ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים [שני חיי שרה], ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון (כג, א-ב). והספיקות רבו, למה נמנו חיי שרה יותר מכל. ועוד מה דהוי הוי, ואיך נרמז זה בכל אדם ובכל זמן. ועוד שעשה ג' פרטים ולא נכלל כאחד מאה ועשרים ושבע שנים. ודברי חז"ל ידועים.
ונ"ל, דודאי מיתת הגוף הנק' שרה הוא על ידי רוע ד' מדות של ד' יסודות הנק' קרית ארבע, דאיתא במשנה (אבות פ"ד מכ"א) הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מהעולם, וכתב הרמב"ם כי מטבע הרפואה וכו' יעו"ש, והוא נמשך מהגאוה יסוד האש וכו', בתוספות יום טוב משנה זו. וא"כ ההיפך הוא חיי הגוף כשאין בו קנאה ותאוה וכבוד, והוא על ידי שנחשב בעיניו לבלי מה, וכמ"ש בש"ס דראש השנה (יז.) אמר רבא כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו שנאמר (מיכה ז, יח) נושא עון ועובר על פשע, למי נושא עון וכו'. א"ר אחא בר חנינא אלי' וקוץ בה, למי שמשים עצמו כשירים, שנאמר לשארית נחלתו. ופירש רש"י שאינו נחש(ו)ב בעיניו לכלום לכך מעביר על מידותיו, מה שאין כן למי שמחשיב עצמו לחשוב ולכך מעביר וכו', יעו"ש.
וכעין זה שמעתי בשם החסיד מוהר"ן קסויר, מה ה' אלדיך ש[ו]אל מעמך וגו' (דברים י, יב), שיהי' במדריגת ונחנו מ"ה (שמות טז, ז), זה ה' ש[ו]אל מעמך שיבוא למדריגה זו, ודפח"ח.
וזש"א חז"ל, אל תיקרי מ"ה אלא מאה וכו' (מנחות מג: ע' תוד"ה שואל), ר"ל שאי אפשר לבוא למדריגה זו שיאמר ונחנו מה, כי אם שבא בסוד מאה ברכאן שהיא בינה הנק' ענוה, שמשם ק' ברכאן, היפך הגאוה מיסוד האש, שורש רוע ד' מדות מד' יסודות אש רוח מים עפר שזכר בשערי קדושה וכו' (ח"א ש"ב) שצריך תחלה להסיר רוע המדות שהיא הגאוה מיסוד האש, והרבות דברים מיסוד הרוח, ותענוגי הגוף מיסוד המים, ועצלות מיסוד עפר וכו'. ואב לכולן הוא הגאוה, שממנו נמשך דבורי לשון הרע ורכילות, וכמ"ש מוהרש"א בסוטה (ה.) דכתיב (תהלים קא, ה) מלשני בסתר רעהו גבה עינים ורחב לבב וכו', דזה נמשך מזה יעו"ש, וכשהוא רחב לבב הוא נפש רחבה, רוב התאוה והתענוג שנמשך מיסוד המים, ועי"ז כשאינו מוצא די מחסורו שאין חצי תאותו בידו, הוא עצב הנמשך מיסוד עפר.
ושפיר אמרו ותמת שרה, שהיא מיתת הגוף, הי' בקרית ארבע, היא רוב התאוה הנמשך מגאוה וכבוד שהיא שורש הרע של ד' יסודות אש רוח מים עפר, הנק' קרית ארבע, בפרודא, על ידי קליפות והרע הם ד'. היא חברון, שהם מחוברין - בחלק הטוב של ד' יסודות הכל מחובר לאחדות אחד, באומרו ונחנו מה - שנחשב לאין, וענוה גדולה מכולם (ע"ז כ:), שבו נכלל הכל, היפך הגאוה הוא ענוה, וגם לא ידבר בגנות חבירו בחשבו שחבירו עדיף מניה, וימעט הנאתו לפי שיחשוב עצמו לאין ויספיק לי' מעט מזעיר, ועי"ז יהא שמח בחלקו.
והנה זכרנו, אחר שהסיר המדות רעות וקנה מדות טובות, אז יכנס בגדר צדיק לקיים כל התרי"ג מצות וז' דרבנן, ואח"כ יכנוס בגדר חסיד להתחסד עם קונו לגמול חסד עם השכינה הנקראת שבע לא להנאת עצמו.
ובזה יובן ויהיו חיי שרה, כי הגוף הנקרא שרה, סיבת חייו הוא מאה שנה, שיכנס למדריגה מ"ה, ואל תיקרי מה אלא מאה, שאי אפשר לקרות מה אלא שיקרא תחלה מאה שנה, בין בגשמי שאז בטל תאות הגוף ואפשר שיחשב את עצמו לאין, מה שאין כן בנערותו שגברה רוב התאוה. ובין ברוחני שיכנס לענוה מחמת שזכה לבינה הנק' מאה שנה, בסוד ק' ברכאן, והוא ע"י שהסיר מדות רעות חלק הרע מן ד' יסודות אש רוח מים עפר, וזכה לקנות מדת הטוב. ואז אח"כ יכנס לגדר צדיק לקיים תרי"ג מצות וז' דרבנן, גימטריא עשרים, וז"ש ועשרים שנה. ואח"כ יכנס לגדר חסיד, להתחסד עם השכינה הנק' שבע, וז"ש ושבע שנים. שני חיי שרה - ע"י ג' בחינות אלו זכה לחיי הגוף עם עצם הנשמה, וק"ל. אלה הדברים צריך להפך סדרן כי הנחץ השאני, והבן לסדר היטב.
ועפי"ז נבאר פסוק ואברהם ושרה זקנים באים בימים וה' ברך את אברהם בכל (בראשית כד, א). ופירש רש"י בכל גימטריא בן וכו'. וחז"ל דרשו (ב"ב יז., בר"ר נט ז) שהשליטו ביצרו וכו'. ויש להבין, הא כבר כתיב קודם לידת יצחק שהיו זקנים באים בימים (בראשית יח, יא), ולמה חזר וכתבו כאן. ועוד, דהל"ל מפורש שברכו בבן, ואי רצה ללמדינו ג"כ שהשליטו ביצרו, מה ענין זה לזה.
ונ"ל דכבר זכרנו פשטתי את כתנתי איככה אלב(י)שנה (שה"ש ה, ג), כי הצדיק אחר שעלה למעלה חוזר ויורד להעלות מדריגות, בסוד שבע יפול צדיק וקם (משלי כד, טז) וכמ"ש בתיקונים (תל"ב עו:), ובסוד הנפש אשר עשו בחרן וכו' (בראשית יב, ה). ובחינה זו הוא בין בעולם הזה ובין לעולם הבא, שחוזר בגלגול להעלות מדריגות אנשים שהם ניצוציו וענפיו שיתוקנו כולם. אך כשיורד לתקן אחרים אינו רוצה לירד, מחמת יראה שלא יחזור ויבא לידי חטא ח"ו, עד שמבטיחין אותו שלא יבוא לידי חטא, וכמדומה שהוא בספר הגלגולים יעו"ש. ואפשר שזהו כוונת המשנה (אבות פ"ה מי"ח) כל המזכה הרבים אין חטא בא על ידו.
ובזה יובן, שבאמת כבר עלו למדריגה עליונה שאברהם ושרה זקנים באים בימים, אפס שחזר הגוף הנקרא שרה לימי עדנה כדי להוליד בן, וחזר הגוף לטבעו כדי שיתחבר עם אנשים הפחותים ההולך בטבע הגוף והחומר ולהעלותן שנק' בן, שזיכה הרבים. ושמא תאמר מאחר שחזר הגוף לחומרו שמא חזר לתענוגי החומר וליחטא ח"ו, לזה אמר וה' ברך את אברהם בכ"ל, שהשליטו ביצרו, גם שבירכו בבן שחזר לנערו מ"מ לא חזר יצרו להתגרות בו כי השליטו ביצרו, דכל המזכה רבים אין חטא בא על ידו, והבן.
וזה שאמר אחר כך, ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה (כה, א). ופירש במדרש הנעלם (זהר חיי שרה קל ע"א) לקטר מעשים טובים, שהחזיר רשעים בתשובה וכו' יעו"ש. והוא ממש כנ"ל, וק"ל.
•
בפסוק ותמת שרה בקרית ארבע וגו' (כג, ב), ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה (כה, א) וגו'. לבאר זה איך יש בחינת ב' נשים שרה וקטורה בכל אדם ובכל זמן, דאם לא כן איך נזכר בתורה שהוא נצחי.
ונ"ל, דאיתא במשנה פ"ו דנדה (מ"א), וגם ששמעתי מהרבני הוותיק מוהר"ן הארידנקע, שחלם לו בארץ ישראל, כי יש רופאים המרפאים על ידי משקה מר, ויותר טוב הרופא על ידי משקה מתוק. והנמשל זה, על ידי סיגופים נעשה מר ואכזרי לחייב העולם, מה שאין כן בחינה ב' על ידי מחשבה טובה מזכה ומלמד זכות על בני עולם, הגם שזה אי אפשר בלא זה וכו', עיין בקונטרס אחרון.
ונראה לי על פי משנה, בא סימן התחתון עד שלא בא העליון או חולצת או מתיבמת, בא העליון עד שלא בא התחתון רבי מאיר אומר וכו', וחכמים אומרים או חולצת וכו', מפני שאמרו אפשר לתחתון לבא עד שלא בא העליון, אבל אי אפשר לעליון לבא עד שלא בא התחתון. פירש רש"י (נדה מח. במשנה), סימן התחתון ב' שערות, וסימן העליון דדים.
ורמז מוסר הוא, כי ב' סמנים יש באשה, שהוא החומר והגוף המלבש את הנשמה הנק' אברהם. סימן אחד שערות, שהוא דין ואכזריות. סימן ב' דדים המשפיעים חלב שהוא רחמים כנודע בסוד אלדד ומידד וכו'. וז"ש כי אי אפשר לעליון לבוא עד שלא בא התחתון, והבן.
ובזה יובן ותמת שרה, שעל ידי סיגופים ובכיה בא לידי עצבות הנקרא מיתה שהם הקליפות, כמ"ש בכתבים והסר ממנו יגון ואנחה (תפילת שמ"ע), שהם המופרדין בין ד' אותיות השם שנקרא קרית ארבע, מה שיהי' ראוי שיהי' מחובר שיהי' היא חברון, וז"ש ויבא אברהם לספוד ולבכותה, ר"ל שהי' אז בבחינת בכי' והספד שהוא דין, סימן התחתון. עד אח"כ ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה, לקשר ולחבר אותיות השם על ידי השמחה לייחד במחשבה, והוא על ידי סימן העליון שהוא רחמים, והבן.
ונ"ל שזה פירוש המשנה בקדושין (פ"ד מי"ב) מתייחד אדם עם אמו ועם בתו בקירוב בשר וכו'. כי בתחילה נעשה סימן התחתון שהוא דין הנקרא מלכות, אמו - אם כל חי, להתנהג במדה זו, ואח"כ עולה למעלה למדת הרחמים שהוא סימן העליון, ובחינות שהי' לו תחלה, נעשה בתו למטה, והוא למעלה ממדריגה זו, והבן.
ובזה יובן פסוק אלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק (כה, יט). ר"ל שהי' תחלה דין, ואח"כ נכנס בבחינת הרחמים שיהי' נקרא בן אברהם, ואז אברהם הוליד הצחוק והשמחה, רפואה על ידי משקה מתוק, וק"ל. ונולד יעקב מצד הרחמים, ועשו מצד הדין, וזש"כ רש"י יעקב ועשו האמורים בפרשה, וק"ל.
ועפ"ז נבאר פסוק (כד, א) ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל וכו'. יש להבין מה ענין זה לזה. ונ"ל לבאר בג' פנים.
א' דאיתא בפרק מגלחין (מו"ק כה:), נשים לילות כימים על משים לילות כימים וכו'. ובארתי, כי ע"י תורה ומוסר השיב רבים מעון, ונעשה מן לילות שהם הרשעים העושין בחושך מעשיהם, וכשהחזירום בתשובה נעשו ימים וכו'. וז"ש ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד (בראשית א, ה) שצריך להחזיר הרשעים למוטב עד שיעשו אחד עם הצדיקים. וז"ש אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי (ירמיה לג, כה), ר"ל לחבר על ידי הצדיק הנקרא ברית, יומם ולילה - ב' סוגים הנזכר לעיל, שהוא תכלית בריאת שמים וארץ נגד ב' סוגים לחברן להיותן אחד, וק"ל.
ובש"ס דתמורה (תמיד כח.) איתא, כל זמן שתוכחה בעולם ברכה בעולם, שנאמר (משלי כד, כה) ולמוכיחים יונעם ועליהם תבא ברכת טוב.
ובזה יובן ואברהם זקן, ע"י שהי' זקן זה קנה חכמה (קידושין לב:), ר"ל לו חכמו ישכילו זא"ת (דברים לב, כט), והשפיע תורה ומוסר למדריגה הנק' זאת, ולהשיב רבים מעון לעשות מן לילות ימים, לכך בא בימים, לביאה יחשב לו בימים, שזכה להשיב רבים מעון, לעשות מלילות ימים. ומלבד שכרו לעה"ב גורם בעולם הזה וה' ברך אברהם בכל, ע"י תוכחה ומוסר שהי' בעולם על ידו, וק"ל.
פן ב', דאיתא במשנה, הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם (אבות פ"ד מכ"א). ופי' במדרש שמואל בשם החסיד מוהר"י יעב"ץ, ובשם רבינו יונה, ובפ' המפרשים רבו, יעו"ש.
ואני שמעתי סגנון לפרשו לטובה, ובאתי אחריו לפרש ג"כ בסוג זה, דאיתא (בר"ר עא, ו) ותקנא רחל באחותה (בראשית ל, א) במעשים טובים שבה וכו', כי עקב ענוה יראת ה' (משלי כב, ד), מה שהוא עקב ללאה הוא ראש רחל, ויש לקנא להגיע לתכלית זה, ואם אין מתה אנכי, כמו שאמרה רחל וכו' (בראשית שם). ב' התאוה, דכתב בספר ברית מנוחה (דרך א) ענין קברת התאוה יעו"ש. והכבוד, אין כבוד אלא תורה (אבות פ"ו מ"ג), ובזה אמרו אין התורה מתקיימת אלא במי שממית את עצמו וכו' (ברכות סג:), ויוכל להתפשט את עצמו מהעולם ועסקי עולם הזה, וכמו שמובא בחכמי המוסר (ר"ח ש' האהבה פ"ד) משל, אחד פחותי שתבע לזנות עם בת מלך, והשיבו שם בבית הקברות וכו', ונעשה עי"ז שנתפשט מרוב התאוה מעסקי עולם הזה וכו', יעו"ש. ונודע כי עה"ז נקרא לילה ועולם הבא נקרא ימים כדאיתא בש"ס דחגיגה (יב:).
ובזה יובן, ואברהם זקן בא בימים, שהוא בעה"ז ונתפשט מגשמיות העולם כאלו היה בעולם הבא הנקרא ימים, וז"ש בא בימים, מחמת רוב דביקות בו יתברך. לכך וה' ברך את אברהם בכל, כמבואר במשל ששמעתי ממורי בפסוק תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו (תהלים קב, א), שגם העושר ניתן לו מה שלא שאל, והבן, וק"ל.
פן ג', דאיתא בש"ס דברכות פ"ד (כז:), נוקמיה לרבי אלעזר בן עזריה, אמר אמלך באנשי ביתא וכו', עד לית לך חוורתא, נעשה לו נס וכו'. ולכאורה הוא דבר פלא.
ונ"ל דמבואר בש"ס ענין רשב"י ובנו כשיצאו מהמערה נהגו במדת הדין, ובת קול יצא בעיתו לאחרובי עלמא חזרו למערתכם, ואחר י"ב חודש יצאו במדת רחמים ובכל מקום שהיו מסתכלין הי' ברכה וכו' (שבת לג:). והענין כמ"ש האלשיך (משלי ג, כז) ונתן לך רחמים ורחמך (דברים יג, יח), כשרוצה הש"י לרחם עליו אז נזדמן לו שיעשה עם איש אחד רחמים, ואז נתעורר מדת הרחמים בעולם וכו', יעו"ש. ובזה ביארתי הש"ס דר"ה (יז:), ורב חסד ואמת, דרמי, כתיב ורב חסד וכתיב ואמת וכו'. דלכל אחד לפי מדתו וכו'. הגם דקושיית הש"ס בכללות העולם, איך זה מעורר חסד וזה אמת, והבן.
וזה שאמרה לו דביתהו לית לך חוורתא, ר"ל שתכנס במדת הרחמים, פן תעורר דינין על עצמך ובעולם, על עצמך שלא יעבירו לך, ועל העולם ח"ו בכלל ג"כ כנ"ל. ומיד שקיבל דברי' ליכנס במדריגת זקן ורחמים, באמת נעשה לו נס וכו'.
ובזה יובן ואברהם זקן בא בימים, שהם בחינת רחמים היפך הלילות שהם דין, ולכך השפיע רחמים בעולם וה' ברך את אברהם בכל, כמו ברשב"י ובנו אח"כ כשיצא פעם ב' מהמערה, וק"ל.
ובזה נ"ל לבאר פסוק ואלה תולדת יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק (כה, יט). דקשה הכפל. ונ"ל, דאחר שהי' יצחק בחינת דין סימן תחתון, וגבר על מדותיו ליכנס במדריגת הרחמים סימן עליון, שהוא בחינת חסד לאברהם, ונקרא בן אברהם, כמו ברשב"י ובנו פעם ב', כך הכריע כל העולם לעורר מדת רחמים וברכה בעולם, כי האדם עולם קטן ובידו קו המשקל להכריע העולם, באתערותא דלתתא אתער לעילא, ואז מדה זו של אברהם הוליד הצחוק והשמחה בעולם, וק"ל. וגם שזכרתי קרוב לזה לעיל, אך שם כתבתי לעורר על עצמו, וכאן על העולם בכלל, בסוד עש"ן, וק"ל.
עוד י"ל, דאיתא בש"ס (ברכות ח.), שיכנס לבית הכנסת שיעור ב' פתחים ויתפלל וכו'. ומפרשי בספרי המקובלים שהוא שיעור ב' פתחים, החסד ופחד וכו'. וכמ"ש הרמב"ן לבנו, שזהו עבודת הש"י כשיש בו יראה ואהבה וכו', מה שאין כן בלא דחילו ורחימו, וישמע ה' ויחר אפו, ח"ו.
ובזה יובן אלה תולדת יצחק בן אברהם, שזהו עיקר תולדת הצדיקים שיהי' עבודת ה' שלימה - בפחד יצחק, בן אברהם אהבת חסד. ואז אברהם הוליד את יצחק, כי על ידי אברהם שהיא אהבת חסד, הוליד את יצחק שהוא פחד ויראה פנימית הנקראת חכמה כמ"ש בכתבים, והבן.
עוד י"ל שהוא בסוד שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני (שה"ש ב, ו), וסוד עורי צפון ואחר כך ובאי תימן (שם ד, טז), שהוא בכל עניני עולם הזה גם כן כמו בעולם העליון, דוק ותשכח. ובזה יובן אלה תולדת יצחק, שמאל. ואח"כ בן אברהם, וימינו תחבקני. ואז כאשר נכלל בימין, אז אברהם הוליד את יצחק, דקרירי דצפון גלידי מיא, וחמימי דדרום שראן מיא ואולידו, וכמ"ש בזוהר פרש' ויצא (קסא ע"ב) ויחמנה הצאן וכו' (בראשית ל, לח), יעו"ש.
והוא ג"כ רמז מוסר, כי העצבות ועצלות בעבודת ה' מצד קרירי דצפון אינו מוליד, מה שאין כן בעת יחם הצאן, שנתחמם בהתלהבות עבודת ה' מצד חמימי דדרום, הוא מוליד ועושה פירות, וז"ש אברהם הוליד את יצחק, כי חמימי דדרום מפשר גלידי דצפון, וק"ל.
ובזה יובן גם כן (עי' בראשית כא, כב) ויאמר אבימלך אל אברהם אלהים עמך בכל אשר אתה עושה. כי על ידי אברהם נעשה המלכות וכו' יעו"ש.
ועפ"ז נבאר פסוק פ' תולדת (כו, יב), ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'. ולבאר זה נ"ל, דכתב רמ"א באורח חיים (סי' א' ס"א), שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים טז, ח) זה כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים וכו'. אך יש להבין דהל"ל לפני תמיד, מה שאין כן לנגדי משמע שהוא נגד(י)יות, כמ"ש חז"ל, זכה עזר לא זכה כנגדו וכו' (יבמות סג.). הגם דשמעתי שיחזיק האדם את עצמו איך רחוק מהש"י וז"ש שויתי ה' לנג"די, ודפח"ח.
ולי נראה לפי מה שקבלתי מרבותי וחבירי איך יתנהג במדת רחמים עם כל אדם, וגם שרואה באיזה אדם שום דבר מכוער, יתן לב שגם שם שורה שמו יתברך דלית אתר פנוי מני', וע"כ הוא לטובתו, שיש בו ג"כ שמץ מנהו, ויתן לב לשוב. וכאשר זכרתי בקונטרס אחרון בשם מוהר"ן, כגון שבא לו ביטול על ידי שיח אדם בתורה או בתפלה, יתן לב שהוא לטובתו, או שלא הי' מתפלל ולומד כראוי, או שיכוין כוונה אחרת וכיוצא בזה שיקבל לטובה, ואז ימצא שבאמת הוא טובתו, וז"ש שויתי ה' לנגדי תמיד.
ובזה יובן ויזרע יצחק בארץ ההיא וגו', כמו שיש זריעה גשמיות, מן חטה אחד נעשה שבולת, כך ברוחני יש זריעה, לצדקה וכיוצא בזה, שכל מה שראה מבני אדם בארץ ההיא דברים רעים ומכל ערים, ויזרע יצחק בארץ לצמוח מזה לעצמו דברים טובים על דרך הנ"ל, עד שמצא בשנה ההיא מאה שערים, על חד דשערוהו מאה, בסוד מה, מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה (דברים י, יב) אל תקרא מה אלא מא"ה (מנחות מג: עי' תוד"ה שואל), והיא שער היראה - פתחו שערים וכו' (ישעיה כו, ב), ועי"ז שהוא מעורר רחמים בעולם ויברכהו ה', כמו ברשב"י ובנו כשיצא מהמערה פעם ב' (שבת לג:), וק"ל.
וז"ש שויתי ה' לנגדי תמיד, ר"ל גם שיהיה נגדיות לבטלוני מתורה ותפלה, הבנתי שזו מן השמים לטובתי שהיא מצד הרחמים, באופן כי מימיני בל אמוט שהוא חסד ורחמים. לכך שמח לבי, מאחר שהכל לטובה. ויגל כבודי, כי המחשבה שבו ל"ב נתיבות גימטריא כבוד, ג"כ יהי' הכל מחשבות טובות הבא ע"י שמחת הלב - ויגל כבודי. ועי"ז נתעורר רחמים בעולם שגם אנשי החומר ולבושי האדם הנקרא בשרי, גם בשרי ישכון לבטח וגו', וק"ל.
ובדרך פנימי ר"ל כי יצחק הוא יסוד, בסוד קץ ח"י כנזכר בתיקונים. ויזרע יצחק בארץ ההיא, שהשפיע והזריע יסוד צדיק, בארץ ההיא, במלכות - ע"י שהשפיע הצדיק תורה ומוסר להמוני עם הנק' ארץ, גרם כך למעלה ג"כ צדק ושלום נשקו (תהלים פה, יא) וכנ"ל, וכמו שהי' בעולם כך הי' בשנה - וימצא בשנה ההיא מאה שערים. וכך הי' בנפש אדם יחידי - ויברכהו ה', וק"ל.
ואיברא שפירוש הנ"ל עם פירוש זה סובב והולך אל מקום אחד, כי גם שהי' יצחק צדיק עולה תמימה, ובני דורו של הארץ ההיא היו רשעים, והיו נגדיים מעשיהם למעשיו, מ"מ בטוב כוונתו הנ"ל, שויתי ה' לנגדי תמיד, היה מבין שהוא לטובתו וגם שם הוא שמו יתברך, ובזה ראה שיתקרב אצלם ולהיות עמהם פנים בפנים, וז"ש ויזרע יצחק בארץ ההיא, שהיה ארץ קשה, ומכל מקום הי' עמהם בזווג פנים בפנים, ועי"ז גורם ברכה בשנה ההיא גם שהי' קשה, להשפיע להם אור ישר מזווג פנים בפנים, לכך ויברכהו ה', וק"ל.
עוד י"ל שויתי ה' לנגדי, דשמעתי מהרבני מוהר"ן שלא יתקשה לדעת שיהי' השם לפניו מצוייר דוקא גם שאינו עולה מעצמו, דזה מיקרי שלוקח בת מלך בשביה, רק שיהיה הש"י במחשבתו תמיד, פעם פסוק זה ויעמיק בו, ופסוק אחר, עד שיעבור השם הוי"ה מצוייר מעצמו לפניו וכו', ומסתמא כך קיבל מרבותיו, ודפח"ח.
ונראה שזהו כוונת הפסוק (דברים כא, י) כי תצא למלחמה על אויבך, ודרשו חז"ל (ספרי כי תצא) במלחמת הרשות מדבר, דאלו במלחמת חובה וכו'.
והענין, כי עולם הבנין ועולם המעשה הוא מחסד ולמטה, שהם ב' הפכים, חסד וגבורה, יצר הטוב ויצר הרע וכו', מה שאין כן ג' ראשונים נקראו מוחין עולם המחשבה, שהוא ע"ל אויביך, ור"ל דאיירי במלחמה של המחשבה לא במעשה, וע"כ אינו איירי במלחמת חובה של איסור, דהיינו מחשבת זנות ועבודה זרה, רק במלחמת רשות שרוצה לקדש מחשבתו לקיים שויתי ה' לנגדי תמיד, ולהסיר מחשבת הרשות של הבלי עה"ז, שאם יתקשה לדעת שיהי' שם הוי"ה דוקא מצוייר תמיד לפניו אז נקרא ושבית שביו, לוקח בת מלך בשביה, כנ"ל, ובזה שפיר דרשו דוקא במלחמת הרשות איירי, דאי במלחמת חובה להסיר מחשבות חובה ואיסור, אין לומר ושבית שביו, דמה בכך, שמותר לעשות הכל רק כדי להסיר מחשבות איסור. מה שאין כן במלחמת הרשות, אז אין ליקח שם יתברך בחזקה, שזה נקרא ושבית שביו. רק וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה, מסתמא שהיא חשקה בך ג"כ כנודע, אז ולקחת לך לאשה, והבן.
וז"ש שויתי ה' לנגדי, כאלו הוא מנגדי מלהשימו נגד פני, ודוקא רק אם עבר מעצמו מוטב, הש"י יכפר והבן.
•
בפסוק ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל וגו' (כד, א). ויש להקשות, דכבר נאמר (יח, יא) ואברהם ושרה זקנים באים בימים, ול"ל שוב כאן. ב' בימים אין לו שחר כלל. ג' מה ענין זה לזה וה' ברך וגו', תיבת הנ"ל צריך הבנה, וחז"ל דרשו שהשליטו ביצרו (ב"ב יז.), וקשה פשיטא, מה זה ענין לכאן.
ולולי קושיא הי' נ"ל לתרץ ג' קושיות אלו חדא באידך, ע"י קושיא ג', דכתב בעל הש"ך על התורה בפ' ויקרא (א, ב) ביאור פסוק אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר וגו'. וז"ל, כי יקריב, ר"ל כשרוצה להתקרב אל ה' ולחזור בתשובה. מן הבהמה, צריך לעשות עצמו כבהמה, שלא ירגיז ולא ירגיש משום בזיון שיבא לו, ויטה שכמו לסבול עול תורה ומצות כבהמה. ויהי' זה בשני זמנים, או מן הבקר, ר"ל בבוקר בבחרותו יקום, ולא יאמר הן עוד היום גדול כשאזקין אעשה תשובה שמא וכו', יעו"ש.
הנה החסיד מוה' יעבץ כתב (אבות פ"ד מ"ד) מופת מובהק אם הש"י לנגד עיניו, שזה פרי כל התורה כמ"ש (דברים י, כ) ובו תדבק, אם יש לו מדריגות השפלות, והביא משל ב' סוחרים, אחד דר בכרך ואחד בכפר וכו', יעו"ש. וא"כ יהי' פירוש הפסוק על דרך הנ"ל גם כן בכל אדם, לא בלבד בעל תשובה, רק כל אדם אשר יקריב מכם קרבן לה', שיתקרב אל ה' שיהי' ה' נגד עיניו, הוא מן הבהמה, בני אדם הדומין לבהמה (חולין ה.), שיש לו שפלות, וק"ל.
ובזה יובן ואברהם זקן בא בימים, ר"ל כשזכה לדבק עצמו בימים עליונים, בו יתברך, כמ"ש בזוהר (חיי שרה קכט.) וכו', אז וה' ברך את אברהם בכ"ל גימטריא בהמ"ה, שזכה במדת השפלות כבהמה, שנק' בכל שבזה המדה נכלל הכל, שהוא מופת מובהק לכל התורה כנ"ל, שדבוק בו יתברך ואינו מרגיש בשום בזיון ושפלות, ממש כמ"ש החסיד מו' יעבץ, וק"ל.
•
עוד י"ל, ונבאר משנה בפ"ק דקדושין (מ"י), כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו וכו'. והוא תמוה כמו שהוקשו בש"ס (קדושין לט:). ושאר הספיקות.
ונבאר תחלה משנה בפ"ד דקדושין (מי"ד) רבי שמעון בן אלעזר אומר ראית מימיך חי' ועוף שיש להם אומנות ומתפרנסין שלא בצער, ואני וכו', אלא שהרעתי מעשי וקפחתי פרנסתי וכו'. רבי נהוראי א[ו]מר מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, שאוכל משכרה בעולם הזה וכו', ושאר אומנות אינו כן וכו', וכן [הוא] אומר (בראשית כד, א) ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל, מצינו שקיים אברהם כל התורה עד שלא ניתנה לו, שנאמר (בראשית כו, ה) עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור וגו'.
וי"ל, דקשה לרבי נהוראי ממשנה דאבות (פ"ב מ"ב) וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון וכו', ואיך אמר מניח אני כל אומנות וכו'. ב' מניח אני מיותר. ג' איך מוכח מאברהם וכו'. ד' מה ענין קיום אברהם כל התורה לכאן.
ונ"ל, דבארתי לקמן פרש' כי תצא מאמר רבי שמעון בן אלעזר הנ"ל, דטרדת הפרנסה הוא להציל האדם שלא יהיה פנוי לעבור עבירה, מה שאין כן היגע בתורה אינו צריך לטרדת הפרנסה וכו' (חוה"ל ש' הבטחון פ"ג), יעו"ש. אפס דכתב רבינו יונה כי החכמה שילמוד איש רע גרוע יותר, וחכמתו תקלתו, וביאר פסוק למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין וכו' (משלי יז, טז) יעו"ש. א"כ זה שיהי' התורה מצילו מהחטא היינו לצדיק שיש בו מעלות ומדות טובות, מה שאין כן לרשע גורע יותר.
ובזה יובן, דדייק רבי נהוראי מניח אני כל אומנות וכו', ר"ל דוקא אני וכיוצא בי אז התורה משמרתו מכל רע בנערותו, ואין צריך להטריד בטירדת הפרנסה להצילו מרע של חטא ועון, לכך נותנת לו אחרית ותקוה בזקנותו כי לא ירעיב ה' נפש צדיק (משלי י, ג), ומשנה דאבות הוא לכללות העולם, שצריך תורה ומלאכה לצורך הצלת החטא, שאין מספיק התורה לחוד כנ"ל.
וז"ש וכן בני, שזוכה על ידי האב בחמשה דברים, כמ"ש במשנה עדיות (פ"ב מ"ט), האב זוכה לבן וכו', לכך מניח אני כל אומנות ואיני מלמד את בני שיש לו מדות טובות אלא תורה לחוד שמשכחת עון, כמו שמצינו שנאמר ואברהם זקן בא בימים, דתיבת זקן דרשו חז"ל זה קנה חכמה (קידושין לב:), וע"י התורה לחוד וה' ברך את אברהם בכל שהשליטו ביצרו, כי התורה משמרתו מכל דבר רע, וממילא כשלא הוצרך להטריד עבור פרנסה שלא יחטא, שהשליטו ביצרו, לכך הי' מבורך כפשוטו בכל הברכות ממש.
אך שמא תאמר, מנ"ל דאברהם ע"י התורה נתברך שהשליטו ביצרו ואז הי' פרנסתו בשפע וברכה, דלמא הי' זה ברכה מן הש"י, אבל התורה עדיין לא נתנה. לזה ביאר ואמר דע"כ הי' הברכה עבור התורה ומצות שקיים אברהם עד שלא נתנה, שנאמר והתברכו בזרע(י)ך כל גויי הארץ עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חוקותי, ומפרש הרמב"ם סוף פרק א' מהלכות דיעות (הי"ב) וז"ל: וזה נקרא דרך ה' וכו', וההולך בדרך זה מביא טובה וברכה על עצמו שנאמר (בראשית יח, יט) למען הביא ה' על אברהם אשר דבר עליו, עכ"ל.
•
עוד י"ל, על פי שביארתי במקום אחר, דפליגי רבי יוחנן וריש לקיש בחלק (סנהדרין קיא.) ופערה פי' לבלי חק (ישעיה ה, יד), מר סבירא לי' למי שקיים חק אחד ניצל מגיהנם, וחד סבירא לי' מי ששייר חק אחד נידון בגיהנם. וקשה איך הפליגו פלוגתתן מקצה אל קצה. ומ"ט פליגי.
ונ"ל, דכתב הרמב"ם (פיהמ"ש מכות פ"ג מט"ז) המקיים מצוה אחת כהלכתה כאלו קיים כולן וכו'. והענין ע"י התלהב[ו]ת קיום מצוה א' באבר חי, כמו ראש הגוי' שנכלל בו כל רמ"ח, בכל רמ"ח איברים ושס"ה גידיו, אז סגי במצוה אחת, מה שאין כן המקיים מצוה אחת באבר אחד, דהיינו אבר מת בלי זריזות והתלהבות. א"כ מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, וק"ל, יעו"ש.
פן ב' בארתי על פי מ"ש מוהר"י יעבץ בפ"ד דאבות (מ"ב) במשנה, הוי רץ למצוה קלה וכו'. כי כמו שהש"י אחד, כך תורתו אחדות א', והתופס מקצת מן האחדות תופס כולו, וכן הדוחה מקצת מן האחדות כאלו ידחה כולו, והוא בכלל (דברים כז, כו) ארור אשר לא יקום את כל [דברי] התורה וכו', יעו"ש.
ונ"ל שזהו מצות עשה (ויקרא יט, יח) ואהבת לרעך וכו', כי כל אחד יש לו שורש באחדות, ואין לדחותו בב' ידים, רק וכו', כי אם שדוחה את עצמו, והבן. ובזה נ"ל לבאר משנה אל תהי בז לכל אדם (אבות פ"ד מ"ג), ר"ל לדחותו שהוא מן האחדות, כי הדוחה מקצת דוחה הכל, וז"ש אל תהי מפליג ומדחה לכל דבר, והבן.
ובזה יובן, דמר סבירא לי' ופערה פי' לבלי חק, שמשייר חק אחד, שנזדמן לו מצוה אחת ודוחה אותה, הרי דוחה כל התורה שהכל אחדות א'. ומר סבירא לי' שמקיים חק אחד ניצול מגיהנם, שנזדמן לו חק אחד ומקיים אותה כאלו קיים הכל. ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, וק"ל.
ובזה יובן העושה מצוה אחת וכו' מטיבין וכו'. שהכל אחדות א'. וכל שאינו עושה מצוה אחת שנזדמנה לו ודוחה אותה הרי דוחה הכל, וק"ל.
פן ג', ונבאר ש"ס דמכות (כג:) א"ר שמלאי תרי"ג מצות ניתנו למשה בסיני וכו' בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה (חבקוק ב, ד). וכבר תמהו בזה רבים ושלמים, וכי בא חבקוק ח"ו לגרוע המצות.
וי"ל, דאיתא במשנה פ"ד דאבות (מי"א) רבי אליעזר בן יעקב אומר העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד, והעובר עבירה אחת קנה לו קטיגור אחד וכו'. והענין, כמו שכתבו הקדמונים שאין השכר ועונש הסכמי רק הכרחי, כי נברא מן המצוה מלאך אחד הנקרא פרקליט, והוא המטיב וכו', וכן בעבירה, וכמ"ש ותמוגגנה ביד עונינו (עי' ישעיה סד, ו), וכמ"ש תיסרך רעתך (ירמיה ב, יט). א"כ המצוה עצמה היא המטיב, וכן העבירה עצמה היא עונשו. וע"כ מלאך הנברא מן מצוה אחת הוא קומה שלימה ברמ"ח איברים ושס"ה גידים רוחניים. ויש להבין זה, איך נברא ממצוה אחת שהיא כנגד אבר אחד שבאדם, וכמ"ש בש"ס דמכות (כג:) רמ"ח מצות עשה כנגד רמ"ח איבריו שבאדם, ופירש רש"י, יעו"ש. וא"כ, איך נברא ממצוה אחת מרמ"ח איברים מלאך בכל צורת רמ"ח איברים ושס"ה גידים.
אמנם יש לומר, אם עושה המצוה בהאמנה שלימה שע"י עשיות מצוה זו יזכה לדבק בו יתברך, וכמ"ש (דברים י, כ) ובו תדבק, שהוא תכלית כל התורה ומצות, וכמ"ש המפרש להרמב"ם (פ"ב מהל' יסודי התורה), וכמ"ש החסיד הנ"ל (יעבץ, אבות פ"ד מ"ד) ובו תדבק הוא פרי כל התורה וכו'. א"כ כשמקשר ומדבק מחשבתו בו יתברך, א"כ כל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו גרורין אחר המחשבה, וכמו ששמעתי מפורש מפי מורי במקום שחושב האדם שם הוא כולו, ודפח"ח.
ובזה תבין, בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה. ר"ל שאינו בא לגרוע שום מצוה ח"ו, רק בא לזרז שיעשה המצוה בהאמנה שיזכה עי"ז לדביקות בו יתברך שנקרא חי חיים, ויוכלל במצוה אחת כל רמ"ח מצות עשה שהם כנגד רמ"ח איבריו, ושס"ה לא תעשה כנגד גידיו, וז"ש וצדיק באמונתו יחי', והבן. וכן במשנה פ"ו דנגעים (מ"ז) ראש הגויה, ופירש בכף נחת יע"ש. וכ"כ בכתבים (פע"ח ש' העמידה פי"ט) בכונת ותן טל ומטר, כי מ"טר גימטריא רמ"ח, והוא יסוד ז"א הכולל רמ"ח וכו', יעו"ש. א"כ בזה תבין איך ע"י האמנה ודביקות ותענוג שהוא נקרא יסוד, נכלל בזה כל רמ"ח מצות עשה, ושפיר בא חבקוק והעמידן על אחת שבו נכלל כל רמ"ח, והבן.
ובזה יובן, דמר סבירא לי' ופערה פי' לבלי חק, למי שמשייר חק אחד, דהיינו ששייר חק אחד של חבקוק וכו'. ומר סבירא לי' למי שמקיים חק אחד של חבקוק, על ידי האמנה ודביקות דבוק בחיים וניצול מגיהנם. ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, וק"ל.
ובזה יובן כל העושה מצוה אחת, ר"ל שעושה מצוה על יסוד חבקוק שהעמידן על אחת, לדבק באחדותו יתברך על ידי האמנה שנכללו בזה כל המצות באחדות זה, לכך מטיבין וכו'. וכל שאינו עושה מצוה אחת, ר"ל על יסוד חבקוק שנקרא אחת, אז בהיפך, וק"ל.
ובזה יובן וא"ברהם זקן בא בימים, ר"ל שזכה לקיים רמ"ח מצות עשה גימטריא אברהם. וגם בא בימי"ם, לקיים שס"ה לא תעשה כנגד הימים שהם שס"ה. נוסף לזה וה' ברך את אברהם בכל, ר"ל שזכה ליסוד חבקוק שהיא אחת הכולל הכל, דהיינו האמנה, כי אברהם הי' ראש המאמינים, כמ"ש והאמן בה' ויחשבה לו צדקה (בראשית טו, ו), א"כ כל מצוה שעשה על יסוד זה נכלל בו כל התרי"ג, ונחשב לו כאלו קיים תרי"ג פעמים תרי"ג, וזהו ברכה יתירה, והבן.
•
עוד י"ל, דכתב בזוהר לך לך דף צ' ע"ב: ויחשבה לו צדקה, דאע"ג דאיהי דינא האי כה, כאלו היא רחמי וכו'. וכאשר בארתי זה במקום אחר דעל ידי האמנה היה מקשר מלכות הנקרא אני אל המחשבה הנקרא אין, ועי"ז יוכל לבטל כל גזירות רעות כאשר שמעתי זה ממורי, ודפח"ח. ונעשה ג"כ מצדק צדקה. ונודע כי לילה הוא דין, ויום הוא רחמים.
ובזה יובן ואברהם זקן בא בימים, ר"ל ברחמים. והיינו, ע"י כי ברך ה' את אברהם בכל, היא האמנה הכולל הכל, וכמ"ש והאמין בה', וע"י מחשבה זו נעשה מצדק דין צדקה רחמים, וז"ש ויחשבה לו צדקה, והבן.
אך כדי להבין מה ענין פסוק זה לפסוקים שאחרי זה (בראשית כד, ב-ו) ויאמר אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר וגו', שים נא ידך תחת ירכי ואשביעך בה' אלהי השמים ואלהי הארץ אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני וגומר, ויאמר העבד אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי אל הארץ הזאת ההשב אשיב את בנך אל הארץ אשר יצאת משם, ויאמר אליו אברהם השמר לך פן תשיב את בני שמה כו'. והספיקות רבו. גם שדרשו חז"ל (בר"ר נט, י) בני אינו חוזר בן בני חוזר וכו'.
אך על פי ביאר מצות גיד הנשה יובן, ועיין בפרש' וישלח, כי אחר שאמר ואברהם זקן בא בימים, שלא נאבד יום אחד, שעלו עמו שלימים וטובים כולם, כמ"ש בזוהר וכו' (חיי שרה קכט.), ועי"ז וה' ברך את אברהם בכל, שהשליטו ביצרו, כמ"ש חז"ל (בר"ר נד, א) ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו (משלי טז, ז) זה יצה"ר, שנעשה עבדו זקן ביתו, מה שהי' מלך זקן וכסיל, נעשה עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו - שנכנע בקדושה שהיא אשר לו, לאברהם.
ולכך ביקש ממנו, שים נא ידך תחת ירכי, ר"ל גם שנלחם היצה"ר עם בן בנו יעקב ונגע בכף יריכו - דאתברו סמכין דאורייתא וכו', וגם בגיד הנשה - שנטל מהם האמנה, מ"מ אברהם ביקש מיצה"ר זה אחר שנעשה עבדו זקן ביתו, שים נא ידך וסייעתך תחת ירכי, שהם סמכי וירכי קשוט, שהוא שלא יטול האמנה עכ"פ מיוצאי יריכו הם התלמידי חכמים, וכאשר יבואר.
ואשביעך בה' אלהי השמים ואלהי הארץ וגו', ודרשו חז"ל (בר"ר נט ח, ורש"י) תחלה הי' רק אלהי השמים, ועכשיו הרגלתיו בפי הבריות הוא אלהי הארץ ג"כ. ותכלית הוצעה זו, הוא לפי מ"ש הרמב"ם בפ"א מהלכות ע"ז (ה"א) כי ע"ז של דור אנוש הוא להמשיך השפע ע"י המלאך או כוכב וכו', [וכן בדורות שאחריו נאמר נותן לחמי מימי צמרי ופשתי וגו' (הושע ב, ז), שעבדו ע"ז עבור שפע הפרנסה להמשיך להם], ובא אברהם וסותר זה בראיות נכונות שאין ראוי לעשות כך, כי הש"י שהוא בשמים, הוא בעצמו משגיח בארץ לפרנס ולזון מקרני ראמים ועד ביצי כינים וכו', יעו"ש. א"כ מאחר שהוא אלהי הארץ ג"כ לפרנס ולהשגיח על כל הנבראים בצורכי מזונם ופרנסתם, א"כ ראוי אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני, דכתבתי לקמן בפ' עקב, ביאר משנה אל תרבה שיחה עם האשה (אבות פ"א מ"ה), דכתב בעקידה (פ' עקב ש' צא) אחד הי' לו ב' נשים, אחת צנועה וכו', ב' סוחרת הנקראת כנענית וכו', יעו"ש. א"כ הפרנסה נקראת אשה כנענית, שלא יקח אשה לדור עם אשה כנענית, תדיר בעסק הפרנסה, רק יהי' עסקו בתורה עיקר וכו', וממילא יהי' פרנסה ג"כ.
ויאמר העבד אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי אל הארץ הזאת וגו'. ר"ל, שלא תרצה האשה היא הפרנסה ללכת אחריו במקום שעוסק בתורה. ההשב אשיב את בנך וגו', שילך חוצה לבקש אשה של הפרנסה.
ויאמר אליו אברהם השמר לך פן תשיב את בני שמה, אבל בן בני חוזר, כי יעקב שנגע בכף יריכו בגיד הנשה, שניטל מהם האמנה כנ"ל, זה חוזר והולך אחר פרנסתו. אבל בני שהוא במדריגת אביו אברהם שהוא ראש המאמינים, כמ"ש (בראשית טו, ו) והאמן בה' ויחשבה לו צדקה וכנ"ל, וז"ש בני אינו חוזר, והבן.
•
ונ"ל בב' פנים, דכתבתי לקמן ביאר משנה היום קצר וגו' (אבות פ"ב מט"ו), ופירש במדרש שמואל וכו' יעו"ש. ואני כתבתי שם ע"פ לא יחש[ו]ב ה' לו עון וכו' (תהלים לב, ב).
ובזה יובן, נגד מה שאמר להזהיר בני עולם כי היום קצר וכו', שיוכל לטהר מחשבתו שהיא בחינת יום, הוא קצר וכו'. אבל אברהם אבינו זקן בא בימים, שכל ימיו הי' בבחינת בטהרת מחשבתו ודביקותו בו יתברך. וכי תימא איך אפשר, לזה אמר וה' ברך את אברהם בכל, שהשליטו ביצרו שלא להטריד מחשבתו שיהיה ח"ו אפילו בבחינה זו שלא יחשב ה' לו עון, והבן.
עוד י"ל, דכתב הרמב"ם (הל' תשובה פ"ט ה"א) מה שנאמר בפרש' בחקותי (ויקרא כו, ו) ונתתי שלום בארץ וכו', היינו הכנה שיהי' פנוי לעסוק בצרכי עולם הבא ויזכה בזה ובבא, ובהיפך ח"ו נטרד משניהם וכו'.
ובזה יובן ואברהם זקן בא בימים, ר"ל כפי' במדרש שמואל היום קצר הנ"ל, מה שאין כן אברהם שהי' פנוי לעסוק בתורה ועבודת ה' הנקרא יום, היפך הגלות שנקרא לילה וכו'. וז"ש ואברהם זקן בא בימים, מה שאין כן כל בני עולם היום קצר וכו'. ושפיר הזכיר שבח זה באברהם, שכל ימיו הי' בבחינת ימים, וז"ש זקן בא בימים. והטעם שהי' פנוי, כי וה' ברך את אברהם בכל, ולא הי' צריך להטריד עצמו בעסק עולם הזה ופרנסה, והיה פנוי לעסוק בתורה ועבודת ה', וזכה לשניהם בזה ובבא. ומעתה תבין אלו ב' פירושים - א' לפי פשוטו, ב' לפי הדרש, והבן.