נא
שאלה מקום שנהגו להגבות קרקע לאלמנה שלא בהכרזת ב״ד הגבו לאלמנה אחת שלא בהכרזה ועשו לה שטר מעשה בית דין וכתוב בו שהגבו לה כדין וכשורה והיתומים מתרעמים על אותו בית דין לומר שעשו שלא כדין והב״ד טוענין שכיון שהוא מנהג למכור שלא בהכרזה לא חשו להכריז, מי אמרינן שכיון שכתב ידן יוצא ממקום אחר שוב אין נאמנין דאין חוזרין ומגידין או לא שאלו היו כטועין בדבר משנה וחוזר וכרשב״ג והמנהג מנהג בטעות הוא שאין זה מקום שאין מכריזין כנהרדעא דהא אמרינן דהתם הוי טעמא משום דמימנעי ולא זבני משום דקרו להו בני אכלי ארעא דאכרזתא:
תשובה מסתברא כל מקום שנהגו שלא להכריז ולא נודע עיקרו של דבר למה נמנעו מלהכריז סתמא דמילתא לאו בטעות נהגו אלא אני אומר עיקר המנהג בדין היה ובדין נמנעו שאף במקום שאין מכריזין שם ראו שהיה בזה קלקול ליתומים או שנמנעים מליקח מפני שהיו מתבזים בכך כההוא דנהרדעא א״נ שכל אחד נמנע מליקח יאמר שמא יעלה אחד על מה שאומר ואחזיק עצמי כאמיד שלא במקום תועלת וזה דעת רוב העולם עכשיו. עוד יש צדדין אחרים שיגיע בהכרזה נזק ליתומים שאין אותה טענה של נהרדעא דוקא שהרי גם בעבדים ושטרות מטלטלין אין מכריזין בעבדים שמא יברחו בשטרות שמא יגנבו ושמא נמנעו מלהכריז לפי שראו כשהיו מכריזין ואין אדם מוסיף גם הראשון חוזר בו וריעא להו ליתמי בענין שאמרו בירושלמי פרק אלמנה דגרסינן תמן תנינן שום היתומים שלשים יום שום הקדש ששים יום ולמה שלשים כדי ליפות כחן של יתומים ויכריזו יותר משלשים יום שלשים יום אתה מיפה כחן יותר משלשים יום אתה מורע כחן ואמר אף בהקדש כן שנייא היא הקדש שאת תופס ראשון ראשון ויכריזו לעולם דיו להקדש שיהא כפלים להדיוט. ולמה אמר רשב״ג בית דין שמכרו שלא בהכרזה נעשו כטועין בדבר משנה אלא בסתם מקומות שלא נהגו שלא להכריז:
ולענין מה ששאלת בין שכותב בשטר מעשה בית דין שהגבו לה כדין וכשורה אם הם נאמנים לומר שהגבו לה שלא בהכרזה מפני שכך נהגו בכל המקומות, אני אומר כי לולא הטענה שאמרתי היה לנו להאמינם בכך דכיון שלא ידעו שצריכים להכריז סתמא דמילתא לא הכריזו דלא ידעו וכדאמר בעלמא (ב״ב קל״ו) מי איכא מידי דאנן לא ידעינן וספרי דבי רב ידעי שלא כל השטרות אנו מחזיקין כעשויין בדין אלא בדברים הידועים אצל הרוב אבל בדברים שאנו רואים שטועים בהם הרוב בין בסופרים בין בדיינים אין אומרים אילו ידעו מה שהכל יודעים ששם אין יודעים: