הנמכר לגוי וכו'. אע"ג דאינו רשאי למכור את עצמו אלא עד שלא נשאר לו כלום אפשר שהשיגה ידו כגון שנפלה לו ירושה או שנתנו לו מתנה או מציאה מצא.
ובי"ד כופין את קרוביו וכו'. דקי"ל כופין על מצות עשה וזו אינה מצות עשה של תורה מ"מ כדי שלא יטמע בין הגוים אמרו כופין, וכ"ש אם השיגה ידו שכופין אותו לפדות את עצמו, וא"ת כיון שגאולת עצמו קודמת למה הקדים הכתוב גאולת קרובים דכתיב או דודו או בן דודו יגאלנו או משאר בשרו ממשפחתו יגאלנו או השיגה ידו ונגאל. וי"ל דגאולת עצמו אפשרי רחוק שתשיג ידו כדי גאולתו, לפיכך איחר אותו הכתוב, אי נמי שלא ידחו הקרובים לומר שמא תשיג ידו לפיכך הקדים גאולת הקרובים וכל הקודם בכתוב קודם לגאול, אבל לעולם אימא לך שאם השיגה ידו הוא קודם לכל אדם לפיכך הקדים רבינו גאולת עצמו.
יצא לחירות. שלא יגאלוהו ע"מ להשתעבד בו.
ויש לו ללוות. כל זה כדי שלא יטמע בין הגוים.
אבל הנמכר לישראל וכו'. תימה מאי שנא משדה אחוזתו שהקרוב גואל, וכי עדיף שדה אחוזתו מהוא עצמו שנמכר, ואע"ג דגזירת הכתוב הוא שלא נכתב גאולת קרובים אלא גבי נמכר לגוי כדי שלא יטמע בין הגוים וגבי מוכר שדה אחוזתו כתוב גאולת קרובים מ"מ צריך טעם. וי"ל דגבי שדה אחוזה שהחמיר עליו שלא תגאל פחות משתי שנים בתחלה הקל עליה בסופה שתגאל ע"י קרובים אבל המוכר עצמו לישראל הקל עליו בתחלתו שאם השיגה ידו גואל אפי' בתוך שנתו החמיר עליו בסופו שלא יגאל ע"י קרובים שאם אתה אומר יגאל בקרובים ויגאל מיד אין אדם רוצה לקנות עבד עברי לקנות אדון לעצמו ותתבטל מצות כי תקנה עבד עברי, אבל שדה אחוזה כיון שיודע שאוכל פירותיה שתי שנים ודאי אינו נמנע מלקנות אע"ג שיודע שנגאלת.