אבל לארכו של חריץ. שנתן אורך הנסר לאורך החריץ והוא נשען על גבי יתדות אצל שפתו האחד וסתם קצת רוחב החריץ ומיעטו מארבע במשך ד' כשיעור פתח הרי מיעט לרוחב החריץ מארבעה במשך מדת הפתח ואע"פ שאין סותם בכל החריץ כולו כיון שממעט בשיעור הפתח אם רצו מערבין אחד דכפתח הוי אותו שיעור כיון שאין בין החצר לחצר ארבעה:
אבל זו שלא כנגד זו לא. לפי שאין הגשר ישר אלא באלכסון עומד ומתירא אדם לעבור בו לפיכך לא סגי אפילו בנסר ארבעה טפחים או זו למעלה מזו דכיון שהגשר ראשו הא' גבוה מחברו אדם מתירא לעבור בו:
ולא אמרן אלא כשיש ביניהם ג' טפחים. כלומר רחוקה זו מזו ג' או גבוה מחברתה ג' ולא ניחא תשמישתן בגשר רחב ארבעה כדפרישית:
אבל אין בין זה לזה שלשה. כאילו היו שניהם שוים חשבינן להו וסגי להו בנסר רחב ארבעה ואף על פי שיעמוד הגשר בעקמימות או במדרון אין מזיק לאדם להשתמש בעקמימות כזו ובמדרון כזו:
מתני' מתבן שבין ב' חצרות. גדיש של תבן מפסיק על פני כל רוחב החצרות:
אלו מאכילין. את התבן לבהמתן ולא חיישינן דילמא מתמעט התבן מי' טפחים דהויא ליה חדא רשותא ואסרי אהדדי ולא מסקי אדעתייהו ומטלטלי בחצר דהא אפי' אימעיט אי לא הוי מיעוט על פני י' אמות ויותר לא אסרי דעד י' פתחא הוי ואין בהמה ממעטת באכילתה כ"כ ובגמרא מפרש דהאי מאכילין דקתני במתניתין שמעמיד הבהמה סמוך לגדיש והיא באה ואוכלת ומש"ה לא חיישינן דילמא ממעיט דבהמה קלי קלי אכלה אבל בידים אין לו לעשות דאע"פ שלא נתמעט על פני י' אמות אין לו ליטול ממקום שנתמעט שהרי נוטל מתבן שברשות חצרו של חבירו:
נתמעט התבן. על פני כל אורך החצר או במשך יותר מי' אמות:
מערבין א'. אם נתמעט בחול שהרי הכל נחשב כפרוץ ואפילו לא נתמעט מע"ש אלא בשבת אפ"ה נאסרים שניהם אע"פ שהותרה למקצת שבת משום דלא אמרינן ה"ט [דף יז.] דשבת הואיל והותרה הותרה אלא בעירוב ולא במחיצה והוי כמבוי שניטלה קורתו או לחייו דאמרינן כיון שאסורין לשבת הבאה אסורין נמי לאותה שבת:
גמ' ובלבד שלא יתן לתוך קופתו ויאכיל. ובלבד שלא יתן בעל הבית בידים מן המתבן לתוך קופתו להוליכה לבהמתו משום שאותו מתבן במקום כותל נעשה להם ומוקצה הוא לבהמה ולאו בר טלטול הוא אלא מאכילין דקתני מתני' שהבהמה באה מאליה ואוכלת מן המתבן:
ולאוקמי מי שרי. היה סובר המקשה שהמשנה ר"ל לדעת רב הונא שהוא יקח בהמתו באפסר שלה ויעמידנה סמוך למתבן ומש"ה מקשי ומי שרי ולא גזרי' דילמא שקיל בידים וספי לבהמתו וקא מטלטל מוקצה אלמא חמירא עליה איסורא דרבנן ולא עבר עליה:
והא אמר ר' חנינא מעמיד אדם בהמתו. כלומר שאוחזה באפסר שלה והיא אוכלת מעשבים מחוברים ולא חיישינן דילמא עקר מינייהו בידיה וספי לה לפי שאיסורא דאורייתא חמירא ליה:
אבל לא יעמידנה על גבי מוקצה. תבן או קש שלא היה מיוחד למאכל בהמה אלא לבנין או לשום דבר כגון זה להיות מחיצה בין שניהם דכיון דאיסורא דרבנן הוא דאיכא קילא עליה ואיכא למיחש דילמא שקיל מיניה בידים ומאכיל להו ומתרץ לא כדקא ס"ד מעיקרא דמתני' מיירי דנקיט לה באפסר אלא רוצה לומר דקאי באפה שלא תלך למקום אחר ואיהי מאליה אזלא התם ואכלה וכולי האי לא גזור רבנן:
מתני' כיצד משתתפין במבוי מניח החבית וכו'. ואם ירצה לזכות להם על ידי בנו ובתו הגדולים אומר להם קבלו חבית זו וזכו בה לשם כל בני מבוי ודוקא גדולים לפי שאין רשות אביהם עליהן וכן נמי בעבדו ושפחתו העבריים שאין גופן קנוי וכן אשתו:
אבל לא על ידי בנו ובתו הקטנים. והדומה להם מפני שידן כידו ונמצא שלא הוציא החבית מתחת ידו וכמי שלא זכה לאחר דמי:
גמ' צריך להגביה מן הקרקע טפח. כלומר כשהוא מזכה משלו חבית אחת לכל בני המבוי צריך שיגביהנה מן הקרקע הזוכין בה כגון בנו ובתו הגדולים טפח דכל כמה שהוא ברשותו לא הויא זכייתם זכיה והכי תני לה בתוספתא אם משלהם א"צ לזכות ואם משלו השליח מגביהה מן הקרקע ואומר זכיתי להם ואף על גב דבשאר הגבהות בעינן שיעור ג' טפחים כמו שמצינו בבבא קמא (דף כט:) גבי ההופך את הגלל אבל גבי עירוב אקילו ביה רבנן דבטפח לחודיה סגי ויש מפרשין שאחר שזכו בה הזוכים כמשפט כל הגבהה צריך שתעמוד החבית מופרשת משאר החביות העומדות באוצר ותהיה גבוהה טפח מהם:
סבי דפומבדיתא. רב יהודה וישיבתו:
החולק את עירובו. כלומר שנותן בשני כלים שהאחד מהם היה מחזיק כל ככרות בעלי בתים ששלחו שם עירובן והוא לא רצה ליתנן בכלי אחד אלא בשנים לפיכך אין עירובן עירוב דמה שמו עירוב שמו: