מצוה ו' קידוש ה'

עש

היא שצונו לקדש את שמו והוא אמרו ונקדשתי בתוך בני ישראל. וענין זאת המצוה אשר אנחנו מצווים לפרסם האמונה הזאת האמתית בעולם ושלא נפחד בהיזק שום מזיק ואע"פ שבא עלינו מכריח לבקש ממנו לכפותנו שלא נשמע אליו אבל נמסור עצמנו למיתה ולא נתעהו לחשוב שכפרנו אע"פ שלבותינו מאמינים בו יתעלה. וזאת היא מצות קדוש השם המצווים בה בני ישראל בכללם, רוצה לומר התרת עצמנו למות ביד האנס בעבור אהבתו יתעלה וההאמנה באחדותו כמו שעשו חנניה מישאל ועזריה בזמן נבוכדנצר הרשע כשצוה להשתחות לצלם והשתחוו לו כל ההמון וישראל בכלל ולא היה שם מקדש שם שמים אבל פחדו הכל והיתה בזה חרפה לכל ישראל על אשר אבדה זאת המצוה מכללם. ולא נצטותה זאת המצוה אלא לכמו המעמד המפורסם הגדול ההוא אשר פחד ממנו כל העולם, ולהיות פרסום היחוד בזה יעד השם על ידי ישעיה שלא תשלם חרפת ישראל בזה המעמד ושיראו בהם בחורים בעת ההיא הקשה לא יפחידם המות ויתירו נפשם ויפרסמו האמונה ויקדשו את השם ברבים, כמו שהבטיחנו באמרו לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו בי בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו יקדישו שמי וגו'. ולשון ספרא על מנת כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים על מנת שתקדשו שמי ברבים. ובגמרא (סנהדרין ע"ד:) אמרו בן נח מצווה על קדושת השם או אינו מצווה, תא שמע שבע מצות נצטוו בני נח ואם אתה אומר כן תמניא הוו, הנה נתבאר לך שהיא מכלל מיני המצות המחוייבות לישראל, ושמו ראיתם על זאת המצוה מאמרו ונקדשתי בתוך בני ישראל. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בפרק שביעי מסנהדרין. (בפרשת אמור אל הכהנים, מדע הלכות יסודי התורה פ"ה):

Sefer HaMitzvot, Positive Commandments 9:1

That is that He commanded us to sanctify His name. And that is His saying, "and I shall be sanctified in the midst of the Children of Israel" (Leviticus 22:32). And the content of this commandment is that we are commanded to publicize this true faith in the world, and that we not fear the injury of any aggressor. And even though an oppressor seeks to coerce us, we may not listen to him, but rather must give ourselves over to dying; and not deceive him to think that we have denied [God or His Torah] - even if we [regardless] believe in Him, may He be exalted, in our hearts. And this is the commandment of sanctifying [God's] name, that the Jewish people is commanded as a whole - meaning, to allow ourselves to die at the hand of the coercer on account of our love for God, may He be exalted, and our faith in His unity. This is like that which was done by Chananiah, Mishael and Azariah at the time of the evil Nevuchadnetsar, when he commanded to bow down to an image and all of the masses bowed down to it, including the Jews; and there was no one there sanctifying the name of the Heavens. Rather all were afraid; and this was a great disgrace for all of Israel, since the commandment was lost from all of them. And this commandment (in such circumstances) is only commanded in such a large and public stand in which everyone is afraid. And this was a designated publicization of [God's] unity which was designated by God through Yishayah - that the disgrace of Israel not be complete during this stand, but that young men would appear at that difficult time; and death would not scare them and they would allow their lives [to be taken], such that they would publicize the faith and sanctify [God's] name among the masses. This is as He promised us when He said, "no more shall Yaakov be shamed, no longer his face grow pale. For when he - that is, his children - behold what My hands have wrought in his midst, they will sanctify My name, etc." (Isaiah 29:22-23). And the language of the Sifra is, "On this condition did I bring you out of Egypt: On condition that you sanctify My name among the masses." And in the Gemara (Sanhedrin 74b), they said, "Is a gentile (ben Noach) commanded about the sanctification of [God’s] name, or is he not commanded? Come and hear - the Children of Noach were commanded to observe seven commandments. And if you say like this, there would be eight." Behold it has become clear to you that it is among the commandments that are obligatory for the Jews. And they brought His saying, "and I shall be sanctified in the midst of the Children of Israel," as a proof for this commandment. And the regulations of this commandment have already been explained in the seventh chapter of Sanhedrin. (See Parashat Emor ; Mishneh Torah, Foundations of the Torah 5.)

דרך מצוותיך מצות קידוש ה'

ואע"פ שהדברים מבוארים היטב ואין צריכים לטעם ושרש כי הוא עצמו הוא העיקר למסור נפשו בה' שבשביל זה נברא האדם, אך אעפ"כ להבין ולהשכיל מעלת עילת תהלת המס"נ יובן בהקדים מ"ש האריז"ל בשער נפ"א פ"ד ה"ו שיחוד או"א אינו אלא ע"י העלאת מ"ן דמס"נ ממש ויחוד זו"נ הוא ע"י מעשה התורה ומצות, והענין כי חכמה נק' קדש ע"ש התלבשות אא"ס שבתוכה שהוא מובדל מכל השתלשלות העולמות כי מ"ש רז"ל מה הנשמה ממלא את הגוף כך הקב"ה ממלא את כל העולם (מדרש תלים ע"פ ברכי נפשי) בחי' זו שממלא את העולם בבחי' התחלקות ההארה בג"ע העליון כך ובתחתון כך כמו שחיות הנפש בגוף מתחלק בראש יותר ובידים בפחות וברגלים בפחות יותר כו' זהו באמת רק הארה דהארה לבד מעצמותו ית' אבל עצמותו ית' ואפי' אורו וזיוו ית' הוא מובדל מכל הנמצאים ונשגב ומרומם למעלה מהשגתם וקטן וגדול שוה הוא אלא נק' סוכ"ע והוא כדמיון זיו השמש בעודו במקורו שהוא עצם פשוט ואינו בערך הגוונים השונים שיהיו נראים בהארתו ע"פ חילופי הכלים מכלים שונים בחלונות שיאיר בהם כו' ולכן נק' קדש ל' הבדלה וז"ש כי עמך מקור חיים (תלים ל"ו י') שבחי' מקור חיים דנמצאים שהוא הארה דהארה המתלבשת בבחי' ממכ"ע כפי מזג כלי המקבלים היא בחי' טפל וכלא חשיב אצלו ית' וזהו ל' עמך כלומר דבר הטפל, והנה החכמה שהיא נק' ראשית מאין תמצא והיא בבחי' ביטול כשמכיר האמת איך שאין עוד והוא למעלה מן השכל הגלוי ולזאת יהי' בה התלבשות אא"ס משא"כ בינה השגת הדבר באורך ורוחב הוא בחי' יש ואין בה התגלות אא"ס כ"כ שהוא למעלה מההשגה, והחכמה מתייחדת עם הבינה שנמשך ממנה גלוי אא"ס בהשגה ע"י שבילין ידיעין כידוע בענין ל"ב ויאמר אלקים דמתפתחן ל"ב שבילי' מאבא לאימא ואז נמשך מהם מוחי' חדשים לזו"נ שהם בחי' המדות חו"ג דהיינו הטעם וההשכלה למדות ע"פ ההשגה באא"ס כו', ולזאת בכדי שיהי' יחוד דאו"א צ"ל הארה חדשה בהחכמ' מאא"ס שהוא למעלה מעלה מהחכמה לאין קץ ותכלית וכמש"ל ממשל זיו השמש כו' והיינו דוקא ע"י מס"נ שהוא ג"כ למעלה מן השכל ולצאת מגדרי הגוף ולהגביר נפש האלהית שבו שציוה הבורא ית' בכך וגם היא מצד עצמה שרשה למעלה מן החכמה כי היא חלק אלוה ממעל והוא ית' למעלה מעלה מן החכמה אלא שיש בה חכמה ומדות והם רק כלים אליה כמו שי"ס שלמעלה הן רק כלים וגופא דמלכא כו' וכאשר היא מוסרת נפשה ממש שזהו ע"פ רצונה שלמעלה משכלה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל שמחוייב למסור נפשו שלא נתעהו לחשוב שכפרנו אע"פ שלבותינו מאמינים כו', הנה בזה מעורר ג"כ למעלה גלוי אא"ס שלמעלה מעלה מהחכמה דאצילות להיות מאיר בחכ' ואז מרבוי ההארה ההיא יומשך אח"כ מהחכ' להבינה בהשגה ומשם להיות מאיר בחב"ד דזו"נ ומהם לכל העולמות ובפרט לנפשו הפרטית, נמצא שמצות קידוש השם גורם התגלות אא"ס ב"ה הסוכ"ע למטה מטה וזהו ונקדשתי בתוך בנ"י פי' שאא"ס שהוא קדוש ומובדל יהי' בהתגלות עי"ז בתוך בנ"י ממש, ולכן מצוה זו גדולה מכל הרמ"ח מ"ע שמי שיעבוד כל ימיו בתורה ומצות לא יגיע למי שהי' כל ימיו בעל עבירות אלא שאח"כ עשה תשובה שלימה ומסר נפשו על קדה"ש וכענין ר"א בן דורדייא שיצתה נשמתו בבכיה שבכה רבי כו' (ע"ז י"ז א') וכן י' הרוגי מלוכה שאין כל ברי' יכולה לעמוד במחיצתן (פסחים נ' א') לפי שכל הרמ"ח מ"ע הם המשכות וגלוי אא"ס בכלים מכלים בחב"ד ומדות שהם הנקראים איברים דמלכא שממשיכים בהם גלוי אא"ס אבל זו המצוה הנפלאה היא העלי' והתכללות בעצמות אא"ס כמו שהוא למעלה מהתלבשות בכלים:

מתוך הספר תשובת השנה לרב יצחק גינזבורג

ו - לקדש שמו - תפארת

"ונקדשתי בתוך בני ישראל" – "ישראל אשר בך אתפאר". "ונקדשתי" בלשון נפעל, בדרך ממילא ומאליו (בהתפעלות עצמית ממש, שאזי דוקא מתפאר בנו אבינו מלכנו), כמבואר בדא"ח. והיינו תקון התפארת, בסוד "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת וגו'" שאמר יעקב אבינו ע"ה, שמדתו היא מדת התפארת, כנודע. "מה שמו ומה שם בנו" – מבטול ("מה") דחכמה לענוה ("ומה") שבמדת התפארת. ישראל הוא הנקודה האמצעית של תפארת. וזהו "בתוך בני ישראל", גילוי בחינה ה"תוך" שבבני ישראל, מדת הרחמים שבלב כל ישראל. היא המקבלת מאבינו אב הרחמן שבחכמה כנ"ל, אך עולה, בסוד הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, עד לפנימיות הכתר, אמונה פשוטה, מקור המסירות־נפש בפועל ממש כנ"ל.

סיכום

מצות קידוש ה' עניינה על פי חסידות שכל כוחות הנפש והגוף יהיו מלאים באלקות א"ס שלמעלה מיכולת להתגלות בכלים. וזהו ענין התפארת בנפש, הבעש"ט מסביר שתפארת בעבודת ה' היא לגרום לה' להתפאר בי. הכוונה שעל ידי ישראל יתפרסם בעולם כמה ה' מפואר. העשייה המפוארת שלנו, על כל המחשבה והמורכבות שלה, תחשב ותזקף לזכותו של ה'. זה עניין קידוש ה' לקחת את כל מה שיש לנו ולומר שהוא של ה' ושלו בלבד. כדי שזה יקרה יש ורך לתקן את העשייה שלנו, בדרך טבע ככל שעשייה אנושית יותר מורכבת וקשה הקב"ה יותר נשכח והתודעה יותר עסוקה בעשייה עצמה. מצב זה מוביל לתפיסה מוטעית של ניתוק בין העשייה שלנו לה' יתברך עד כדי גאווה ופירוד מאלקות. את זה צריך לתקן ולהפנים שאדרבה ככל שהעשייה יותר גדולה ומורכבת כך כל ההיתכנות שלה נעשתה בחסדי ה'. ההבנה הזו צריכה להיות ברורה וחזקה בנו עד כדי להיות ישראל אשר בך אתפאר כדלעיל. פנימיות ספירת התפארת היא הרחמים. רחמים הם דבר מפואר, הם מורכבים ועדינים - עניינם נתינה מחושבת ומדויקת כך שתהיה מועילה לכל. המורכבות של הרחמים היא מלאכת מחשבת ולכן נכון לקרוא לה מפוארת. היכולת לקלוט מה המציאות ואנחנו צריכים מצריכה הרבה ביטול וחשיבה - שניהם קשורים לספירת החכמה. אבל התוצאה של שזירת כל הכוחות כולם עד כדי כלות הנפש היא הקושרת את הרחמים אל הכתר שם השורש של כל הכוחות ועצם הנפש. נמצא שמדת התפארת היא בריח התיכון מהמציאות החסרה והעלובה עד כתר עליון האלוקות הטהורה.

We use cookies to give you the best experience possible on our site. Click OK to continue using Sefaria. Learn More.OKאנחנו משתמשים ב"עוגיות" כדי לתת למשתמשים את חוויית השימוש הטובה ביותר.קראו עוד בנושאלחצו כאן לאישור