וידבר ד' אל משה לאמר נשא את ראש בני גרשון גם הם וגו'.
איתא בזוה"ק פרשה זאת (קכא.) רבי אבא פתח אשרי אדם לא יחשוב ד' לו עון ואין ברוחו רמיה (תהילים ל״ב:ב׳) האי קרא לאו רישיה סיפיה ולא סיפיה רישיה וכו' ובג"כ אשרי אדם לא יחשוב ד' לו עון אימתי כשאין ברוחו רמיה. הענין מזאת הפתיחה על פרשה זאת, כמו שביאר כבוד אזמו"ר זללה"ה, כי באדם יש נפש רוח ונשמה, ולהנשמה אין שום חטא ופגם מגיע, כמו שאנו אומרים אלהי נשמה שנתת בי טהורה היא, כי הנשמה אין נפגם לעולם, ונפש הוא הנשאר עם הגוף תמיד, ורוח רומז לכח הבחירה של האדם, אשר עם רוח חיים שלו יכול האדם לבחור בטוב ולמאס ברע. ולזה רומז רוח לכח הבחירה, כי בעוה"ז יש ארבע יסודות אש רוח מים עפר, וכל יסוד אחד מאלו ארבעה יסודות אינו יכול לכנוס לתוך יסוד אחר, חוץ מן הרוח, שהרוח יכול לכנוס לתוך כולם. ורומז בהאדם, אשר בהרוח יכול לנטות עצמו לכל צד שירצה. וזה כוונת רבי אבא לא יחשוב ד' לו עון כשאין ברוחו רמיה. כי עון רומז על מזיד כדאיתא בש"ס (יומא פו:) האי עון מזיד הוא, והיינו לזה האדם שאין שום רמיה בכח הבחירה שלו, שמברר עצמו עד מקום שידו מגעת ועד מקום שכח הבחירה שלו מגיע. ולזה האדם אם ח"ו יארע לפניו מכשול לא טוב, אין השי"ת חושב לו לעון, מאחר שמצידו בירר עצמו עד מקום שידו מגעת, והגם שאם יחשוב לו השי"ת לשוגג ג"כ לא טוב, וכמו שאיתא בזוה"ק (תזריע מט:) על הכתוב גם בלא דעת נפש לא טוב (משלי י״ט:ב׳), שמי שעושה פעולה שאינה מבוררת אפילו בשוגג, זה הוא סימן ששורש נפשו לא טוב, זה הוא הכל כשיש ברוחו רמיה ח"ו, שכח הבחירה מרמה אותו קצת, ואע"פ שנדמה לו שבירר עצמו עד מקום שידו מגעת, אבל באמת היה לו עדיין כח לברר עצמו יותר. אבל מי שבירר עצמו באמת בלי שום רמיה עד מקום שידו מגעת, ואם לאדם הזה יזדמן פעולה שאינה מבוררת, לא יחשוב ד' לו עון, כי הוא ודאי כיון לעומק הרצון של השי"ת. וזה שפתח הזוה"ק בזאת הפתיחה על הפרשה הזאת, כי הם ענין אחד. והיינו, כי באדם יש חמש מדריגות עד אשר יצא לפועל איזה דבר בעוה"ז, והמה הרהור מחשבה רצון דיבור מעשה. ולהאדם נדמה שקודם בא אל המחשבה שבמוח, ואח"כ מזאת המחשבה נסתעף להרצון שבלב, אבל באמת הוא כדאיתא בזוה"ק (צו כח:) ואד יעלה מן הארץ ולבתר השקה את כל פני האדמה הכי יתער עשן מבינה דאיהו כליבא דאוקמוה לגבי הלב מבין וסליק לגבי חכמה דאיהו כמוחא וכו', והינו שהאדם צריך לברר עצמו בתחלה בהרצון שבלב שהלב לא יחשוק רק למה שברצונו ית', ולא יהיה לו להלב שום נטיה מרצונו ית', ומחמת שבהלב אין ביד האדם לברר עצמו עד הגמר כי מי יאמר זכיתי לבי, ועל זה החלק שאין ביד הלב לברר עצמו, יכול מחשבה שבראש היינו השכל שבראש להגביר עליו לעשות רק מה שברצונו ית', ואם האדם הולך בזה הסדר שמתחלה מברר עצמו בהלב שלא יחשוק רק לרצונו ית', ועל זה החלק מה שאין בידו לבררו על זה השכל שבראש יגביר עליו, ואח"כ כל פעולותיו הוא מכוון לעשות כרצונו ית', זה נקרא שאין ברוחו רמיה. ועל זה הענין היו השלשה עבודות. עבודת בני קהת ועבודת בני גרשון ועבודת בני מררי. שעבודת בני קהת, שהיו נושאים עבודת הקודש, והם היו מבררים את לבם של ישראל שהלב של ישראל לא יחשוק רק לקיים רצונו ית', ועל זה החלק שאין ביד הלב לברר עצמו, על זה היה מרמז עבודת בני גרשון, שהיו נושאים את היריעות ושאר המשאות ומרמזים כנגד המוח. והיינו שהיו מבררים את המוח של ישראל להגביר על הרצון שבלב, שאם ח"ו יחשוק הלב מה שאינו רצונו ית' יהיה בכח השכל להגביר עליו. ואחר זה היה המשא של בני מררי, שהיו נושאים את הקרשים ובריחים ועמודים, היינו הדומם ומרמז על כלי פעולה של האדם. ומאחר שביררו עצמם כל כך ממילא היו מכוונים עם כל פעולותם לרצונו ית' וכמו שכתוב (ישעיהו נ״ח:י״ג) אם תשיב משבת רגלך. וביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה, שכל כך צריך האדם לברר עצמו עד שאפילו הרגלים ג"כ ירגישו מהקדושה, שאם יבואו להתחום שבת ירגישו בעצמם שעד כאן היו ברצונו ית' לילך ולא יותר:
נשא את ראש בני גרשון גם הם וגו'.
כתיב (ישעיהו מ״ב:כ״א) ד' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. והענין בזה ד' חפץ למען צדקו מורה, על הנקודה הזאת שהשי"ת קבע בלב כל אחד ואחד מישראל נקודה קדושה וקבועה, אשר בזאת הנקודה בחר השי"ת למעלה מכל סדר עבודה, רק מצד שעלה במחשבה תחלה. ורק מ"מ בעולם הזה הציב השי"ת שישראל יבררו עצמם מצידם למה באמת בחר השי"ת בישראל יותר מכל האומות. הן אמת שישראל עלה במחשבה תחלה, אבל למה מגיע להם זאת. ע"כ הציב השי"ת לישראל תורה ומצות, והציב השי"ת שילכו בסדר עבודה ובבירורים מצידם, כדי שעל ידם תכיר כל הבריאה שמגיע להם זאת בשורת הדין, מאחר שישראל מבררים עצמם מצידם לזה מגיע להם בשורת הדין שהשי"ת ישכין שכינתו אצלם. וזה מורה יגדיל תורה ויאדיר, כי מאי תורה דאורי וגלי מה דהוה סתים בקדמיתא דלא אתידע כדאיתא בזוה"ק (מצורע נג.), והיינו שקודם שישראל מברר עצמו מצידו, אז הנקודה הקבועה בלבו הוא בהעלם גדול, וזה נקרא סתים. אבל על ידי שאדם הולך בתורה ועבודה, אזי מביא הנקודה הזאת מההעלם אל הגלוי. וזה דאורי וגלי מה דהוה סתים, שקודם עבודתו אז הוא סתים ואח"כ הוא בהתגלות. וזה ביאור הכתוב ד' חפץ למען צדקו, מורה על הנקודה הקבוע בלבו בלי שום עבודה, ורק שהשי"ת בחר בו למעלה מכל סדר עבודה. ויגדיל תורה מורה, שהשי"ת הציב בזה העולם שישראל יבררו עצמם למה באמת קבע השי"ת אצלם זאת הנקודה, ולמה באמת בחר השי"ת בהם יותר משאר האומות. ואמר על זה כבוד אזמו"ר זללה"ה שהפסוק הזה מרומז בהפרשה הזאת. והוא כי נחשב בכאן כל המשאות, משא בני קהת, ומשא בני גרשון, ומשא בני מררי. והם מרמזים על בעלי תורה ובעלי יראה ובעלי מעשה המצות. משא בני קהת הם כנגד בעלי תורה, והיינו שהם ראו מפורש החיבור שיש לו להשי"ת עם ישראל גם בלא עבודה מצידם, שהם היו נושאי הארון, ובאמת ראו מפורש שארון נושא את נושאיו, וזה מורה שראו שהשי"ת בחר בישראל למעלה מכל סדר עבודה שלהם, ולזה נאמר אצלם (במדבר ז׳:ט׳) כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו, והיינו שהם מצידם רצו לקחת על עצמם עבודה, כי מחמת שראו מפורש זה החיבור התמידי, לזה נאמר אצלם (במדבר ד׳:כ׳) ולא יבואו לראות כבלע את הקדש ומתו, והיינו שאם יהיה כ"כ אצלם האור בהתגלות יאפס מהם כל כח עבודה והחיים. ועי"ז רצו לקחת על עצמם סבלנות מצידם, כדי שלא יתבטלו ויגיעו לזה החיבור ע"י עבודתם. ומשא בני גרשון היה כנגד בעלי יראה, שהם היו נושאים היריעות והפרוכת שהיו נושאים כל המסכים. וזה הוא הענין כדאיתא בזוה"ק (בלק רד:) נהורא קדמאה דברא קוב"ה עלמא לית יכול עלמא למסבלא מה עביד קוב"ה עביד נהורא לנהורא ויקריה ליקריה לאתלבשא דא בדא. והיינו שהאור היורד מן השי"ת אי אפשר בשום אופן ביד הבריאה לקבלו, ורק הציב השי"ת מסכים המבדילים כדי שעל ידם יוכל הבריאה לקבל האור של השי"ת, ולזה רומז משא בני גרשון על בעלי יראה, שהם ראו שכל אלו המסכים והלבושים הכל לבושים למקום ארון אשר אינו מן המדה, והיינו שהם הבינו שכל אלו המסכים הציב השי"ת כדי שתהיה ביד הבריאה לקבל אור הבהיר המשולל מכל לבוש. ומשא בני מררי הם כנגד בעלי מעשה המצות שהם היו נושאי קרשים ובריחים וגו' והיינו שזה מרמז על פעולת עוה"ז, והיינו שראו באמת איך יכול האדם להגיע לאור הגדול הוא רק ע"י פעולת מעשה המצות, שהאדם ההולך בסדר עבודה ממעשה המצות יכול לבקוע את המסכים ולהגיע לשורש האור. ולזה היה מספרם של בני מררי שלשת אלפים ומאתים. כי המספר של הגבול של סדר עבודה שהציב השי"ת בעוה"ז הוא נכלל בזה המספר. כדאיתא בש"ס (עירובין כא:) אמר רב חסדא דרש מרי בר מר מאי דכתיב (תהילים קי״ט:צ״ו) לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד, דבר זה אמר דוד ולא פירשו וכו' עד שבא זכריה בן עדו ופירשו וכו' נמצא כל העולם כולו אחד משלשת אלפים ומאתים בתורה. והיינו כי בשורש, דברי תורה הוא בלי גבול ובלי תכלית, כמו שכתיב (איוב י״א:ט׳) ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים ורק זה הגבול של עבודה שהציב השי"ת בזה העולם, הוא נכלל בזה המספר שלשת אלפים ומאתים, ולזה מחמת שבני מררי היו מרמזים על זה הגבול של מעשה המצות ועבודה נמצא אצלם מכוון זה המספר שלשת אלפים ומאתים:
דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעל מעל בד' ואשמה הנפש ההוא.
הנה אנו רואין שהחמירה התורה בספק יותר מודאי, וכמו שהפסק דין הוא שחטאת הוא בת דנקא ואשם בת שתי סלעים. והוא, כי חטאת מורה שאינו עדיין מושרש כ"כ בחטא כמו אשם, שחטאת מורה שרואה שבזה הפשט החטיא המטרה. ואשם מורה שיותר נשתרש בהחטא, עד היכן שאצל אשם מצינו אשם תלוי, שיכול להיות שאכל היתר וצריך להביא קרבן, והיינו שאין בכחו לקבל לתוכו אפילו דברים המותרים. והנה אנו רואין שהשי"ת הציב הרבה תקונין לכל הדברים, תיקון קרן תיקון כפל ותיקון ארבעה וחמשה. ובחטא הזה, היינו גזל הגר, נדמה להאדם שאין לו שום תיקון, שכל כך אשמה נפשו שאין לו ח"ו שום תיקון, ומראה השי"ת כאן שאין שום דבר בעולם שלא יהיה לו תיקון. ולזה הוא המצוה כאן האשם המושב לד' לכהן, והיינו שמחזיר אותו להשי"ת, והשי"ת נותנה לכהן במתנה, והכהן יאיר לו איך שכל חטאי ישראל המה כאוכלי פגה שמקבל אותו קודם זמנו, כי אם ימתין עוד מעט הוא באמת שייך לו, ורק שקיבל אותו מעט קודם. וכמו שאנו רואין בזה החטא בעצמו שאם ימתין עד שימות הגר יהיה שלו, כי כן הוא הדין גר שמת ואין לו יורשין הוא הפקר, ורק הוא קיבל אותו מעט קודם והכהן יאיר לו את זאת:
איש או אשה כי יפלא לנדור נדר נזיר להזיר לד' וגו'.
איתא בש"ס (נזיר ב.) הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. ענין נזיר הוא, כי השי"ת הציב בעוה"ז ג' דברים, מצוה, איסור, רשות. מצוה מורה, מה שהשי"ת גזר אומר שאם אדם יקבל דברים אלו לתוכו כמו אכילת מצה וכדומה, בודאי יסייעוהו בכל מיני סיעתות לעבודת השי"ת. ואיסור מורה שאם אדם יקבלם לתוך גופו יאסרו דעתו בעבותות, שלא יהיה ביכולתו להחזירם להשי"ת פנים בפנים, ולא עוד אלא שביכולתם למנוע אותו מעבודת השי"ת. ורשות מורה, מה שהניח השי"ת לאדם בחירה חפשית, אם ירצה יכול לקבל את הדבר הזה לתוכו וילך בכח הזה ויעבוד את השי"ת ואז לדבר מצוה יחשב לו, ואם לאו אז נחשב אצלו כמו איסור. וזה, הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, היינו שאם אדם רואה לפי מצב עבודתו שאין ביכולתו לקבל את הדבר הזה לתוכו ולהגביר עליו, וירא פן ימנע אותו מעבודת השי"ת, אז הוא העצה להזיר עצמו מהם שלא יקבלם. והגם שאיתא בש"ס (שבת עז:) לא ברא הקב"ה דבר אחד לבטלה, והיכן הוא הכבוד שמים היוצא מן הדבר הזה. ורק זה בעצמו מה שהאדם אוסר עצמו על זמן ויש לו עבודה בזה, זה הוא בעצמו הכבוד שמים היוצא מהדבר הזה. ולזה כתיב אחר כל הפרשה של הנזיר, ואחר ישתה הנזיר יין, שהשי"ת מבטיח לאדם שלאחר הזמן וסדר עבודתו שיהיה לו יאיר לו השי"ת, איך שיכול לקבל לתוכו ויסייעהו לעבודת השי"ת. וכן הוא ענין נדר, הגם שאיתא בירושלמי (קדושין) עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראה עיניו ולא אכל מהם, אבל מאחר שרואה שאין ביכולתו לקבל את המאכלים האלה לתוכו ולהחזירם להשי"ת פנים בפנים, על זה אוסר עצמו בנדר על זמן, שבזמן הזה לא יקבלם, ומהסבלנות שיש לאדם הזה בזה הזמן, מאיר לו השי"ת שיהיה ביכולתו לקבל ויסייעהו לעבודת השי"ת. לזה איתא בש"ס (חגיגה י.) היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו, והיינו כי איך יכול האדם להתיר נדרו של חבירו בתוך הזמן מה שקיבל על עצמו בנדר, הגם שהמתיר רואה מצידו איך שיכול לקבל אלו הדברים ולהחזירם להשי"ת פנים בפנים, אבל זה הנודר לפי מצב עבודתו רואה שאין ביכולתו לקבלם. וזה שאיתא (שם) תניא רבי אליעזר אומר יש להם על מה שיסמכו וכו' ואמר שמואל אי הואי התם אמרי להו דידי עדיפא מדידכו שנאמר (במדבר ל׳:ג׳) לא יחל דברו הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו, היינו ששמואל אומר שאחרים בכח עבודתם להאיר לו ולהתפלל לפני השי"ת שיאיר לו תיכף גם בתוך הזמן שיהיה ביכולתו לקבל את כל אלו הדברים, ויסייעהו לעבודת השי"ת בכל מיני סיעתות:
איש או אשה כי יפלא לנדור נדר נזיר להזיר לד'.
איתא בש"ס (נזיר ב.) כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. והענין בזה, כי השי"ת הציב בעוה"ז ג' דברים, מצוה איסור רשות. ובאמת הקשה על זה כבוד אזמו"ר זללה"ה מה שייך שיהיה רשות אצל האדם, אם ירצה יעשה אם לא ירצה לא יעשה, ממה נפשך אם יקבל סיעתא מה לדבר עבודה, אזי לדבר מצוה יחשב, ואם לא יקבל ממנו שום סיוע לעבודה, אז הוא אסור ככל האיסורים. ורק הענין בזה, מחמת שהשי"ת הציב בזה העולם אילנא דספיקא והיינו שהציב השי"ת הסתרות אור בזה העולם, על כן הציב השי"ת דברי רשות ונתן לאדם בחירה, שיהיה בכח בחירתו לברר הדברים האלה על ידי עבודתו, וכמו שכתיב (משלי כ״ג:א׳) כי תשב ללחום את מושל בין תבין את אשר לפניך. וכן איתא בזוה"ק (עקב ער"ב.) שעת סעודה שעת קרבא, והיינו שאם האדם ילך בכח בחירתו ויברר עצמו באלו הדברים ויחזירם להשי"ת פנים בפנים, אז הוא מנצח את המאכל, ולהיפך להיפך. וזה מורה ענין רשות, שיש לאדם בחירה חפשית בזה ויכול לברר עצמו בכח בחירתו. ובאמת כל הענין שהציב השי"ת זה הוא מחמת שהשי"ת חפץ להיטיב לבריותיו, ורצה שהאדם יהיה לו חלק בהטובה, על כן הציב השי"ת את זה. ואם האדם באמת יברר עצמו יחזירם להשי"ת פנים בפנים, אז יהיה נקרא השכר יגיע כפיך כי תאכל וגו'. וזה הענין של הרואה סוטה בקלקולה, והיינו שרואה לפי מצב עבודתו שאין ביכולתו לקבל את הדבר הזה ולהחזירו להשי"ת פנים בפנים. הן אמת שלא ברא הקב"ה דבר אחד לבטלה, אבל לפי מצב עבודתו רואה שאין ביכולתו לקבל את הדבר הזה ולהחזירו פנים בפנים, ואף יש לו אמונה שמסתמא לא ברא הקב"ה דבר אחד לבטלה. ומחמת שלא אסרו השי"ת בטח יכול האדם לקבלו ולהחזירו להשי"ת פנים בפנים, אבל מ"מ מה יעשה הוא לפי מצב עבודתו אינו רואה שיהיה ביכולתו להחזירו להשי"ת פנים בפנים. לזה נתנה לנו תורתינו הקדושה עצה יזיר עצמו מן היין, והיינו לאסור הדברים האלה עליו על זמן ויראה בתפיסתו איך שבאמת לא ברא הקב"ה דבר אחד לבטלה, והיינו שאוסר הדברים האלה עליו בנזיר ויקיים רצון השי"ת בזה, כמו שכתיב (במדבר ל׳:ג׳) לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה, ועל ידי שאוסר על עצמו דבר זה יהיה לו עבודה בזה ג"כ, ויראה בתפיסתו שבאמת לא ברא הקב"ה דבר אחד לבטלה:
דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל וגו'.
והקשה על זה כבוד אזמו"ר זללה"ה שמן הראוי היה להאמר פרשה של ברכת כהנים תיכף בפ' שמיני, ששם כתיב, וישא אהרן את ידו אל העם ויברכם (ויקרא ט׳:כ״ב). ורק הענין בזה, דהנה כל זמן שלא נמצא בנין של קדושה בקביעות אצל ישראל, אין הברכה עדיין בשלימות. כמו שאמר הנביא לישראל קודם בנין הבית (חגי א׳:ד׳) העת לכם אתם לשבת בבתיכם ספונים והבית הזה חרב וגו' אכול ואין לשבעה שתה ואין לשכרה לבוש ואין לחום לו וגו' מזה נראה שכל זמן שאין נמצא אצל ישראל בנין בית המקדש אין הברכה בשלימות אצל ישראל. והענין בזה, דהנה מצד השי"ת איתא בש"ס (תענית ז.) מטר לכל בין לצדיקים ובין לרשעים, והיינו שהשפע מצד השי"ת יורד לכל הבריאה בשוה, ואז אין הברכה עדיין בשלימות, ורק שישראל מצידם מעמידים כלים שהשפעה לא תרד אלא לישראל, וכענין שהתפלל משרע"ה ונפלינו אני ועמך (שמות ל״ג:ט״ז) ואיתא בש"ס (ברכות ז:) ביקש שלא תשרה שכינה רק על ישראל. ועיקר הכלי מה שישראל מעמידים הוא הבנין של קדושה הנמצא אצלם. ולזה לא נאמר פרשת ברכת כהנים עד פרשת נשא, שאז נתברר בנין של הקמת המשכן (עיין בספר הקדוש מי השלוח ח"א פרשת נשא ד"ה וידבר) וכן איתא בזוה"ק שאחר הקמת משכן אז הוא הברכה בשלימות אצל ישראל (אולי הכוונה לזוה"ק פרשת במדבר קיז: בסוף העמוד ע"ש):
יברכך ד' וישמרך.
והיינו שהשי"ת ישכין אצלך כל מיני ברכות וטובות. ובאמת נמצא אצל האומות ג"כ מיני טובות, ורק החילוק הוא, שהאומות אין להם רק הגוון מהטובה, אבל עומק של הטובה אין להם, ולישראל מנחיל השי"ת עומק של הטובה, והיינו שישראל מקבל המוצא פי ד' המונח בהטובה. ובאמת זה הגוון של הטובה הנמצא אצל האומות ג"כ אינו בחנם, שכל האומר הקב"ה ותרן יותרו חייו (בבא קמא נ.) כי השי"ת אינו נותן בחנם, ורק כל הגוון של הטובה הנמצא אצלם הוא מחמת שנמצא אצלם גוון של עבודה, כי כל אומה שלא נמצא אצלה גוון של עבודה אין לה שום קיום ונתבטלה תיכף, ורק מזה שנמצא אצלם גוון של עבודה עי"ז יש להם קיום, ועי"ז מקבלים הגוון של הטובה. וישראל מחמת שעבודתם הוא מעומק לבם, עי"ז מקבלים העומק של הטובה, אבל מחמת שכל עיקר החילוק הזה הוא בלב, שאצל ישראל הוא מעומק לבם ואצל האומות הוא רק על הגוון, וע"ז יכול להתעורר קטרוג על ישראל כי מאן מפיס, מי יכול להעיד על זה שאצלם הוא רק על הגוון ואצל ישראל הוא מעומק. וע"ז הוא הברכה וישמרך ואיתא במדרש (רבה נשא יא) מן המזיקים, שהשי"ת ישמור לישראל מכל מיני מסטינים ומקטריגים:
יאר ד' פניו אליך ויחנך.
הברכה הזאת מורה שכל כך הארת פנים יתן לך השי"ת, שאפילו כח עבודתך ג"כ תמסור להשי"ת. כי באמת אחר העבודה מכיר האדם היטב שכל כחו אפילו על עבודה, ג"כ הוא מן השי"ת שנותן לו זה הכח. כמו שכתיב (איוב מ״א:ג׳) מי הקדמני ואשלם תחת כל השמים לי הוא, כי כלום יש לבריה טענה מה להשי"ת. וזאת הברכה מורה על זה שכל כך יאיר לך השי"ת, שתכיר שאפילו הכח של יגיע כפיך תמסור להשי"ת, ועי"ז ויחנך. ואיתא (ילקוט שמעוני רמז תש"י) שיתן לך מתנת חנם, והיינו שאם רק תקבל השפע לפי שכר יגיע כפיך ועבודתך, ועבודה של אדם הוא בגבול, אבל כשיאיר לך השי"ת שתמסור את היגיע כפיך להשי"ת, ממילא תקבל השפע מאוצר של מתנת חנם אשר זה האוצר הוא בלי גבול ובלי תכלית.
ישא ד' פניו אליך.
ואיתא בש"ס (ברכות כ:) וכי לא אשא להם פנים לישראל שהם מדקדקין עצמם עד כזית ועד כביצה. וביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה, שזה לא נחשב לנשיאות פנים כלל, ורק שדבר הזה מגיע להם בשורת הדין, כי באמת ציוה השי"ת ואכלת ושבעת וברכת, והיינו שאם אדם מקבל שביעה מדבר מה, חייב לברך להשי"ת. וישראל מקבל זה הכזית או הכביצה, וכ"כ שבע מאהבת הנותן, שבאמת יש לו שביעה מזה הגרגיר, ממילא מגיע לישראל בשורת הדין זה הנשיאות פנים.
וישם לך שלום.
כי כל זמן שיש עדיין מחלוקת ופירוד אצל ישראל אין הברכה עדיין בשלימות. וכדאיתא (סוף עוקצין) לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא שלום, וע"ז הוא הברכה של וישם לך שלום, שהשי"ת ישכין ביניכם אחדות ושלום ועי"ז יהיה הברכה בשלימות.