וּבִמְל֣וֹאת ׀ הַיָּמִ֣ים הָאֵ֗לֶּה עָשָׂ֣ה הַמֶּ֡לֶךְ לְכׇל־הָעָ֣ם הַנִּמְצְאִים֩ בְּשׁוּשַׁ֨ן הַבִּירָ֜ה לְמִגָּ֧דוֹל וְעַד־קָטָ֛ן מִשְׁתֶּ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים בַּחֲצַ֕ר גִּנַּ֥ת בִּיתַ֖ן הַמֶּֽלֶךְ׃
At the end of this period, the king gave a banquet for seven days in the court of the king’s palace garden for all the people who lived in the fortress Shushan, high and low alike.
וּבְכׇל־י֣וֹם וָי֔וֹם מׇרְדֳּכַי֙ מִתְהַלֵּ֔ךְ לִפְנֵ֖י חֲצַ֣ר בֵּית־הַנָּשִׁ֑ים לָדַ֙עַת֙ אֶת־שְׁל֣וֹם אֶסְתֵּ֔ר וּמַה־יֵּעָשֶׂ֖ה בָּֽהּ׃
Every single day Mordecai would walk about in front of the court of the harem, to learn how Esther was faring and what was happening to her.
וּבְכׇל־מְדִינָ֣ה וּמְדִינָ֗ה מְקוֹם֙ אֲשֶׁ֨ר דְּבַר־הַמֶּ֤לֶךְ וְדָתוֹ֙ מַגִּ֔יעַ אֵ֤בֶל גָּדוֹל֙ לַיְּהוּדִ֔ים וְצ֥וֹם וּבְכִ֖י וּמִסְפֵּ֑ד שַׂ֣ק וָאֵ֔פֶר יֻצַּ֖ע לָֽרַבִּֽים׃
Also, in every province that the king’s command and decree reached, there was great mourning among the Jews, with fasting, weeping, and wailing, and everybody lay in sackcloth and ashes.—
כׇּל־עַבְדֵ֣י הַמֶּ֡לֶךְ וְעַם־מְדִינ֨וֹת הַמֶּ֜לֶךְ יֹֽדְעִ֗ים אֲשֶׁ֣ר כׇּל־אִ֣ישׁ וְאִשָּׁ֡ה אֲשֶׁ֣ר יָבֽוֹא־אֶל־הַמֶּ֩לֶךְ֩ אֶל־הֶחָצֵ֨ר הַפְּנִימִ֜ית אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־יִקָּרֵ֗א אַחַ֤ת דָּתוֹ֙ לְהָמִ֔ית לְ֠בַ֠ד מֵאֲשֶׁ֨ר יֽוֹשִׁיט־ל֥וֹ הַמֶּ֛לֶךְ אֶת־שַׁרְבִ֥יט הַזָּהָ֖ב וְחָיָ֑ה וַאֲנִ֗י לֹ֤א נִקְרֵ֙אתִי֙ לָב֣וֹא אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ זֶ֖ה שְׁלוֹשִׁ֥ים יֽוֹם׃
“All the king’s courtiers and the people of the king’s provinces know that if any person, man or woman, enters the king’s presence in the inner court without having been summoned, there is but one law for him—that he be put to death. Only if the king extends the golden scepter to him may he live. Now I have not been summoned to visit the king for the last thirty days.”
לֵךְ֩ כְּנ֨וֹס אֶת־כׇּל־הַיְּהוּדִ֜ים הַֽנִּמְצְאִ֣ים בְּשׁוּשָׁ֗ן וְצ֣וּמוּ עָ֠לַ֠י וְאַל־תֹּאכְל֨וּ וְאַל־תִּשְׁתּ֜וּ שְׁלֹ֤שֶׁת יָמִים֙ לַ֣יְלָה וָי֔וֹם גַּם־אֲנִ֥י וְנַעֲרֹתַ֖י אָצ֣וּם כֵּ֑ן וּבְכֵ֞ן אָב֤וֹא אֶל־הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־כַדָּ֔ת וְכַאֲשֶׁ֥ר אָבַ֖דְתִּי אָבָֽדְתִּי׃
“Go, assemble all the Jews who live in Shushan, and fast in my behalf; do not eat or drink for three days, night or day. I and my maidens will observe the same fast. Then I shall go to the king, though it is contrary to the law; and if I am to perish, I shall perish!”
וַיְהִ֣י ׀ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֗י וַתִּלְבַּ֤שׁ אֶסְתֵּר֙ מַלְכ֔וּת וַֽתַּעֲמֹ֞ד בַּחֲצַ֤ר בֵּית־הַמֶּ֙לֶךְ֙ הַפְּנִימִ֔ית נֹ֖כַח בֵּ֣ית הַמֶּ֑לֶךְ וְ֠הַמֶּ֠לֶךְ יוֹשֵׁ֞ב עַל־כִּסֵּ֤א מַלְכוּתוֹ֙ בְּבֵ֣ית הַמַּלְכ֔וּת נֹ֖כַח פֶּ֥תַח הַבָּֽיִת׃ וַיְהִי֩ כִרְא֨וֹת הַמֶּ֜לֶךְ אֶת־אֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֗ה עֹמֶ֙דֶת֙ בֶּֽחָצֵ֔ר נָשְׂאָ֥ה חֵ֖ן בְּעֵינָ֑יו וַיּ֨וֹשֶׁט הַמֶּ֜לֶךְ לְאֶסְתֵּ֗ר אֶת־שַׁרְבִ֤יט הַזָּהָב֙ אֲשֶׁ֣ר בְּיָד֔וֹ וַתִּקְרַ֣ב אֶסְתֵּ֔ר וַתִּגַּ֖ע בְּרֹ֥אשׁ הַשַּׁרְבִֽיט׃
On the third day, Esther put on royal apparel and stood in the inner court of the king’s palace, facing the king’s palace, while the king was sitting on his royal throne in the throne room facing the entrance of the palace. As soon as the king saw Queen Esther standing in the court, she won his favor. The king extended to Esther the golden scepter which he had in his hand, and Esther approached and touched the tip of the scepter.
וַיֹּ֥אמֶר הַמֶּ֖לֶךְ מִ֣י בֶחָצֵ֑ר וְהָמָ֣ן בָּ֗א לַחֲצַ֤ר בֵּית־הַמֶּ֙לֶךְ֙ הַחִ֣יצוֹנָ֔ה לֵאמֹ֣ר לַמֶּ֔לֶךְ לִתְלוֹת֙ אֶֽת־מׇרְדֳּכַ֔י עַל־הָעֵ֖ץ אֲשֶׁר־הֵכִ֥ין לֽוֹ׃ וַיֹּ֨אמְר֜וּ נַעֲרֵ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֵלָ֔יו הִנֵּ֥ה הָמָ֖ן עֹמֵ֣ד בֶּחָצֵ֑ר וַיֹּ֥אמֶר הַמֶּ֖לֶךְ יָבֽוֹא׃
“Who is in the court?” the king asked. For Haman had just entered the outer court of the royal palace, to speak to the king about having Mordecai impaled on the stake he had prepared for him. “It is Haman standing in the court,” the king’s servants answered him. “Let him enter,” said the king.
וַיֹּ֥אמֶר הָמָ֖ן אֶל־הַמֶּ֑לֶךְ אִ֕ישׁ אֲשֶׁ֥ר הַמֶּ֖לֶךְ חָפֵ֥ץ בִּיקָרֽוֹ׃ יָבִ֙יאוּ֙ לְב֣וּשׁ מַלְכ֔וּת אֲשֶׁ֥ר לָֽבַשׁ־בּ֖וֹ הַמֶּ֑לֶךְ וְס֗וּס אֲשֶׁ֨ר רָכַ֤ב עָלָיו֙ הַמֶּ֔לֶךְ וַאֲשֶׁ֥ר נִתַּ֛ן כֶּ֥תֶר מַלְכ֖וּת בְּרֹאשֽׁוֹ׃ וְנָת֨וֹן הַלְּב֜וּשׁ וְהַסּ֗וּס עַל־יַד־אִ֞ישׁ מִשָּׂרֵ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ הַֽפַּרְתְּמִ֔ים וְהִלְבִּ֙ישׁוּ֙ אֶת־הָאִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר הַמֶּ֖לֶךְ חָפֵ֣ץ בִּֽיקָר֑וֹ וְהִרְכִּיבֻ֤הוּ עַל־הַסּוּס֙ בִּרְח֣וֹב הָעִ֔יר וְקָרְא֣וּ לְפָנָ֔יו כָּ֚כָה יֵעָשֶׂ֣ה לָאִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר הַמֶּ֖לֶךְ חָפֵ֥ץ בִּיקָרֽוֹ׃
So Haman said to the king, “For the man whom the king desires to honor, let royal garb which the king has worn be brought, and a horse on which the king has ridden and on whose head a royal diadem has been set; and let the attire and the horse be put in the charge of one of the king’s noble courtiers. And let the man whom the king desires to honor be attired and paraded on the horse through the city square, while they proclaim before him: This is what is done for the man whom the king desires to honor!”
וַיֹּ֥אמֶר הָמָ֖ן אֶל־הַמֶּ֑לֶךְ אִ֕ישׁ אֲשֶׁ֥ר הַמֶּ֖לֶךְ חָפֵ֥ץ בִּיקָרֽוֹ׃ יָבִ֙יאוּ֙ לְב֣וּשׁ מַלְכ֔וּת אֲשֶׁ֥ר לָֽבַשׁ־בּ֖וֹ הַמֶּ֑לֶךְ וְס֗וּס אֲשֶׁ֨ר רָכַ֤ב עָלָיו֙ הַמֶּ֔לֶךְ וַאֲשֶׁ֥ר נִתַּ֛ן כֶּ֥תֶר מַלְכ֖וּת בְּרֹאשֽׁוֹ׃ וְנָת֨וֹן הַלְּב֜וּשׁ וְהַסּ֗וּס עַל־יַד־אִ֞ישׁ מִשָּׂרֵ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ הַֽפַּרְתְּמִ֔ים וְהִלְבִּ֙ישׁוּ֙ אֶת־הָאִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר הַמֶּ֖לֶךְ חָפֵ֣ץ בִּֽיקָר֑וֹ וְהִרְכִּיבֻ֤הוּ עַל־הַסּוּס֙ בִּרְח֣וֹב הָעִ֔יר וְקָרְא֣וּ לְפָנָ֔יו כָּ֚כָה יֵעָשֶׂ֣ה לָאִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר הַמֶּ֖לֶךְ חָפֵ֥ץ בִּיקָרֽוֹ׃
So Haman took the garb and the horse and arrayed Mordecai and paraded him through the city square; and he proclaimed before him: This is what is done for the man whom the king desires to honor!
וְהַמֶּ֜לֶךְ קָ֤ם בַּחֲמָתוֹ֙ מִמִּשְׁתֵּ֣ה הַיַּ֔יִן אֶל־גִּנַּ֖ת הַבִּיתָ֑ן וְהָמָ֣ן עָמַ֗ד לְבַקֵּ֤שׁ עַל־נַפְשׁוֹ֙ מֵֽאֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֔ה כִּ֣י רָאָ֔ה כִּֽי־כָלְתָ֥ה אֵלָ֛יו הָרָעָ֖ה מֵאֵ֥ת הַמֶּֽלֶךְ׃ וְהַמֶּ֡לֶךְ שָׁב֩ מִגִּנַּ֨ת הַבִּיתָ֜ן אֶל־בֵּ֣ית ׀ מִשְׁתֵּ֣ה הַיַּ֗יִן וְהָמָן֙ נֹפֵ֗ל עַל־הַמִּטָּה֙ אֲשֶׁ֣ר אֶסְתֵּ֣ר עָלֶ֔יהָ וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ הֲ֠גַ֠ם לִכְבּ֧וֹשׁ אֶת־הַמַּלְכָּ֛ה עִמִּ֖י בַּבָּ֑יִת הַדָּבָ֗ר יָצָא֙ מִפִּ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וּפְנֵ֥י הָמָ֖ן חָפֽוּ׃ {ס}
The king, in his fury, left the wine feast for the palace garden, while Haman remained to plead with Queen Esther for his life; for he saw that the king had resolved to destroy him. When the king returned from the palace garden to the banquet room, Haman was lying prostrate on the couch on which Esther reclined. “Does he mean,” cried the king, “to ravish the queen in my own palace?” No sooner did these words leave the king’s lips than Haman’s face was covered.-b
וּמׇרְדֳּכַ֞י יָצָ֣א ׀ מִלִּפְנֵ֣י הַמֶּ֗לֶךְ בִּלְב֤וּשׁ מַלְכוּת֙ תְּכֵ֣לֶת וָח֔וּר וַעֲטֶ֤רֶת זָהָב֙ גְּדוֹלָ֔ה וְתַכְרִ֥יךְ בּ֖וּץ וְאַרְגָּמָ֑ן וְהָעִ֣יר שׁוּשָׁ֔ן צָהֲלָ֖ה וְשָׂמֵֽחָה׃ לַיְּהוּדִ֕ים הָֽיְתָ֥ה אוֹרָ֖ה וְשִׂמְחָ֑ה וְשָׂשֹׂ֖ן וִיקָֽר׃
Mordecai left the king’s presence in royal robes of blue and white, with a magnificent crown of gold and a mantle of fine linen and purple wool. And the city of Shushan rang with joyous cries. The Jews enjoyed light and gladness, happiness and honor.
קִיְּמ֣וּ (וקבל) [וְקִבְּל֣וּ] הַיְּהוּדִים֩ ׀ עֲלֵיהֶ֨ם ׀ וְעַל־זַרְעָ֜ם וְעַ֨ל כׇּל־הַנִּלְוִ֤ים עֲלֵיהֶם֙ וְלֹ֣א יַעֲב֔וֹר לִהְי֣וֹת עֹשִׂ֗ים אֵ֣ת שְׁנֵ֤י הַיָּמִים֙ הָאֵ֔לֶּה כִּכְתָבָ֖ם וְכִזְמַנָּ֑ם בְּכׇל־שָׁנָ֖ה וְשָׁנָֽה׃ וְהַיָּמִ֣ים הָ֠אֵ֠לֶּה נִזְכָּרִ֨ים וְנַעֲשִׂ֜ים בְּכׇל־דּ֣וֹר וָד֗וֹר מִשְׁפָּחָה֙ וּמִשְׁפָּחָ֔ה מְדִינָ֥ה וּמְדִינָ֖ה וְעִ֣יר וָעִ֑יר וִימֵ֞י הַפּוּרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה לֹ֤א יַֽעַבְרוּ֙ מִתּ֣וֹךְ הַיְּהוּדִ֔ים וְזִכְרָ֖ם לֹא־יָס֥וּף מִזַּרְעָֽם׃
the Jews undertook and irrevocably obligated themselves and their descendants, and all who might join them, to observe these two days in the manner prescribed and at the proper time each year. Consequently, these days are recalled and observed in every generation: by every family, every province, and every city. And these days of Purim shall never cease among the Jews, and the memory of them shall never perish among their descendants.
״בַּחֲצַר גִּנַּת בִּיתַן הַמֶּלֶךְ״. רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: הָרָאוּי לֶחָצֵר — לֶחָצֵר, הָרָאוּי לַגִּינָּה — לַגִּינָּה, הָרָאוּי לַבִּיתָן — לַבִּיתָן. וְחַד אָמַר: הוֹשִׁיבָן בֶּחָצֵר וְלֹא הֶחְזִיקָתַן, בַּגִּינָּה וְלֹא הֶחְזִיקָתַן, עַד שֶׁהִכְנִיסָן לַבִּיתָן וְהֶחְזִיקָתַן. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: הוֹשִׁיבָן בֶּחָצֵר וּפָתַח לָהֶם שְׁנֵי פְתָחִים, אֶחָד לַגִּינָּה וְאֶחָד לַבִּיתָן.
The verse states: “In the court of the garden of the king’s palace” (Esther 1:5). Rav and Shmuel disagreed with regard to how to understand the relationship between these three places: Court, garden, and palace: One said: The guests were received in different places. One who, according to his stature, was fit for the courtyard was brought to the courtyard; one who was fit for the garden was brought to the garden; and one who was fit for the palace was brought to the palace. And the other one said: He first sat them in the courtyard, but it did not hold them, as they were too numerous. He then sat them in the garden, but it did not hold them either, until he brought them into the palace and it held them. A third understanding was taught in a baraita: He sat them in the courtyard and opened two entranceways for them, one to the garden and one to the palace.
וְחַיָּב לְחַלֵּק לָעֲנִיִּים בְּיוֹם הַפּוּרִים. אֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁנֵי עֲנִיִּים נוֹתֵן לְכָל אֶחָד מַתָּנָה אַחַת אוֹ מָעוֹת אוֹ מִינֵי תַּבְשִׁיל אוֹ מִינֵי אֳכָלִין שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר ט כב) "וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים", שְׁתֵּי מַתָּנוֹת לִשְׁנֵי עֲנִיִּים. וְאֵין מְדַקְדְּקִין בִּמְעוֹת פּוּרִים אֶלָּא כָּל הַפּוֹשֵׁט יָדוֹ לִטּל נוֹתְנִין לוֹ. וְאֵין מְשַׁנִּין מָעוֹת פּוּרִים לִצְדָקָה אַחֶרֶת:
One is required to distribute charity to the poor on Purim. We do not [give to] less than two poor people. One gives one gift to each one: Coins or types of dishes or types of food. As it states (Esther 9:22) "and gifts to the destitute" — two gifts to two poor people. The applicants for Purim money should not be scrutinized; it should be given to anyone who holds out his hand. Purim money must not be diverted to any other charity.
״וַתַּעֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית הַמֶּלֶךְ הַפְּנִימִית״. אָמַר רַבִּי לֵוִי: כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעָה לְבֵית הַצְּלָמִים, נִסְתַּלְּקָה הֵימֶנָּה שְׁכִינָה. אָמְרָה: ״אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי״?! שֶׁמָּא אַתָּה דָּן עַל שׁוֹגֵג כְּמֵזִיד וְעַל אוֹנֶס כְּרָצוֹן?
§ The Gemara returns to its explanation of the verses of the Megilla. The verse states with regard to Esther: “And she stood in the inner court of the king’s house” (Esther 5:1). Rabbi Levi said: Once she reached the chamber of the idols, which was in the inner court, the Divine Presence left her. She immediately said: “My God, my God, why have You forsaken me?” (Psalms 22:2). Perhaps it is because You judge an unintentional sin as one performed intentionally, and an action done due to circumstances beyond one’s control as one done willingly.
״וַיְהִי כִרְאוֹת הַמֶּלֶךְ אֶת אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁלֹשָׁה מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת נִזְדַּמְּנוּ לָהּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, אֶחָד שֶׁהִגְבִּיהַּ אֶת צַוָּארָהּ, וְאֶחָד שֶׁמָּשַׁךְ חוּט שֶׁל חֶסֶד עָלֶיהָ, וְאֶחָד שֶׁמָּתַח אֶת הַשַּׁרְבִיט.
The verse states: “And so it was, that when the king saw Esther the queen standing in the court, that she obtained favor in his sight; and the king held out to Esther the golden scepter that was in his hand” (Esther 5:2). Rabbi Yoḥanan said: Three ministering angels happened to join her at that time: One that raised up her neck, so that she could stand erect, free of shame; one that strung a cord of divine grace around her, endowing her with charm and beauty; and one that stretched the king’s scepter.
זיטויטוס [מאראל שטאנד] (בב"ר פרשה לג) בא אתה. (פרשה נט) שפה אחת. הסיר קונעתו ועשאו זטויטוס ובמי שהוא מת דמו מותר ואשתו מותרת פי' קונעתו אשתו ודוגמתו (במדרש כלים ובמדרש מגלת אסתר ותלבש אסתר מלכות) ותעמוד בחצר בית המלך וגו' והמלך יושב על כסא מלכותו בבית המלכות וגומר אמר לו הקב"ה רשע מה אתה יושב מבפנים וקונעתך מבחוץ מיד ויושט המלך את שרביט הזהב אשר בידו (א"ב פי' בלשון יוני דל וחסר דבר מה):
אָמַר לְשָׁאוּל וְכִי יֵשׁ אִישׁוּת לְדָוִד הֲלֹא מוֹרֵד בַּמַּלְכוּת הוּא וְחָשׁוּב כַּמֵּת. וְעַכְשָׁיו הַתֵּר קוּנְעָתוֹ וַעֲשֵׂה אוֹתוֹ זִיטְוִיטוֹס, וּכְאִלּוּ הוּא מֵת וְדָמוֹ מֻתָּר וְאִשְׁתּוֹ מֻתֶּרֶת, עָמַד שָׁאוּל וְנָתַן מִיכַל אֵשֶׁת דָּוִד עַל פִּיו לְפַלְטִי בֶּן לַיִשׁ
צַ֭דִּיק כַּתָּמָ֣ר יִפְרָ֑ח כְּאֶ֖רֶז בַּלְּבָנ֣וֹן יִשְׂגֶּֽה׃
The righteous bloom like a date-palm;
they thrive like a cedar in Lebanon;
they thrive like a cedar in Lebanon;
אָ֭הַבְתִּי כִּֽי־יִשְׁמַ֥ע ׀ יְהוָ֑ה אֶת־ק֝וֹלִ֗י תַּחֲנוּנָֽי׃ כִּֽי־הִטָּ֣ה אָזְנ֣וֹ לִ֑י וּבְיָמַ֥י אֶקְרָֽא׃ אֲפָפ֤וּנִי ׀ חֶבְלֵי־מָ֗וֶת וּמְצָרֵ֣י שְׁא֣וֹל מְצָא֑וּנִי צָרָ֖ה וְיָג֣וֹן אֶמְצָֽא׃ וּבְשֵֽׁם־יְהוָ֥ה אֶקְרָ֑א אָנָּ֥ה יְ֝הוָ֗ה מַלְּטָ֥ה נַפְשִֽׁי׃ חַנּ֣וּן יְהֹוָ֣ה וְצַדִּ֑יק וֵ֖אלֹהֵ֣ינוּ מְרַחֵֽם׃ שֹׁמֵ֣ר פְּתָאיִ֣ם יְהֹוָ֑ה דַּ֝לּוֹתִ֗י וְלִ֣י יְהוֹשִֽׁיעַ׃ שׁוּבִ֣י נַ֭פְשִׁי לִמְנוּחָ֑יְכִי כִּֽי־יְ֝הוָ֗ה גָּמַ֥ל עָלָֽיְכִי׃ כִּ֤י חִלַּ֥צְתָּ נַפְשִׁ֗י מִ֫מָּ֥וֶת אֶת־עֵינִ֥י מִן־דִּמְעָ֑ה אֶת־רַגְלִ֥י מִדֶּֽחִי׃ אֶ֭תְהַלֵּךְ לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה בְּ֝אַרְצ֗וֹת הַֽחַיִּֽים׃ הֶ֭אֱמַנְתִּי כִּ֣י אֲדַבֵּ֑ר אֲ֝נִ֗י עָנִ֥יתִי מְאֹֽד׃ אֲ֭נִי אָמַ֣רְתִּי בְחָפְזִ֑י כָּֽל־הָאָדָ֥ם כֹּזֵֽב׃ מָֽה־אָשִׁ֥יב לַיהוָ֑ה כָּֽל־תַּגְמוּל֥וֹהִי עָלָֽי׃ כּוֹס־יְשׁוּע֥וֹת אֶשָּׂ֑א וּבְשֵׁ֖ם יְהוָ֣ה אֶקְרָֽא׃ נְ֭דָרַי לַיהוָ֣ה אֲשַׁלֵּ֑ם נֶגְדָה־נָּ֝֗א לְכָל־עַמּֽוֹ׃ יָ֭קָר בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֑ה הַ֝מָּ֗וְתָה לַחֲסִידָֽיו׃ אָֽנָּ֣ה יְהוָה֮ כִּֽי־אֲנִ֪י עַ֫בְדֶּ֥ךָ אֲֽנִי־עַ֭בְדְּךָ בֶּן־אֲמָתֶ֑ךָ פִּ֝תַּ֗חְתָּ לְמוֹסֵרָֽי׃ לְֽךָ־אֶ֭זְבַּח זֶ֣בַח תּוֹדָ֑ה וּבְשֵׁ֖ם יְהוָ֣ה אֶקְרָֽא׃ נְ֭דָרַי לַיהוָ֣ה אֲשַׁלֵּ֑ם נֶגְדָה־נָּ֝֗א לְכָל־עַמּֽוֹ׃ בְּחַצְר֤וֹת ׀ בֵּ֤ית יְהוָ֗ה בְּֽת֘וֹכֵ֤כִי יְֽרוּשָׁלִָ֗ם הַֽלְלוּ־יָֽהּ׃
I love the LORD
for He hears-a my voice, my pleas; for He turns His ear to me
whenever I call. The bonds of death encompassed me;
the torments of Sheol overtook me.
I came upon trouble and sorrow and I invoked the name of the LORD,
“O LORD, save my life!”
The LORD is gracious and beneficent;
our God is compassionate. The LORD protects the simple;
I was brought low and He saved me. Be at rest, once again, O my soul,
for the LORD has been good to you. You have delivered me from death,
my eyes from tears,
my feet from stumbling. I shall walk before the LORD
in the lands of the living. I trust [in the LORD];
out of great suffering I spoke-c and said rashly,
“All men are false.”
How can I repay the LORD
for all His bounties to me? I raise the cup of deliverance
and invoke the name of the LORD. I will pay my vows to the LORD
in the presence of all His people. The death of His faithful ones
is grievous in the LORD’s sight.
O LORD,
I am Your servant,
Your servant, the son of Your maidservant;
You have undone the cords that bound me. I will sacrifice a thank offering to You
and invoke the name of the LORD. I will pay my vows to the LORD
in the presence of all His people, in the courts of the house of the LORD,
in the midst of Jerusalem.
Hallelujah.
for He hears-a my voice, my pleas; for He turns His ear to me
whenever I call. The bonds of death encompassed me;
the torments of Sheol overtook me.
I came upon trouble and sorrow and I invoked the name of the LORD,
“O LORD, save my life!”
The LORD is gracious and beneficent;
our God is compassionate. The LORD protects the simple;
I was brought low and He saved me. Be at rest, once again, O my soul,
for the LORD has been good to you. You have delivered me from death,
my eyes from tears,
my feet from stumbling. I shall walk before the LORD
in the lands of the living. I trust [in the LORD];
out of great suffering I spoke-c and said rashly,
“All men are false.”
How can I repay the LORD
for all His bounties to me? I raise the cup of deliverance
and invoke the name of the LORD. I will pay my vows to the LORD
in the presence of all His people. The death of His faithful ones
is grievous in the LORD’s sight.
O LORD,
I am Your servant,
Your servant, the son of Your maidservant;
You have undone the cords that bound me. I will sacrifice a thank offering to You
and invoke the name of the LORD. I will pay my vows to the LORD
in the presence of all His people, in the courts of the house of the LORD,
in the midst of Jerusalem.
Hallelujah.
בחצר גינת ביתן כו'. שלשה מקומות הן דחצר מקום פנוי שמשתמשין בו וגינה מקום זריעה וביתן מקום נטוע אילנות כפרש"י שם ואי מלשון בית ממש כפי' המפרשים ופליגי ביה מר כדאית ליה ומר כדאית ליה: