Guide for the Perplexed, Prefatory Remarks

הוֹדִיעֵנִי דֶּרֶךְ זוּ אֵלֵךְ, כִּי אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי נַפְשִׁי (תהילים קמג,ח)

אֲלֵיכֶם אִישִׁים אֶקְרָא, וְקוֹלִי אֶל בְּנֵי אָדָם (משלי ח,ד)

הַט אָזְנְךָ וּשְׁמַע דִּבְרֵי חֲכָמִים, וְלִבְּךָ תָּשִׁית לְדַעְתִּי (משלי כב,יז)

מטרה א: ביאור מונחים רב־משמעיים במקרא
¹ מטרתו הראשונה של חיבור זה היא ביאור משמעויות של מונחים המופיעים בספרי הנבואה. חלק מהמונחים האלה הם מונחים רב־משמעיים ("משותפים"), והבורים הבינו אותם רק כפי חלק מן המשמעויות של המונח הרב־משמעי. חלקם מושאלים, והם הבינו אותם גם כן במשמעות הראשונית שהושאלו ממנה. וחלקם מסופקים: לעתים ניתן לחשוב שהם נאמרים "בהסכמה" (=חלים על דברים בעלי תכונה מהותית משותפת) ולעתים ניתן לחשוב שהם רב־משמעיים.

קהל היעד: המעולה הנבוך
² אין מטרתו של חיבור זה להסביר את כולם להמון, ולא למתחילים בעיון, ולא ללמד את מי שאינו מעיין אלא בידיעת התורה – וכוונתי (ב"ידיעת התורה" למובן המצומצם): הלכותיה, כי (באמת) מטרתו של חיבור זה כולו וכל מה שמסוגו היא ידיעת התורה לאמיתה – אלא מטרת החיבור הזה היא להעיר לאדם דתי שכבר נקבעה בנפשו והושגה בהַאֲמָנָתוֹ אמיתוּת תורתנו, והוא שלם בדתו ובמידותיו, ועיין במדעי הפילוסופים וידע את משמעויותיהם, והשכל האנושי משך והוביל אותו לשכון בהיכלו, אך עצרו בעדו פשטי ("נִגלוֹת") המקראות ומה שהבין או הסבירו לו אחרים מהמשמעויות הללו של המונחים הרב־משמעיים או המושאלים או המסופקים. וכך הוא נותר נבוך ונדהם: או שילך אחר שכלו וישליך את מה שלמד (בטעות) מן המונחים הללו, ויחשוב שהוא השליך (בכך) יסודות דתיים; או שיישאר עם מה שהבין מהם ולא יימשך אחר שכלו, ונמצא שהוא מפנה עורף אל שכלו ומתרחק ממנו. ויחד עם זאת יחשוב שהוא הביא על עצמו נזק ופגיעה בדתו (על ידי חקירתו השכלית), ויישאר עם האמונות הדמיוניות ההן, כשהוא מבוהל ומיוסר בגללן, ויהיה שרוי תמידית בכאב לב ובמבוכה קשה.

מטרה ב: ביאורי משלי המקרא
³ חיבור זה כולל מטרה שנייה, והיא ביאור משלים חבויים מאוד, הכתובים בספרי הנביאים ולא נאמר במפורש שהם משל, ולבוּר ולמי שאינו שם לב נראה שהם כחיצוניותם ושאין להם תוך (=רובד פנימי). כאשר יתבונן בהם החכם באמת ויבין אותם כחיצוניותם, תיגרם לו גם כאן מבוכה קשה. אך כאשר נבאר לו את המשל הזה, או שנעיר את תשומת לבו שזהו משל, הוא ימצא את הדרך הנכונה וייחלץ מאותה מבוכה. לפיכך קראתי לחיבור זה "מורה הנבוכים".

שיטת ההוראה: מפתחות מפוזרים
⁴ איני אומר שהחיבור הזה פותר כל קושי למי שיבין אותו, אך אומַר שהוא פותר את רוב הקשיים ואת החמורים שבהם. ואל ידרוש ממני הנבון ואל יתלה תקוותיו שכאשר נזכיר עניין מסוים שאמצה את הדיון בו, או שכשנתחיל לבאר משמעות משל מן המשלים, נשלים את כל מה שנאמר במשל הזה. אלו דברים שחכם לא יוכל לעשות בשיחה אישית עם בן שיחו, וכל שכן לכתוב זאת בספר, לבל יהפוך למטרה לכל בור שחושבים שהוא חכם, שיירה בו את חיצי בורותו.

⁵ כבר ביארנו בחיבורינו ההלכתיים (פה"מ חגיגה ב,א; יסודי התורה פרקים א-ד) כללים מן הלימוד הזה והערנו על עניינים רבים, וציינו בהם שמעשה בראשית הוא מדע הטבע, ומעשה מרכבה הוא מדע האלוהות (=המטפיזיקה), וביארנו את דבריהם "[אין דורשין בעריות בשלושה, ולא במעשֹה בראשית בשניים] ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו [...] מוסרין לו ראשי הפרקים" (בבלי חגיגה יג,א). על כן אל תבקש ממני כאן יותר מראשי הפרקים. ואפילו התחלות אלו אינן מסודרות בחיבור הזה ולא רצופות אלא מפוזרות ומעורבות בעניינים אחרים שארצה לבאר. כי כוונתי היא שהאמיתות יציצו מבין הדברים ושוב ייעלמו, כדי שלא נצא נגד הכוונה האלוהית – שאין להתנגד לה – שהִסתירה מהמון בני האדם את דברי האמת המיוחדים להשגתו, שנאמר: "סוֹד ה' לִירֵאָיו" (תהילים כה,יד).

הפיזיקה כסוד
⁶ דע שגם בדברים הטבעיים אין ללמד בפירוש חלק מעיקריהם כפי שהם. ידועים לך דבריהם ז"ל: "[אין דורשין...] ולא במעשה בראשית בשנים", ואילו ביאר מישהו את הדברים הללו כולם בספר הרי זה כאילו דרש לאלפי בני אדם. לפיכך גם עניינים אלה מופיעים בספרי הנבואה במשָלים, וגם החכמים ז"ל, בעקבות המקרא, דיברו בהם בחידות ובמשלים. זאת משום שיש קשר הדוק בינם לבין מדע האלוהות, וגם הם סודות מסודות מדע האלוהות.

משל הברקים: הדרך להתוודע לסודות
⁷ אל תחשוב שהסודות הגדולים האלה ידועים עד תכליתם וגמרם למישהו ממנו. אין הדבר כן; אלא לעתים האמת מציצה לנו כך שאנו חושבים אותה ליום, ושוב מסתירים אותה החומרים וההרגלים עד שנחזור להיות בלילה חשוך, כמעט כפי שהיינו בתחילה. וכך אנו דומים למי שמבריק עליו הברק פעם אחר פעם בלילה אפל מאוד.

^{8 א)} יש מבינינו מי שמבריק לו הברק פעם אחר פעם עד שהוא כאילו באור תמידי שאינו פוסק, והלילה הופך עבורו ליום. זוהי דרגת גדול הנביאים (=משה), שנאמר לו: "וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי" (דברים ה,כז), ונאמר עליו: "כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו [בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ]" (שמות לד,כט).

^ב) ויש מהם (=מהנביאים) מי שהבריק לו פעם אחת בכל לילו, והיא דרגת מי שנאמר עליהם "וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ" (במדבר יא,כה).
^ג) ויש מהם מי שבין ברק לברק יש לו הפסקות, רבות או מעטות.
^ד) ויש מי שלא הגיע לדרגה שאפלתו מוארת בברק, אלא על ידי גוף מבריק או כיוצא בו, כגון אבנים ודברים אחרים המאירים בחשכת הלילה, ואפילו האור המועט הזה הזורח עלינו גם הוא אינו מתמיד, אלא מציץ ונעלם כאילו הוא לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת (בראשית ג,כד). לפי המצבים האלה משתנות דרגותיהם של השלמים.

^ה) ואילו אלה שמעולם לא ראו אור, אלא הם מגששים בלֵילָם, והם שנאמר עליהם "לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ" (תהילים פב,ה), והאמת נעלמת מהם לגמרי על אף עוצם גילויה, כמו שנאמר לגביהם "וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר, בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים" (איוב לז,כא), והם המון העם – אין מקום להזכיר אותם בחיבור הזה.

טבע ההברקות מופיע גם בלימוד לאחרים
⁹ דע שאם ירצה אחד מן השלמים, לפי דרגת שלמותו, להביע דבר ממה שהבין מאותם הסודות, אם בפיו אם בעטו, לא יוכל להבהיר בשלמות וכסדר אפילו את המידה שהשיג, כמו שהוא יכול לעשות בשאר המדעים שהוראתם ידועה. אלא כאשר הוא מלמד לאחרים יקרה לו מה שקרה לו כשלימד את עצמו, כלומר שהדבר מתגלה ומציץ ושוב מסתתר; כאילו כך הוא טבע דבר זה, יהא גדול או קטון.

לכן כאשר כיוון כל חכם אלוהי רבני (=יהודי לא קראי; או: אלוהי, כמילה נרדפת לקודמת) שהשיג את האמת, ללמד משהו מן הסוג הזה, לא דיבר בו אלא במשלים ובחידות.
^{דרכי החכמים במשלים:
א)} הם הרבו במשלים וגיוונו אותם במיניהם ואף בסוגיהם,
^ב) וניסחו את רובם כך שהעניין שביקשו להסבירו נמצא בתחילת המשל או באמצעו או בסופו, אם לא הצליחו למצוא משל המתאים לנמשל מראשו עד סופו.
^ג) נוסף על כך, העניין שרצו ללמדו למי שילמדהו פוזר בין משלים רבים ורחוקים זה מזה, אף על פי שהוא עניין אחד.
^ד) עמום יותר הוא משל אחד המשמש בעצמו משל לעניינים שונים – ראשיתו מתאימה לנמשל אחד, וסופו לנמשל אחר.
^ה) יש שכל המשל משמש לשני עניינים הקרובים במין התחום המדעי הנדון.
¹⁰ עד כדי כך הגיעו הדברים, שכאשר מישהו רוצה ללמד בלי משל ובלא חידות, יש בדבריו עמימות וקיצור דברים במקום ההמשלות והחידות, כאילו המלומדים והחכמים נמשכים אחר המגמה הזאת ברצון אלוהי, כמו שמושכים אותם מצביהם הטבעיים.

פתיחת התורה במעשי בראשית באה במשל
¹¹ הלוא תראה שכאשר רצה ה', יתעלה שמו, להשלימנו ולתקן את מצבי חברתנו במצוותיו המעשיות – דבר שאינו יכול להתבצע אלא אחרי אמונות שכליות שראשיתן השגתו יתעלה כפי יכולתנו, וזה אינו יכול להתקיים אלא בחכמת האלוהות; וחכמת האלוהות הזאת אינה יכולה להיות מושגת אלא אחרי חכמת הטבע, כי חכמת הטבע גובלת בחכמת האלוהות וקודמת לה בזמן הלימוד, כמו שהתבאר למעיין בכך – פתח מן הסיבה הזאת את ספרו יתעלה במעשה בראשית, שהוא חכמת הטבע כמו שביארנו.
¹² ומשום גודל העניין ונכבדותו וקוצר יכולתנו מלהשיג את הדברים הגדולים כפי שהם, נאמרו לנו הדברים העמוקים – שכורח החכמה האלוהית הביא לדבר אלינו בעניינם – במשלים ובחידות ובדברים סתומים מאוד, כמו שאמרו ז"ל: "להגיד כֹּח מעשה בראשית לבשר ודם – אי אפשר; לפיכך סתם לך הכתוב: 'בראשית ברא אלהים' וכו'" (ראו בתי מדרשות ד'). הנה העירו לך על כך שהדברים הנזכרים האלה הם סתומות. וכן יודע אתה את דברי שלמה: "[אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי] רָחוֹק מַה שֶּׁהָיָה וְעָמֹק עָמֹק מִי יִמְצָאֶנּוּ" (קהלת ז,כד). בכל זה נעשה שימוש במונחים רב־משמעיים כדי שההמון יבינו אותם כפי כוח הבנתם וחולשת תפיסתם, ואילו השלם, שכבר למד, יבין אותם במשמעות אחרת.

התלבטות והכרעה בשיטת הכתיבה הראויה
¹³ כבר הבטחנו בפירוש המשנה (הקדמה לפרק חלק: סנהדרין י,א, עמ' קמ,קמג) שנבאר עניינים מופלאים ב"ספר הנבואה" וב"ספר ההתאמה", והוא ספר שהבטחנו לבאר בו את כל הדברים המוקשים שבדרשות, שחיצוניותן רחוקה מאוד מן האמת וחורגת מן המושכל, והן כולן משלים. אך כאשר התחלנו לפני שנים רבות לכתוב את הספרים ההם, וחיברנו מהם משהו, לא היה טוב בעינינו מה שהתחלנו לבארו בדרך הזאת. משום שראינו שאם נישאר בדרך ההמשלה וההסתרה של מה שראוי להסתירו, לא נצא מן הכוונה הראשונה (=ההעלמה), וכאילו החלפנו פרט אחד בפרט אחר מאותו המין. ואם נבאר מה שראוי לבארו, אין זה ראוי להמון בני האדם, ואנחנו לא שאפנו אלא לבאר את משמעות הדרשות ונגלות הנבואה להמון. כמו כן ראינו שאם יעיין בור מהמון ה"רבניים" (=שאינם קראים) באותן הדרשות לא יקשה לו דבר מהן, כי בעיני הבור הנבער, שאינו מכיר את טבע המציאות, הדברים הבלתי אפשריים יכולים להתקיים. ואילו איש המעלה השלם, כשיעיין בהן, לא יימלט מאחת משתי האפשרויות: או שיבין אותן כחיצוניותם, ויחשוב רע על האומר, וייחס לו בורות, ואין בכך הרס ליסודות האמונה; או שיניח שיש להן תוך, וכך נחלץ מכך וחשב טוב על האומר, בין אם התברר לו התוך של האמירה ובין לא התברר לו. אשר לעניין הנבואה וביאור דרגותיה ופירוש המְשלים בספרֶיה, הרי בחיבור הזה יתבאר הדבר באופן ביאור אחר.
¹⁴ מפני הדברים הללו משכנו את ידינו מחיבור שני הספרים הללו כצורתם, והסתפקנו בציון יסודות האמונה וכלל האמיתות בתמצות וברמז הקרובים לכתיבה מפורשת, במה שהזכרנו בחיבור ההלכתי הגדול משנה תורה (בעיקר ביסודי התורה א-ד; תשובה ה-י).

ההכרעה על תוכן הספר
¹⁵ אך בחיבור זה אני מדבר עם מי שעסק בפילוסופיה, כמו שציינתי, ולמד מדעים אמיתיים, והוא מאמין בדברי התורה, נבוך לגבי משמעויותיהם, שהמונחים המסופקים והמשלים הביכוהו בהם.
¹⁶ החיבור הזה יכלול גם פרקים שלא יוזכר בהם מונח רב־משמעי, אך
^א) אותו הפרק יהיה הקדמה לפרק אחר;
^ב) או שהפרק יהיה הערה על אחת ממשמעויותיו של מונח רב־משמעי, שלא ארצה להזכיר אותו במפורש במקום ההוא;
^ג) או שהפרק יבאר משל מן המשלים,
^ד) או יסב את תשומת הלב לסיפור מסוים שהוא משל;
^ה) או שהפרק יכלול עניינים מופלאים שיש שמפרשים אותם שלא על דרך האמת, בגלל רב־משמעיות המונחים, או מפני הבנת המשל כנמשל, או הנמשל כמשל.

הבנת המשלים: המפתח להבנת דברי הנביאים
¹ כיוון שנזכרו המשלים, נקדים הקדמה: דע שמפתח הבנת כל מה שאמרו הנביאים עליהם השלום, וידיעת אמיתתו, הוא הבנת המשלים ונמשליהם ופירוש מילותיהם. ידועים לך דבריו יתעלה: "וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה" (הושע יב,יא), ודבריו: "[בֶּן אָדָם] חוּד חִידָה וּמְשֹׁל מָשָׁל [אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל]" (יחזקאל יז,ב). ויודע אתה שמרוב שימושם של הנביאים במשלים, אמר הנביא: "הֵמָּה אֹמְרִים לִי: הֲלֹא מְמַשֵּׁל מְשָׁלִים הוּא" (יחזקאל כא,ה). וידעת מה שפתח בו שלמה: "לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה, דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידֹתָם" (משלי א,ו). נאמר במדרש: "למה היו דברי תורה דומין עד שלא עמד שלמה? לבאר שהיו מימיה עמוקים וצונין (=צוננים) ולא היה אדם יכול לשתות מהן. מה עשה פִּקֵּחַ אחד? ספק (=חיבר) חבל לחבל ומשיחה (=חוט שזור) למשיחה, ודלה (=שאב בדלי) ושתה. כך היה שלמה מִמָּשל למשל ומִדָּבר לדבר עד שעמד על דברי תורה" (שיר השירים רבה א,ח); זה לשונם.
² איני סבור שיש מישהו מבעלי הדעת הבריאה המדמיין ש"דברי תורה" הנזכרים כאן, שנערכו תחבולות כדי להסבירם על ידי הסבר ענייני המשלים, הם דיני עשיית הסוכה והלולב ודין ארבעה שומרים. אלא הכוונה כאן היא בלי ספק הסברת הדברים העמוקים. נאמר שם: "רבנן אמרי (=חכמים אומרים): זה שהוא מאבד סלע (=מטבע יקרה) או מרגלית בתוך ביתו, עד שהוא מדליק פתילה באיסר (=מטבע זולה) מוצא את המרגלית, כך המשל הזה אינו כלום, ועל ידי המשל אַתְּ רואה את דברי תורה", גם זה לשונם. התבונן נא כיצד אמרו ז"ל בפירוש שתוכם של דברי תורה הם המרגלית, ונגלהו של כל משל אינו כלום; וכיצד דימו את הסתרת העניין הנמשל בתוך נגלהו של המשל למי שנפלה לו מרגלית בביתו, והוא בית חשוך ובו חפצים רבים, והמרגלית ההיא נמצאת בו, אלא שהוא אינו רואה אותה ואינו מרגיש בה, והרי היא כאילו יצאה מרשותו משום שנמנע ממנו כל שימוש בה, עד שידליק את הנר כמו שהוזכר, והדימוי הוא הבנת משמעות המשל.

מאפייני המשל העשוי כהלכה
³ אמר החכם: "תַּפּוּחֵי זָהָב בְּמַשְׂכִּיּוֹת כָּסֶף דָּבָר דָּבֻר עַל אָפְנָיו" (משלי כה,יא).

שמע ביאור העניין הזה שהזכיר: "מַשְׂכִּיּוֹת" הן הפיתוחים בדמות שְׂבָכה, כלומר שיש בהם מקומות מחוררים, כעין עיניים קטנות מאוד, כמעשה הצורפים, ונקראו כך משום שניתן לראות דרכם: תרגום (אונקלוס של) "וַיַּשְׁקֵף" (בראשית יט,כח ועוד) – "וְאִסְתְּכִי". הרי שאמר שתפוח זהב הנמצא בתוך שבכת כסף עם נקבים קטנים מאוד הוא משל לדיבור שנאמר על אופניו (כמבואר בפסקה הבאה).
⁴ ראה־נא כמה מופלאה אמירה זו המתארת את המשל העשוי כהלכה: הוא אומר שהדיבור בעל שני האופנים, כלומר שיש לו חיצוניות ותוך, ראוי שחיצוניותו תהיה טובה ככסף, וראוי שתוכו יהיה טוב מן החיצוניות, כך שתוכו יהיה עדיף על חיצוניותו כעדיפות הזהב על הכסף. וראוי שיהיה בחיצוניותו מה שיצביע למתבונן על מה שיש בתוכו, כמו אותו תפוח זהב המכוסה שבכת כסף בעלת חורים קטנים מאוד, כך שהרואה מרחוק או שלא בעיון חושב שהוא תפוח כסף, אך אם יתבונן בו חד־העין באופן מדוקדק יתברר לו מה שבתוכו וידע שהוא זהב.
⁵ כך הם משליהם של הנביאים עליהם השלום: חיצוניותם היא חכמה המועילה בדברים רבים, ובכללם תיקון מצבי החברה האנושית, כמו שייראה מפשטי ("נִגלוֹת") ספר משלי ואמירות דומות להם, ותוכם חכמה מועילה באמונות האמת לאמיתה.

שתי דרכים להבנת כל משל
⁶ דע שיש שתי דרכים במשלי הנבואה. יש מהם משלים שלכל מילה במשל יש משמעות, ויש מהם משלים שכלל המשל מורה על כללו של העניין הנמשל. במשל הזה יש מילים רבות מאוד שלא כל מילה מהן מוסיפה משמעות לנמשל אלא היא נועדה לייפוי המשל ולסידור הדברים בו, או כדי להעמיק את הסתרת הנמשל, והדיבור נמשך לפי כל מה שמצריכה חיצוניות המשל הזה. הבן זאת מאוד.

דרך א: משל מדויק לפרטיו
⁷ דוגמה למין הראשון של משלי הנבואה, היא אמירתו "[וַיַּחֲלֹם] וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה [וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו...]" (בראשית כח,יב-יג). משום שאמירתו "סֻלָּם" מורה על עניין אחד, ואמירתו "מֻצָּב אַרְצָה" על עניין שני, ואמירתו "וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה" מורה על עניין שלישי, ואמירתו "וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים" מורה על עניין רביעי, ואמירתו "עֹלִים" מורה על עניין חמישי, ואמירתו "וְיֹרְדִים" מורה על עניין שישי, ואמירתו "וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו" מורה על עניין שביעי. הרי שכל מילה במשל הזה מוסיפה משמעות בכלל הנמשל.

דרך ב: משל עקרוני בלבד
⁸ דוגמה למין השני של משלי הנבואה היא אמירתו "כִּי בְּחַלּוֹן בֵּיתִי, בְּעַד אֶשְׁנַבִּי נִשְׁקָפְתִּי. וָאֵרֶא בַפְּתָאיִם אָבִינָה בַבָּנִים, נַעַר חֲסַר לֵב. עֹבֵר בַּשּׁוּק אֵצֶל פִּנָּהּ, וְדֶרֶךְ בֵּיתָהּ יִצְעָד. בְּנֶשֶׁף בְּעֶרֶב יוֹם, בְּאִישׁוֹן לַיְלָה וַאֲפֵלָה. וְהִנֵּה אִשָּׁה לִקְרָאתוֹ, שִׁית זוֹנָה וּנְצֻרַת לֵב. הֹמִיָּה הִיא וְסֹרָרֶת, [בְּבֵיתָהּ לֹא יִשְׁכְּנוּ רַגְלֶיהָ.] פַּעַם בַּחוּץ פַּעַם בָּרְחֹבוֹת, [וְאֵצֶל כָּל פִּנָּה תֶאֱרֹב.] וְהֶחֱזִיקָה בּוֹ [וְנָשְׁקָה לּוֹ, הֵעֵזָה פָנֶיהָ וַתֹּאמַר לוֹ.] זִבְחֵי שְׁלָמִים עָלָי, [הַיּוֹם שִׁלַּמְתִּי נְדָרָי.] עַל כֵּן יָצָאתִי לִקְרָאתֶךָ, [לְשַׁחֵר פָּנֶיךָ וָאֶמְצָאֶךָּ.] מַרְבַדִּים רָבַדְתִּי [עַרְשִׂי, חֲטֻבוֹת אֵטוּן מִצְרָיִם.] נַפְתִּי מִשְׁכָּבִי [מֹר אֲהָלִים וְקִנָּמוֹן.] לְכָה נִרְוֶה דֹדִים [עַד הַבֹּקֶר, נִתְעַלְּסָה בָּאֳהָבִים.] כִּי אֵין הָאִישׁ בְּבֵיתוֹ, [הָלַךְ בְּדֶרֶךְ מֵרָחוֹק.] צְרוֹר הַכֶּסֶף [לָקַח בְּיָדוֹ, לְיוֹם הַכֵּסֶא יָבֹא בֵיתוֹ.] הִטַּתּוּ בְּרֹב לִקְחָהּ, בְּחֵלֶק שְׂפָתֶיהָ תַּדִּיחֶנּוּ" (משלי ז ו-כא).

⁹ העולה מכלל הדברים הללו הוא האזהרה מפני ההימשכות אחרי תענוגות הגוף ותאוותיו. הוא דימה את החומר שהוא סיבת כל התאוות הגופניות לאשה זונה שהיא גם אשת איש, ועל המשל הזה בנה את כל ספרו (=משלי). עוד נבאר בפרקים מן החיבור הזה (א,יז; ג,ח-ט) את חכמתו בדימוי החומר לאשת איש זונה, ונבאר כיצד חתם ספרו (משל "אשת חיל" במשלי לא,י-לא) בשבח האשה כאשר אינה זונה אלא מתמקדת בהצלחת ביתה ומצב בעלה. וכל המניעות הללו המונעות מהאדם את שלמותו האחרונה, וכל פגם הדבק באדם וכל חטא, אינם דבקים בו אלא מצד החומר שלו בלבד, כמו שנבאר בחיבור זה (ג,ח). כלל הדברים הזה הוא המובן מהמשל הזה בכללותו, כלומר שהאדם לא יימשך אחר בהמיותו בלבד, כלומר החומר שלו, כי החומר הקרוב של האדם הוא החומר הקרוב של שאר בעלי החיים.
¹⁰ לאחר שביארתי זאת לך וגיליתי לך את סודו של המשל הזה, אל תתלה תקוותך בכך שתשאל למה התכוון בדבריו "זִבְחֵי שְׁלָמִים עָלָי, הַיּוֹם שִׁלַּמְתִּי נְדָרָי", ואיזו משמעות טמונה בדבריו "מַרְבַדִּים רָבַדְתִּי עַרְשִׂי", ואיזו משמעות הוסיפו לכללות הזאת דבריו "כִּי אֵין הָאִישׁ בְּבֵיתוֹ", וכן שאר הדברים האמורים באותה פרשה, משום שכל זה רצף דברים בחיצוניות המשל. שכן אותם מצבים שהזכיר הם ממין מצב הנואפים, וכן אותן אמירות וכיוצא בהן הן ממין אמירות המנאפים זה לזה. הבן זאת ממני מאוד, משום שהוא עיקר גדול וחשוב במה שארצה לבארו.

¹¹ לפיכך אם תמצאני מבאר באחד מפרקי חיבור זה את משמעותו של אחד מן המשלים ומעיר לך מהו הכלל הנמשל, אל תדרוש את כל חלקי העניינים שנאמרו במשל הזה כדי לרצות למצוא להם מקבילה בנמשל. זאת משום שהדבר יביא אותך לאחד משני דברים: או שיסיט אותך מהנושא המכוון במשל; או שיחייב אותך לפרש דברים שאין להם פירוש ושלא נועדו לפירוש. מחויבות זו תביא אותך אל כגון ההזיה העצומה הזאת שרוב כִּתות העולם בזמננו הוזות אותה ומחברות עליה חיבורים, כי כל אחת מהן רוצה שיימצא פירוש כלשהו לאמירות שהאומר אותן לא כיוון בהם לשום דבר ממה שהם (=אנשי הכתות) רוצים. אלא לעולם תהיה כוונתך ברוב המשלים לדעת את הכללות שהם כיוונו ללמד. ובחלק מהדברים יספיק לך שתבין מדבריי שסיפור פלוני הוא משל גם אם לא נבאר יותר מכך. משום שכאשר תדע שזה משל יתבאר לך מיד לאיזה דבר הוא משל, ואמירתי שהוא משל תהיה כמי שהסיר דבר החוצץ בין כוח הראייה לבין הנראה.

[הוראות (ללימוד) חיבור זה]
הגישה הראויה לספר
¹ אם תרצה להשיג את כל מה שכללתי בו כך שלא יחסר לך ממנו דבר, השווה את פרקיו זה עם זה; ולא תהא כוונתך בכל פרק להבין את משמעותו הכללית בלבד, אלא גם להשיג כל ביטוי שנאמר בו תוך כדי הדברים, גם אם אינו ממטרת הפרק. משום שבחיבור זה הדברים לא באו כפי שיזדמן, אלא בדקדוק גדול ובדיוק רב ותוך זהירות מלפגוע בביאור קשיים, ולא נאמר בו דבר שלא במקומו אלא כדי לבאר עניין מסוים במקומו. אל תגרור אותו אחר דמיונות השווא שלך, משום שאז תזיק לי ולא תועיל לעצמך. אלא ראוי לך שתלמד כל מה שראוי שתלמדהו, ועיין בו תמיד, כי הוא יבאר לך את רוב הקשיים בתורה, שכל משכיל מתקשה בהם.
השבעת הקורא שלא להזיק למחבר
² משביע אני בה' יתעלה את כל מי שיקרא את חיבורי זה,
^א) שלא יפרש ממנו אפילו מילה אחת, ולא יבאר לאחרים ממנו אלא מה שהוא מבואר ומפורש בדברי מי שקדם לי מחכמי תורתנו המפורסמים. ואילו מה שיבין ממנו שלא נאמר על ידי מי מן המפורסמים אצלנו, לא יבאר לאחרים,
^ב) ולא ייחפז לטעון נגדי. כי אפשר שמה שהבין מדבריי יהיה שונה ממה שהתכוונתי אליו, ויגרום לי נזק כגמול על רצוני להיטיב לו, ויהיה משלם רעה תחת טובה (ראו תהילים לח,כא; משלי יז,יג).
³ אלא יתבונן בו כל מי שייפול לידיו, ואם ירווה את צמאונו ולוּ בעניין כלשהו מכלל מה שיתקשה בו, יודה לה' ויסתפק במה שהבין. ואם לא ימצא בו כלל דבר שיועיל לו, יחשוב אותו כאילו לא חובר. ואם ייראה לו בו פגם כלשהו לפי סברתו, יפרשנו (שלא כפשוטו) אפילו בפירוש דחוק ביותר וידין לכף זכות (ראו משנה אבות א,ו), כמו שנצטווינו באשר להמוני בני עמנו, כל שכן לגבי מלומדינו וחכמי תורתנו המשתדלים ללמדנו את האמת כפי השגתם.

הפקת המיטב מן הספר וההתנגדות הצפויה לו
⁴ יודע אני
^א) שכל מתחיל מבני האדם, שלא השיג דבר מן העיון, יפיק תועלת מחלק מפרקי חיבור זה.
^ב) ואילו השלם מבני האדם, המאמין בתורה הנבוך כמו שציינתי (פתיחה 2), יפיק תועלת מכל פרקיו; מה רבה תהיה שמחתו בהם, ומה ינעם לו שמעם.
^ג) אך המבולבלים שמוחם הזדהם בהשקפות מוטעות ובדרכים מסולפות, החושבים שהם מדעים נכונים, וטוענים שהם בעלי עיון, אך אין להם כלל ידיעה בדבר הנקרא מדע באמת – הם יסלדו מפרקים רבים ממנו, ומה מאוד יקשו עליהם, משום שהם לא ישיגו את משמעותם, וכן משום שיתברר מהם זיופו של מה שבידיהם, שהוא אוצרם ורכושם שהכינו לעת צרה.
החדשנות והתעוזה בכתיבת הספר
⁵ ה' יתעלה יודע שלא חדלתי מלחשוש מאוד מאוד מלכתוב את הדברים שרצוני לכתוב בחיבור זה, משום שהם דברים נסתרים שלא נכתב עליהם כלל ספר באומתנו בזמן הגלות הזה, מבין החיבורים שהגיעו לידינו – ואיך אחדש ואחרוג מהנהוג ואכתוב עליהם? אך הסתמכתי על שתי הנחות מוקדמות: הראשונה, דבריהם (של חז"ל) בכגון זה: "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' [הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ]" (תהילים קיט,קכו; למשל בבלי גיטין ס,א); והשנייה, דבריהם: "וכל מעשיך יהיו לשם שמים" (משנה אבות ב,טו). הנה כי כן על שתי ההנחות הללו הסתמכתי במה שכתבתי בחלק מפרקי חיבור זה.
⁶ סיכומו של דבר: אני האיש שכשלחצו הדבר וצר לו המקום, ולא מצאתי תחבולה ללמד את האמת המוכחת אלא בדרך שתתאים לאיש מעלה אחד ולא תתאים לעשרת אלפים בורים – אבחר לאומרה לאותו אדם ולא אשים לבי לגינוייהן של הבריות הרבות, ואשאף לחלץ אותו איש מעלה בודד ממה שנקלע אליו, ואנחה אותו ממבוכתו עד שיגיע לשלמות וימצא מנוחה.