רבן גמליאל היה אומר כל שלא אמר שלשה דברים הללו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן פסח, מצה ומרור, פסח שהיו אבותינו אוכלין בזמן שבית המקדש קיים על שום מה וכו'
איתא בזוה"ק (ויחי ר"כ:) פולחנא דקוב"ה בעובדא ובמלולא. ביאר בזה כבוד אאמו"ר זללה"ה, כי ענין קרבן שאדם עובד את השי"ת בפעולה. היינו שגם הגוף ירגיש מהקדושה, כי כיון שחטא נגד רצונו ית' בפעולה, ומזאת התשובה רוצה לשוב לאור רצונו ית' ורוצה שיקבע קדושתו גם על הגוף, צריך התשובה להיות ג"כ בפעולה, ואז נקבע קדושתו על הגוף ג"כ. כי קודם החטא שאדם עומד בבהירות נגד רצונו ית' והאור מנהיר בתפיסתו, אז לא שייך אצלו קרבן, כיון שהוא מכיר שאינו שלו והכל הוא ביד השי"ת, ומהיכן נקח לו כח לחזור להשי"ת, כיון שהוא מכיר שאינו שלו, כענין דכתיב (ירמיהו ז׳:כ״ב) כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח. ולהבין זאת, הלא כל הפרשה של תורת כהנים מלא מהלכות קרבנות. אך הענין בזה, כי ביום הוציא אותם מארץ מצרים דייקא, אז לא היה שייך אצלם שום קרבן, כיון שראו מפורש אור השי"ת, כי בעת שאדם עומד בבהירות לא שייך אצלו שום יראה כיון שרואה שהכל הוא ביד השי"ת. וכענין דכתיב (קהלת ג׳:י״ד) והאלהים עשה שיראו מלפניו ואיתא בזוה"ק (פנחס רל"ט:) עשה אילנא אחרא וכו' מ"ט שיראו מלפניו בני עלמא וכו'. היינו, כי כל ההסתר שהציב השי"ת הוא הכל כדי שיראו מלפניו. כי כשאדם עומד בבהירות לא שייך שום יראה, ורק אחר החטא, שזה מורה שהיה נסתר ממנו אור השי"ת, וכל כך נסתעף מההסתר הזה עד שחטא להשי"ת בפועל, לזה צריך התשובה להיות ג"כ בפועל. וע"ז אמר הזוה"ק פולחנא דקוב"ה בעובדא ובמלולא. כי אף שעובד את השי"ת בפעולה, מ"מ צריך מלולא ג"כ, כי אף שעובד את השי"ת בפועל, מ"מ עדיין לא נגמר המעשה והעבודה, כי יכול לשנות בדיבורו שלא כך היה כוונתו מזאת המעשה, אבל כשאומר בפה ג"כ שזה היה כוונתו, אז נגמר הדבר והעבודה, כי הגמר מהמעשה הוא הדיבור. וכדאיתא בש"ס (ברכות ס"א.) אע"פ שהכליות יועצות ולב מבין ולשון מחתך פה גומר:
וענין פסח מצה ומרור. כי פסח מורה, מאחר שביציאת מצרים היה הישועה בלא זמנא, ועל הלבושים היה גודל קטרוגים מה נשתנה אלו מאלו, ולא ביררו את עצמן עדיין, רק השי"ת פתח עומק לבם, והראה איך שהם נקשרים בהשי"ת, מ"מ נתן להם השי"ת מצות פסח, היינו לברר על הלבוש ג"כ. וזה, ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף (שמות י״ב:ז׳), כי אף שהם בעומק נקשרים בהשי"ת אבל מאן מפיס, כי מי יודע עומק לבם ורק שיעבדו את השי"ת על הלבוש ג"כ. וזה מורה שפסח על בתי בני ישראל בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל. היינו שדילג הקב"ה מעומק עד הלבוש, אף שמעומק לבם עד הלבושים היה גודל הפסקה, מ"מ כיון שבעומק המה מבוררים, ועל הלבוש ג"כ יעבדו את השי"ת, ממילא מזה ראיה שהם מלאים קדושה. וכמו שאיתא בש"ס (שבת ל:) בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת וכו' ומפני מה לא גנזוהו מפני שתחלתו ד"ת וסופו ד"ת, מזה ראיה שבאמצע הוא מלא קדושה:
וענין מצה הוא. כי כל טובה שלא בא עדיין בתפיסת אדם, ועוד מכיר בדעתו אהבת הנותן, אז אינו יכול להתיישן בידו ולומר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, כיון שהוא מכיר שעוד עדיין ביד השי"ת. אבל כשבא בתפיסת אדם יכול לשכוח אהבת הנותן ויכול לדמות לאדם שהוא שלו. ובזה בררו ישראל את עצמן נגד האומות, כי האומות מקבלין הטובה ושוכחים מי הוא הנותן ואומרים כחי ועוצם ידי, שאני ישראל שרוצים תמיד להכיר מי הוא הנותן ואין להם שום נייחא מן שום טובה אשר אינם מכירים בהטובה מאהבת הנותן. וזה שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם. היינו שלא רצו לקבלם לגמרי בתפיסתם כדי שלא יתיישנו אצלם:
וענין מרור מורה. כי כל טובה וישועה אשר בא להאדם, והאדם אינו מכיר שעל ידי עבודתו ותפלתו השיג זאת הישועה, זה נקרא מרור אצל אדם. כי ישראל אינו בנייחא מן שום ישועה שאינה על ידי עבודתו, וכדאיתא במדרש (רבה קהלת ד) רעותא דמתקרי דלעי ונגיס. וכדמצינו נמי אצל חזקיה מלך יהודה (ישעיהו ל״ח:י״ז) שאמר הנה לשלום מר לי מר. והוא מחמת שאמר לו השי"ת למעני ולמען דוד עבדי ותלו לו בזכות אחרים, אז אמר מר לי מר, כדאיתא בש"ס (ברכות י:). וביציאת מצרים היה הישועה בלא זימנא, וכענין דכתיב (שיר השירים ב׳:ח׳) קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות. והישועה היה בזכות אבות ואמהות, והשי"ת האיר אז מאור עתיקא קדישא ולא היה על ידי עבודתם זה נקרא מרור. ולזה אמר רבן גמליאל, כל שלא אמר שלשה דברים הללו בפסח לא יצא ידי חובתו. היינו אף שעבדו את השי"ת בכל אלו העבודות, צריך להיות במלולא ג"כ, כדאיתא בזוה"ק (ויחי רכ:) פולחנא דקוב"ה בעובדא ובמלולא:
אמר ר' אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא וכו' (ברכות י"ב.).
כתיב קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות (שיר השירים ב׳:ח׳). הענין בזה כמו שאמר כבוד אאמו"ר זללה"ה, כי יש שני מיני ישועות אצל האדם, יש ישועה כזאת אשר האדם עובד ומיגע עצמו, ומתוך יגיעתו והכנתו אשר מכין עצמו להשיג אורו של השי"ת, מזאת ההכנה משיג מהתגלות אורו של השי"ת, זה נשאר בקביעות אצל האדם ולא יוכל להתעלם ממנו ולהפסידו ח"ו. אבל התגלות אורו של השי"ת הבא לאדם בלי עבודתו, זה מתעלם ממנו ואינו בקביעות אצל האדם. ורק אם האדם רוצה להגיע בחזרה לזאת ההארה שהיה לו, אז יש עצה שע"י סבלנות ויגיעות הרבה יכול לבוא בחזרה לזה האור. והגם באמת גם התגלות אורו של השי"ת הבא לאדם מצד השי"ת בעצמו בלי הכנתו, ג"כ בשורש אינו מתעלם לגמרי רק נשאר קביעה בעומק הלב. כמו שמצינו אצל התגלות מעמד הר סיני, אף שנתעלם אח"כ גודל הבהירות שהיה להם אז, מ"מ נשאר אח"כ כמו שכתיב אחר מתן תורה (שמות כ׳:י״ז) ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, ודרשו חז"ל (נדרים כ.) זו הבושה. והכוונה מה שנשאר בלב כל אחד ואחד מישראל נקודה קבועה בלב, אשר בזאת הנקודה בוש עצמו לעשות נגד רצונו ית', הרי אף שנתעלם מהם זה האור, עכ"ז בשורש נשאר מה מזה, אבל על הלבוש נעלם מהם גודל התגלות שהיה אז. ורק הציב השי"ת אשר אם רוצה להשיג ולהגיע בחזרה אל גודל התגלות שהיה אז, מוכרח לילך ע"י סבלנות ויגיעות של ד"ת, כמו שכתוב (תהלים קמד) אלופינו מסובלים, ודרשו חז"ל (ברכות יז.) אלופינו בתורה מסובלים במצות, והיינו שאם אדם רוצה להגיע בחזרה אל האור שהאיר לו השי"ת מקודם, בהכרח לסבול וליגע עצמו בד"ת. ואם האדם מגיע בחזרה אל זה האור שהאיר לו השי"ת מקודם זאת, מרויח שגם ההארה ראשונה נחשבת ג"כ על שמו, אף שמקודם היה בלי הכנתו עכ"ז נחשב על שמו. וכן הענין בגאולת מצרים, שנאמר (שיר השירים ב׳:ח׳) מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות, וכדאיתא בזוה"ק (נח ס"א:) שהישועה של מצרים היה בלא זימנא. ועל הלבושים של ישראל היה עדיין מלא קושיות מה נשתנו אלו מאלו, כדאיתא בזוה"ק (תרומה קע:) שאנו אומרים ובמורא גדול זה גילוי שכינה. ומחמת שהיה בלי הכנתם, לזה נעלם מישראל זה האור. ורק מחמת שישראל מבררים עצמם אח"כ בגודל סבלנות וברורים, לזה נחשבת גם הגאולת מצרים על שמם. ונחשבת שהם הרויחו לזה כנ"ל, שאם אדם מברר עצמו אז יש לו חלק גם בהישועה אשר הוא דרך דילוג וקפיצה. וזה ביאור מאמר רבי אלעזר בן עזריה, הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות, כי רבי אלעזר בן עזריה ציפה מאד לזה, שגם לו היה ישועה בלא זימנא, שלזה אמר כבן שבעים ולא שבעים ממש. ורק שנעשה לו נס בתמני סרי דרי חיורתא (ברכות כח.), על כן ציפה על הזכרת יציאת מצרים בלילות, שזה מורה שגם הישועה אשר הוא בדרך דילוג וקפיצה נחשבת גם על שם האדם. ודעתו היה שמאחר שגם בעת ההעלם שנתעלם ממנו האור הראשון, גם אז בשורש נקבע בקביעות אצל האדם, נמצא שגם זה נחשב לישועה, ולזה אמר ולא זכיתי עד שדרשה בן זומא, כי ציפה מאד לזה:
ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אלהים משכו וקחו לכם צאן (שמות י״ב:כ״א).
ואיתא (מכילתא) משכו ידיכם מן הע"ז וקחו לכם צאן של מצוה. וענין עבודה זרה אצל האדם נקרא, מה שנוטל על עצמו מעט כח, ואינו מכיר איך שהכל הוא ביד השי"ת ואיך שלד' הארץ ומלואה, וכדאיתא בזוה"ק (בראשית כז:) כל הכועס כאלו עובד ע"ז, והוא מחמת מי שכועס נדמה לו שהוא הבעל הבית מזה העולם, וכמו שהמשיל בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה, כי מי שהוא בבית חבירו ואינו מנהיג לו כסדר מסודר כמו שהוא רוצה בודאי לא יכעוס. וממילא כשיכיר שהשי"ת הוא בעל הבית מכל הדברים שבעולם, בודאי לא יכעוס על שום דבר. ורק עיקר הכעס נצמח מזה שאינו מכיר איך שהבעל הבית מזה העולם הוא השי"ת, ונדמה לו שהוא שלו, וממילא הוא כאלו עובד ע"ז. ועיקר הכעס, הציב השי"ת בזה העולם כענין דכתיב (משלי כ״ד:ו׳) כי בתחבולות תעשה לך מלחמה, וביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה כי הוא מלשון רב החובל, והיינו כמו רב החובל אשר אם רואה שהספינה נוטה לצד אחד נוטה הוא הספינה לצד השני, והגם שאם תנטה הספינה לצד שהוא נוטה ג"כ אינו טוב. מ"מ פועל זאת כדי להנצל שיעמוד הספינה על קו השוה. כך הוא כיון שיש עדיין בעולם תאות רעות, הציב השי"ת מדת הכעס, כי בזה יכול האדם להנצל מן תאוה. וכל זמן שאדם כועס כפי מה שצריך להצלה מתאוה זה נקרא רוגזא דרבנן, ומעט יותר אפילו כחוט השערה זה נקרא עבודה זרה ממש. וזה שאמר להם משרע"ה ביציאת מצרים משכו וקחו לכם משכו ידיכם מע"ז, כי במצרים היו שופעים בכל מיני טובות כדכתיב (בראשית ג) כגן ד' כארץ מצרים וכדאיתא (מכילתא) עד עכשיו אין עבד יכול לברוח ממצרים, והוא שנדמה לו שטוב להיות עבד שם מלהיות שר בארץ אחרת. ובמצרים התפשטו עצמן עד אין שיעור ולא היו מכירים איך שהכל הוא מן ד', והיה נדמה להם שההשפעה הולך להם בדרך הטבע. ובעת יציאת מצרים אמר להם משרע"ה, משכו ידיכם מע"ז, היינו שמהיום והלאה תכירו איך שהכל הוא ביד השי"ת ולד' הארץ ומלואה. והעצה לזה וקחו לכם צאן של מצוה, והיינו שתהיו אתם נמשכים אל רצונו ית' כצאן, כי צאן מורה על המשכה גדולה כדאיתא בש"ס (בבא קמא נב.) כיון שמשך את המשכוכית קנה כל העדר, וממילא שאתם תהיו נמשכים אל רצון השי"ת, תכירו איך שהכל הוא מן השי"ת. וכשישפיע לכם השי"ת כל מיני טובות, תתבררו שכלל הטובות שלכם הוא, כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא:
ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אליהם משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם וגו' (שמות י״ב:כ״א).
איתא בזוה"ק (פנחס רמט:) מאי משכו כמאן דמשיך מאתר אחרא לאתר דא משכו יומין עלאין לגבי יומין תתאין וכו' ובזמנא דאתנהר סיהרא באשלמותא סליקו למהוי אינון יומין שס"ה כחושבן משכו חסר חד וכו'. ואיתא (מכילתא) משכו ידיכם מן הע"ז וקחו לכם צאן של מצוה. ענין מצרים שהיו עובדים לצאן, היינו שנתנו כח להסיבה, שנדמה להם שמשפיע להם טובה, ואם האדם נותן הויה וכח להסיבה שיש לו טובה זה נחשב לע"ז ממש, כי האדם צריך לדעת שרק השי"ת הוא הנותן של הטובה, שגם הסיבה הוא ממנו ית', כי השי"ת נקרא סיבת כל הסיבות והוא המסבב כל הסיבות. ומאחר שבעת שהיו ישראל במצרים היו משופעים בכל טוב, וכמו שכתיב (בראשית י״ג:י׳) כגן ד' כארץ מצרים, והיו כל כך קשורים ומקושרים שם, כמו שאיתא (מכילתא) עד עכשיו אין עבד יכול לברוח ממצרים, וזאת נחשבת לע"ז. שאני בעת הגאולה שבאו אל ההכרה הזאת שרק השי"ת הוא הנותן, ומאחר שהשי"ת הוא הנותן ואצלו לא שייך שום סיבה ולא שייך שום מקום להסיבה. וכמו שאנו רואין שאחר כל הטובות שהיה להם מ"מ כתיב (שמות ב׳:כ״ג) ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה, שלא היה להם נייחא מכל אלו הטובות, שבאו לידי הכרה שאין אצל השי"ת שום סיבה ורק יכול להשפיע בכל מקום שהם טובה. וזה כוונת הזוה"ק הנ"ל, ובזמנא דאתנהר סיהרא באשלמותא סליקו למהוי אינון יומין שס"ה כחושבן משכו חסר חד, משכו יומין עלאין לגבי יומין תתאין למהוי כלא בחבורא חדא. והיינו שזה מורה שבאו אל ההכרה הזאת שהשי"ת הוא הנותן והמשפיע. וזה מורה מאמר המכילתא, משכו ידיכם מן הע"ז וקחו לכם צאן של מצוה, שזאת ההכרה מורה על המשכת ידים מן הע"ז, כי מי שאין לו ההכרה הזאת ונדמה לו שיש כח והויה להסיבה שמשפיע לו, זה נחשב לע"ז. שאני מי שיש לו הכרה שאין שום כח להסיבה רק השי"ת הוא הנותן ומחזיר כל הטובות פנים אל פנים להשי"ת, אז משפיע לו השי"ת כל מיני טובות:
וידבר ד' אל משה לאמר שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני וגו' (ויקרא כ״ג:ל״ט).
אמר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה, שהפרשה שור או כשב או עז כי יולד הוא הקדמה לפרשת המועדות. והענין זה, כי שבת הוא קבוע וקיימא ויום טוב הוא מה שישראל מקדשין ליה, ומהיכן ניקח לישראל כח לקדש את המועדות, הוא מחמת קדושת קבוע וקיימא שיש בהם. וענין קרבן הוא מה שאדם נוטל מכחו ומחזיר להשי"ת. ובאמת כשאדם עומד בבהירות ומכיר איך שלד' הארץ ומלואה והכל הוא מן השי"ת, אז לא שייך שום קרבן, כי מהיכן יקח לו כח לחזור להשי"ת, הלא הכל הוא ביד השי"ת, כדאיתא בזוה"ק (שמיני לח) חמותין מאן דנטיל מבי מלכא ויהיב למלכא ורק כדאיתא בזוה"ק (אמור צא.) ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לד' בגין דיעבור עלייהו שבת חד, היינו, כי בכל ששת ימי המעשה כשאדם עובד את השי"ת ומכיר, אם תדרשנו ימצא לך. ואח"כ כשבא שבת ושובת מכל הפעולות, אז מכיר שהדרישה בעצמה הוא ג"כ מהשי"ת, ומחזיר כל הכחות להשי"ת, אז מחזיר לו השי"ת את הכל בחזרה בקנין קבוע. וממילא אחר השבת אז שייך קרבן, שנוטל את זה הכח ג"כ ומחזיר אותו להשי"ת. וזה שהוא הקדמה לפרשת מועדות, כי מהיכן ניקח אל אדם כח לקדש את המועדות, רק אחר השבת, כיון שאז קובע אצלו השי"ת קדושה קבוע וקיימא, אז הוא בכח לקדש את המועדות:
כי תבאו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן (ויקרא כ״ג:י׳).
אמר כבוד אזמו"ר זללה"ה, מחמת שיש בכל הברואים חשקות אשר רוצים להתכלל בצורת אדם, שמחמת שהצורת אדם יכול להעלות אותם ממדרגתם ולהחזירם להשי"ת פנים בפנים. ומחמת חשקות הברואים, מתעורר אצל הצורת אדם ג"כ חשקות לקבל לתוכו כל הטובות. וכן אנו רואין שבכל מקום קבלת טובה שישראל מקבל, הציב השי"ת בירורו לאדם, שאדם יברר עצמו שאין כוונתו להנאת עצמו רק לעבוד את השי"ת בזאת הטובה. ביותר אנו רואין שבראשית קבלת הטובה הציב השי"ת בירור גדול, כמו שאיתא (בכורים פרק ג) הרי שיורד אדם לתוך שדהו וראה תאנה שביכרה כורך עליה גמי ואומר הרי זה בכורים, שמחמת שבראשית קבלת הטובה מתעורר לאדם חשקות גדול להטובה כמו שכתיב (ישעיהו כ״ח:ד׳) כבכורה בטרם קיץ אשר יראה הרואה אותה בעודה בכפו יבלענה. ע"כ הציב השי"ת מצוה לאדם, ובזאת המצוה מברר את עצמו שכל החשקות שלו הוא רק לעבוד את השי"ת ולא להנאת עצמו. אבל מצות עומר שמצותו היה מן הלח וכמו שאיתא בש"ס (מנחות ע"ב.), זה מורה שלא נגמר בשולה עדיין. וכן היה משעורים מאכל בהמה, שזה מורה שעוד עדיין אינו בתפיסת אדם, ואיזה בירור שייך על זה. רק מצות עומר מורה שמבטל כל תפיסתו נגד השי"ת, לא כמו בשאר כל המצות שמורה שנותן מקום לתפיסתו, ומברר את עצמו על זה, אבל לא כן מצות העומר, כי מצות עומר מורה שמבטל כל תפיסתו ודעתו לגמרי נגד השי"ת, וזה הוא בירור גדול. ולזה רומז מאמר חז"ל (מנחות סו.) שהעומר היה מנופה בי"ג מיני נפה, שזה מורה שהיה מבורר יפה, ובירר כזה שאדם מבטל כל תפיסתו, זה הוא בירור גדול נגד המקטריגים, כי קטרוג אינו יכול לחול על האדם רק במקום שתפיסת אדם שולטת, וכמו שמצינו בזוה"ק (תשא קפז:) ברכתא לא שריא על מלה דאתמני. וכן איתא בש"ס (בבא מציעא מב.) אין ברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, והיינו, כי דבר המנוי מורה שכבר מקבלו לתוך תפיסתו, לזה לא יכול לחול עליו שום ברכה, כי מאחר שתפיסתו הוא בגבול ותכלית, לזה לא יכול לבוא לשום התרבות. אבל עומר שמורה שאדם מבטל כל תפיסתו, ועם זה יכול לזכות נגד כל המקטריגים, לזה מצינו בש"ס (מגילה טז.) שאמר המן אתיא מלא קומצא קמחא דידכו ודחי עשרת אלפים ככרא כספא דידי, והיינו כי במצות עומר זוכים ישראל בכל מקום:
וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה וגו' (ויקרא כ״ג:ט״ו).
איתא בכתבי האר"י ז"ל עמר בגי' יקר. ביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה שביציאת מצרים האיר השי"ת אז מאור עתיקא קדישא, והיו רואים כל אחד ואחד מפורש איך שכל אחד ואחד עלה במחשבה תחלה, וביום השני נסתר זה האור, והיה לכל אחד ואחד צעקה בלב, מה יקר חסדך אלהים, היינו מדוע נסתר זה האור ומדוע אינו רואה עתה איך שהוא עלה במחשבה תחלה. וזה הוא מצות ספירת העומר, שהציב השי"ת שישראל יצעקו ויבררו את עצמם במ"ט ימי הספירה, ואחר כל הבירורים, אז יש לו חלק בזה המקום שישראל עלה במחשבה תחלה. וכדאיתא (בספר יצירה) עשר ספירות בלי מה וכו' נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן ולפני אחד מה אתה סופר וכו'. היינו, כי קוב"ה נקרא חד ולא בחושבן ונקרא חד בחושבן, כדאיתא בתקוני זוה"ק (תיקון כ"ב). חד ולא בחושבן היינו, שהשי"ת נקרא אחד, ואחד אינו מחייב שני, ושם ישראל עלה במחשבה. וזה ולפני אחד מה אתה סופר, כי שם אין שייך שום עבודה וחשבון, ומחמת שישראל מבררים את עצמם במקום שהציב השי"ת שישראל יעבדו אותו, וזה נקרא חד בחושבן היינו שם נקרא השי"ת ראשון, וראשון מחייב שני, מחמת זה יש להם חלק במקום שהשי"ת נקרא חד ולא בחושבן, וכדאיתא במדרש (רבה נשא יג) משעה שהיה הקב"ה יחיד בעולמו חפץ להיות לו דירה בתחתונים. וזה שאיתא (בספר יצירה) נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן, היינו אחר כל העבודות מראה השי"ת איך שהם נקשרים בהתחלה ג"כ:
אמר המן אתיא מלא קומצא קמחא דידכו ודחי עשרת אלפים ככרא כספא דידי (מגילה טז.).
היינו, כי כל חשקם של האומות וכל רצונם הוא כדי שיטרדו דעתן של ישראל שלא יוכלו לראות איך תפיסתם יש להם חיבור עם אור השי"ת, ואז כשמטרידין דעתן של ישראל, נדמה להם שיש להם שליטה על ישראל. וזה שאמר המן אתיא מלא קומצא קמחא דידכי, היינו מאחר שיש בישראל נקודה אמצעית, אשר לזאת הנקודה אי אפשר בשום אופן להטריד אותה, ומזאת הנקודה מתעורר לראות תמיד איך שיש להם חיבור עם אור השי"ת. וכמו שראינו בעת ההוא שהיה כ"כ הסתרה שנהנו מסעודתו של אותו רשע, וכל ההסתרות שהיה שם, מ"מ אחר כך נתעורר מזאת הנקודה להכיר אף על הלבוש ג"כ איך שיש להם חיבור עם אור השי"ת. ועל זאת הנקודה מורה מלא קומצא שהוא העומר, שהיה מנופה בי"ג נפה, וזה מורה על הנקודה אמצעית של ישראל אשר אי אפשר להטריד אותה. כי כל האומות אינם מכירים איך שיש להם חיבור עם אורו ית', שאני ישראל שיש להם זאת הנקודה לזה נתעורר על הלבושים ג"כ איך שיש להם חיבור עם אור השי"ת, ואז אין להאומות שליטה עליהם: