ה
שאלה ראובן מת והניח אלמנה ובן קטן, לימים תבעה האלמנה כתובתה ומתנתה בבית דין מומחה שבעירם ואותו בית דין השביעה כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים ואחר חפשו אחר נכסי ראובן בעלה ושמו מה שנמצא משלו קרקעות ומטלטלין ולא מצאו בכל נכסיו מה שיספיק לסך כתובת האלמנה, ובאותה שעה עדיין היה הבן קטן ולא העמידו לו אפוטרופוס ובכלל אותם נכסים שהגבו לה היה קרקע אחד חרב ולאחר זמן נשאת האלמנה לשמעון והכניסה לו אותן נכסים ועמד שמעון ובנה לו אותו קרקע חרב בנין נאה ועמד שם זמן מרובה ואחר כך מתה האלמנה בחיי בעלה שמעון ונשארו לו ממנה בנות והשיאן לבעל, ואחר כך נפטר שמעון והוריש לאותן בנות כל אשר לו. ועתה בא אותו בן שהניח ראובן וערער על אותם קרקעות שהגבו בית דין לאמו ואמר שהבית דין לא עשה ולא כלום מפני שהוא היה קטן באותה שעה והיה להם להעמיד לו אפוטרופוס ולא עשו, ועוד הוא תובע המעשה בית דין, ויורשי שמעון אומרים שאין להם להשיב על טענתו כלום ולא ליתן לו נוסח שכל אשר לאבינו לנו הוא ולבנינו שאנו מוחזקין בו על ידי ירושה וטענה נכונה ועל ידי מעשה בית דין יפה. הודיעני הדין:
תשובה גרסינן בערכין פרק שום היתומים (ערכין דף כ״ב) אמר רבא הלכתא אין נזקקין לנכסי יתומים ואם אמר תנו נזקקין שדה זו ומנה זו נזקקין ואין מעמידין אפוטרופוס שדה סתם ומנה סתם נזקקין ומעמידין אפוטרופוס מסקנא דשמעתא אמר רב אשי הלכתא אזדקוקי נמי לא מזדקקינן דהא אמר רבא הלכתא אין נזקקין אי מזדקקינן מוקמינן אפוטרופוס ואמרי נהרדעי בכולן נזקקין ומעמידין אפוטרופוס חוץ מנמצאת שדה שאינה שלו דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן, פירוש ובכולהו כגון דאמר תנו וא״נ במנה סתם ושדה סתם ולא פירש בשדה ומנה זו. מכאן משמע לכאורה דלעולם כשבית דין יורדין לנכסי יתומים לעולם מעמידין אפוטרופוס ואפילו באשה שבאה לגבות כתובתה וכן כתב הרמב״ם ז״ל פרק י״ב מהלכות מלוה ולוה:
ומיהו מסתבר לי דלאו בגביית כתובתה אמרו שהם הקלו בגביית כתובתה ומזונותיה והרי היא מוכרת בין למזונות בין לכתובה שלא במקום אפוטרופוס ואפילו שלא בבית דין מומחה כל שיש לה שלשה הדיוטות בקיאין בשומא כדאיתא פרק אלמנה ניזונת (כתובות דף צ״ז) ובפרק אלו מציאות (בבא מציעא דף לב) אבל באינך כגון מנה זו וכל שכן מנה סתם מוקמינן אפוטרופוס לטעון בשביל היתומים שמא מנה שאמר מנה מדינה קאמר ואפילו אמר שדה זו יטעון האפוטרופוס ע״כ תחום השדה ומכאן ואילך היא שדה אחרת וכיוצא בזה:
וכתב הראב״ד ז״ל עלה פרק הגוזל בתרא שממנין האפוטרופוס לעולם לטעון כנגד בעל דבר בין שיהיה ממש בטענותיו בין שאין בהם ממש אולי יתפשר עמו להנאת היתומים בר מנמצאת שדה שאינה שלו שאין צריך טענה אלא הכחשת העדים ואחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן, והלכך לגבי כתובת אשה אדרבה תיקנו לה משום חינא ליזקק לה ולהגבותה ואע״פ שאין נזקקין לנכסי יתומים בחוב דעלמא וכדי שיהא לה במה לינשא ותמצא חן. ומכל מקום אפילו לכשתמצא לומר שאפילו בגביית כתובת אשה אמרו כדברי הר״ם ז״ל, לאו דוקא אמרינן שמעמידין אפוטרופוס אלא להקל על בית דין שלא יצטרכו הן לטעון בשביל היתומים ולטרוח ולחפש אחר זכותם הא אם רצו בית דין שלא למנות אפוטרופוס אלא שישתדלו הם בעצמם לטרוח ולטעון ולחפש אחר כל זכותם אין לך אפוטרופוס יפה מהם ויכולים לעשות כן דהא קיימא לן דטענינן להו ליתמי כל מאי דמצי טעין אבוהון. והדע לך דאילו אמר הר״ם ז״ל דדוקא, היה לו לומר בית דין שלא הגבו באפוטרופוס נעשו כטועים בדבר משנה. ואלו שלא העמידו אפוטרופוס חזקה דקדקו יפה בתקנת יתומים וחפשו זכותם וטענו בשבילם כל מה שהיה בכח אפוטרופוס לטעון ולחפש ולדקדק ואין חוששין לומר שטעו בכך דהא קיימא לן אין חוששין לבית דין טועין:
ומכל מקום טענת בן ראובן שטוען שיראו לו שטר מעשה בית דין טענה יפה היא והענין הזה תלוי בדין אחר, והוא שכבר ידעת שהלכה רווחת בישראל דאין מחזיקין בנכסי קטן ואפילו הגדיל כדאיתא פרק האשה שנתארמלה (כתובות דף יז:) וא״כ אם יש עדים לבן ראובן זה שקרקע זה היה לאביו ושאביו מת מתוכה אע״פ שהחזיק שמעון בעל אמו ויורשיו אחריו כמה שנים לא עלתה לו חזקה, וא״כ אם טען להם בן ראובן זה מה לכם בשדה שהיתה של אבי על כרחם צריכין לברר טענותיהם מתוך מעשה בית דין ואם לא ביררו מסלקין אותם מן הקרקע ומעמידים אותה ביד בן ראובן והוא שיפרע יציאות הבנין כדין היורד לתוך חורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשות. אבל אם אין לבן ראובן עדים שהיה הקרקע לאביו, יורשי שמעון נאמנים לומר בית דין הגבוהו לאמנו בדין בכתובתה במגו דאי בעו אמרי לא ידענו שהיה לאביך מעולם כדין טענת כל היורשים, ומיהו בין כך ובין כך אין נותנין לו נוסח מן המעשה בית דין אבל מוציאין אותה בבית דין ומבררין אותו מתוך טענותיהם לפני בית דין: