מתוך "מישנה תורה" "ספר מדע": 'הלכות עבודת כוכבים וחוקות עובדיה' פרק-יא, הלכה-טז
'ודברים האלו כולם דברי שקר וכזב הם, והם שהטעו בהם עובדי-כוכבים הקדמונים לגויי-הארצות, כדי שינהו (ימשכו) אחריהם; ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחכמים להימשך בהבלים אלו, ולא להעלות על לב שיש תועלת בהם, שנאמר: "כי לא-נחש ביעקב ולא-קסם בישראל" (במדבר, כג:כג), ונאמר: "כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל-מעננים ואל-קסמים ישמעו ואתה לא כן נתן לך ה' אלהיך" (דברים, יח:יד).
כל המאמין בדברים האלו וכיוצא בהם, ומחשב בלבו שהם אמת ודברי חוכמה אבל התורה אסרתם, אינם אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת. אבל בעלי החוכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חוכמה אלא תוהו והבל, שנמשכו בהם חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללם; ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים - "תמים תהיה עם ה' אלהיך" (דברים, יח:יג).
נשאלת השאלה, מאחר שדברים אלה הם דברי שקר שאינם קיימים כלל - 'תוהו והבל', למה בכל זאת ראתה התורה צורך לאוסרם באיסור חמור?
על כך משיב הרמב"ם, משום שדברים אלה עבודה-זרה הם, והתורה נאבקת בכל מה שריח עבודה-זרה נודף ממנו.
למעשה, עובד האלילים איננו עובד דבר-מה קיים אלא הוא עובד דבר שאין בו ממש, וקיומו הוא אך ורק בדמיון, ויש בכך משום מרד במלכות-שמים. מהותה של עבודה-זרה היא בכך שבני אדם מאמינים במשהו על-טבעי שאיננו אלוהים, דבר שהופך להיות אלוהים בתודעתם של המאמינים בו.
מבחינת האמונה האמיתית אמונת הייחוד הצרופה, קיימים כאמור אך ורק שני דברים: אלוהים והטבע; הוי אומר חוץ מאלוהים הכל הוא טבע, ומה שנוהגים לכנותו 'כוחות על-טבעיים' לא קיים כלל.
על כל הפרטים שהוזכרו בדברי הרמב"ם ניתן להוסיף אקטואליה, שהרי כיום אין אנו יכולים לפתוח עיתון עברי בישראל, מבלי לקרוא בו על כגון: אסטרולוגיה, מאגיה, מדיטציה טרנסצנדנטלית, ספיריטואליסם, יוגה, טלפתיה, פסיכואנאליזה, וכל אותם דברים שהרמב"ם מכנה אותם 'דברי שקר וכזב והבלים', שהם כולם בגדר עבודה-זרה; וב"פירוש המישנה" מוסיף הרמב"ם: 'ולא ידבק בכל אלה אלא פתי מאמין לכל דבר, או מי שמבקש לרמות את הבריות'; ודבר זה יש לאומרו היום על אנשים ומוסדות רבים העוסקים בעסקים אוקולטיים אלה.
מתוך איגרות הרמב"ם: אקרא כעת בפניכם קטעים מתוך איגרת הרמב"ם אל פרובנס שבצרפת, ליהודי קהילת מרסיי שפנו אליו בשאלות הבהרה.
דעו נא רבותי, שאין ראוי לו לאדם המשכיל להאמין אלא באחד משלושה דברים אלה:
ענינים המבוארים לשכל האנושי עליהם תהיה לו ראיה ברורה מדעתו, כגון חוכמת החשבון וההנדסה, לרבות חישוב תקופות השנה (העיבור); ענין הניתפס בבירור על-ידי אחד מחמשת החושים; עניני מסורת שנתקבלו על-ידי נביאינו או צדיקי הדורות; וכל מי שיאמין בדבר אחר שאינו משלושת הכללים האלה, הריהו חסר-שכל ועליו נאמר: "פתי יאמין לכל דבר" (משלי, יד:טו).
בהמשך מתיחס הרמב"ם לאסטרולוגיה (להבדילה מן האסטרונומיה המקובלת עליו כמדע): 'עליכם לדעת שהרבה טיפשים חיברו אלפי ספרים בתורת האיצטגנינות (אסטרולוגיה), ואנשים רבים גדולים בשנים אבל לא בחוכמה, איבדו כל ימיהם בלימוד אותם הספרים, וחשבו את ההבלים הללו לחוכמות ולמדעים, ואף היום טועים רוב האנשים ונוהים אחריהם מתוך עיורון אווילי פרט לאנשים יחידים "ובשרידים אשר ה' קורא" (יואל, ג:ה), הוא הדבר שאני מודיע לכם החולי הגדול והרעה החולה, שכל הדברים הכתובים בספרים אלו יעלה על לבם בתחילה שהם כולם אמת, וכל שכן כאשר מתברר להם כי הם ספרים עתיקים, ואנשים רבים מדורות קודמים עסקו בם ולמדום.
דעו נא רבותי, שכל אותם דברים על גזירת הכוכבים, האומרים שמזלו של אדם המלווה אותו מיום היוולדו, הוא השליט על גורלו אם לטוב ואם לרע, כל אותם הדברים אינם דברי חוכמה כלל, וטיפשות הם, ויש לי בהם ראיות ברורות לבטל עיקרי כל אותם הדברים; ואני אומר לכם שמעולם לא עסק בהם אחד מחכמי הפילוסופים היווניים שהם החכמים האמיתיים, אלא עסקו ושגו בם רק חכמי הכשדים הכלדיים המצרים והכנענים, וזו היתה דעתם ואמונתם באותם הימים; אבל חכמי יוון השתדלו במיטב ראיותיהם לבטל תורה זו משורש, וגם חכמי פרס הבינו שחוכמה זו של קודמיהם שקר וכזב, ולא דבק באותם דברים כי אם פתי המאמין לכל, או זה הרוצה לרמות אחרים'.
בכל נושא האסטרולוגיה רואה הרמב"ם שקר, הן מבחינת ביקורת הדעת והן 'מפני קבלת הדת' שהרי התורה מורה לאדם את הדרך אל הברכה והקללה.
בענין היות גם בקרב חכמינו כאלה שהאמינו בהבלים אלה, עוד קוראים אנו באחת מאיגרותיו: 'ואני יודע שאפשר שתחפשו ותמצאו דברי יחידים מן החכמים בתלמוד ובמישנה ובמדרשים, שבשעת היוולדו של אדם יגרמו לו הכוכבים כך וכך; אל יקשה הדבר בעיניכם, שאין זה מן התבונה שנעזוב הלכה למעשה ונהדר אפירכי ואשנויי (כלומר, נחזר אחרי קושיות ותירוצים), כי אין ראוי לאדם להניח דברים של דעת אשר נתאמתו כבר בראיות, ולהיתלות בדברי יחיד מן החכמים, שאפשר שנתעלם ממנו הדבר, ולעולם אל ישליך אדם דעתו אחריו, שהעיניים לפנים הן ולא לאחור'.
הרמב"ן - רבנו משה בן נחמן אשר חי שני דורות לאחר הרמב"ם, והכיר היטב את מישנתו והכרתו האמונית, מתיחס לדבריו אלה שהבאנו ואומר שלא יתכן לקבלם, שהרי יודעים אנו כי גדולי חכמי ישראל האמינו בכשפים ובשדים, אלא שהתורה אסרה את השימוש בדברים אלה.
מכאן לפנינו פתח להבנת דעות ואמונות שונות, מהן גם בלתי רציונאליות וטפלות, שהיו קיימות ועדיין מוסיפות להתקיים בעולמה של היהדות.
על הפסוק: "לא-תלמד לעשות כתועבת הגוים ההם" (דברים יח:ט), מאריך הרמב"ן דברים, ולהלן קטעים מהם: 'ועתה דע והבן בענין הכשפים, כי הבורא יתברך כאשר ברא הכל מאין, עשה העליונים מנהיגי התחתונים, אשר למטה להן נתן כוח הארץ וכל אשר עליה בכוכבים ובמזלות, לפי הנהגתם ומבטם בהם כאשר הוא מנוסה בחוכמת איצטגנינות, ועשה עוד על הכוכבים והמזלות מנהיגים, מלאכים ושרים עליונים וכוחות, להמיר אשר למטה מהם... וזה סוד הכשפים וכוחם, שאמרו בהם שהם מכחישים פמליה של מעלה, לומר שהם היפך הכוחות הפשוטים והם הכחשה לפמליה בצד מהצדדים; ועל כן ראוי שתאסור אותם התורה, שיונח העולם במנהגו ואל טבעו הפשוט שהוא חפץ בוראו... ורבים יתחסדו בנחשים לומר שאין בהם אמת כלל... ואנחנו לא נוכל להכחיש דברים יתפרסמו לעיני רואים, ורבותינו גם כן יודו בהם כמו שאמרו: "כי עוף השמים יוליך את-הקול" (קוהלת, י:כ) זה העורב... ועוד מוזכר מזה הענין בגמרא אבל יש לענין הזה סוד... והמזלות יודיעו העתידות ומהם נעשים סימנים בעופות שבהם יודיעו עתידות וגם בקול העוף הקורא בקול מר, ומהם בפרישות כנפיו... וכל זה איננו תועבה בעמים אבל חוכמה תחשב להם, כמו שנאמר: "ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם" (מלכים א, ה:י)... והנה שלמה למד זה בכלל חוכמותיו. הנה אסר לך ה' המעשים האלה הנזכרים, בעבור שהם תועבות לפניו, ואסר לך הנחשים והקסמים בעבור שעשה לך מעלה גדולה, לתתך עליון על כל גויי הארץ שיקים בקרבך נביא, ואתה תשמע ממנו מה יפעל אל ולא תצטרך אתה בעתידות אל קוסם ומנחש'.
מדברי הרמב"ן אלה עולה שאמנם קיימים לדעתו כוחות על-טבעיים, וכפי שראינו הוא אפילו מזכיר בדבריו את ענין ניחוש העתיד באמצעות דאיית העופות בשמים, והשמעתם קולות מסוימים, אמונה שנקלטה מהרומאים. אולם אם האדם יודע לעשות שימוש בכוחות אלה ולהפעילם, יכול הוא לפעול כנגד חוקי הטבע שנקבעו על-ידי פמליה של מעלה. מן הראוי לציין שכאשר הרמב"ן אומר - 'ורבים יתחסדו בנחשים לומר שאין בהם אמת כלל', כוונתו ברורה וידוע למי מכוונים הדברים. הוא אמנם איננו קורא לרמב"ם בשמו, שהרי מדובר באיש-התורה ועמוד-ההלכה המכונה במסורת ישראל 'הנשר הגדול', 'עמוד הימיני' 'הפטיש החזק', ולכן הרמב"ן רק מרמז בהשתמשו בביטוי 'יתחסדו', כלומר זוהי התנהגות של חסידות ויראת-שמים, הנובעת מתוך אמונת הייחוד הצרופה שיש לאישים כרמב"ם, אולם - 'אנחנו לא נוכל להכחיש', כלומר הרמב"ן והחושבים כמוהו המכירים דברים אלה בפועל, אינם יכולים להתעלם מדברים אלה ולהתכחש להם, שהרי הם מפורסמים לעיני הכל.
ראוי לציין שהרמב"ן איננו היחידי המחזיק בדעות ובגישה אלה, וככל חכמי ימי-הביניים, למעט הרמב"ם היוצא דופן מכולם, הרמב"ן משוכנע כי דברים אלה קיימים מבחינה אמפירית. דבריו אלה נכונים משום שהיו לא מעטים מרבותינו, ובפרט בין אמוראי בבל, שהאמינו בכל ליבם כי דברים אלה יש בהם ממש, והם מתרחשים בפועל, ולדעתו זוהי המשמעות העמוקה של קבלת עול תורה ומיצוות, הוי אומר, האמונה המתגלמת בעבודת-ה', מטילה על האדם חובות וציוויים, אפילו בניגוד לאינטרסים שלו.
במדינת ישראל העצמאית, אין לנו מה להתפלא על קדמונינו, כאשר ממש בימינו אלה (התש"מ - 1980), כולנו שמענו וקראנו על כך, שהיו מאנשי-שלומנו שהעידו, כי לאחר קורס של ארבעה חודשים במדיטציה טראנסצנדנטאלית, הגיעו ליכולת ריחוף באויר בגובה מסוים מעל פני הקרקע, ונמצאו אף כאלה המוכנים להעיד שחוו חוויה כזאת.
הגר"א - הגאון מווילנא בתקופה מאוחרת וכמעט קרוב לימינו, ברוח דברי הרמב"ן תוקף גם הוא את הרמב"ם בגלל דבריו אלה, ומצביע על העובדה שיש במקורותינו התלמודיים, וכמו-כן במדרשים ובאגדות, דברים רבים המעידים על אמונת חכמינו בכוחם של כשפים, אלא שהתורה אוסרת את השימוש בהם.
הגאון מתיחס אל האמור ב"שולחן ערוך" טור "יורה דעה", בענין היחס אל תרופות וסגולות על-טבעיים, והוא מתיר שימוש בסגולות ותרופות שאינן נובעות מחוכמת הרפואה, ונוהגים להשתמש בהן לריפוי מחלות ותיקון ליקויים רק משום שהחולה מאמין שדברים אלה עשויים לסייע לו במצוקתו.
מן הראוי לציין כי הרמב"ם עצמו בהתיחסו לדברי התלמוד אומר, שכאשר מדובר במיקרים של פיקוח נפש, והאדם מאמין בסגולות אלה, מותר להשתמש בהן. כלומר, לגבי עצם הפסק אין שום שינוי, והרמב"ם אינו פוסק אחרת מאשר התלמוד פוסק, אולם הוא גם מוסיף מעצמו את המילים - 'אף על פי שאין הם (תרופות אלה) מועילים כלום'; והדבר מזכיר לנו את מה שברפואה מכנים כיום פסיכוסומטיקה, הוי אומר השפעה טובה על מצב רוח האדם, עשויה להשפיע לטובה גם על מצבו הגופני.
הגאון איננו נמנע מלהביא גם את תוספת מלותיו אלה של הרמב"ם, אולם מוסיף עליהן עוד מלה - 'אף על פי שאין הם מועילים כלום כרמב"ם'.
בזה הוא מתכוון להדגיש בפנינו כי כך אמנם סבור הרמב"ם, אולם אין זה כפי האמור בתלמוד, וניתן אף לומר שהוא צודק בעמדתו זו, שהרי חכמי התלמוד גם אם לא כולם, ודאי רבים מהם כפי שכבר ציינתי, האמינו באמונה שלמה בכוחן המאגי של סגולות ותרופות אלה להביא תועלת.