'ראוי שתהיה ההתעוררות'
הרמב"ם מציין כי עבודת-ה' לשמה, מיוצגת בתורה על-ידי גדול המאמינים אברהם-אבינו, עליו מעידה התורה בחוזרו מן העקידה - "כי עתה ידעתי כי-ירא אלהים אתה" (בראשית, כב:יב); אולם רמת אמונה זו קשה עד מאוד ולא כל אדם מסוגל להגיע אליה, ולכן בורר הרמב"ם בלשונו ומוסיף:
היא הדרך אשר ראוי שאליה תהיה ההתעוררות', והרמב"ם נמנע מלומר - 'זאת הדרך בה ילך האדם', אלא מדבר על 'התעוררות'; כלומר, האדם יכול רק להשתדל ולהתאמץ ללכת בה, מה גם שאין כל ערובה לכך שהמנסה ללכת באותה דרך יצליח בכך, ולכן - 'התירה התורה לעבוד את ה' ולקיים המיצוות לתקות שכר, ולהמנע מן העבירות מיראת העונש'.
במילים אחרות, התורה מכירה במגבלות האדם באשר הוא בשר ודם, ומכאן שבהתאם לרמתו האינטלקטואלית והנפשית, אפשר שיתפוס את נושא האמונה ועבודת-ה' באחת מאותן שתי רמות שונות ומנוגדות.
המגמה היא אמנם אמונתו של אברהם-אבינו, ותכלית האמת היא בהכרתה כערך כשלעצמו ולא כאמצעי להשגת צרכים ואינטרסים, אולם גם אם האדם איננו מגיע לאותה רמה, אין לראות בדרכו משום פסול, שהרי מה שחשוב לאדם בדרכו האמונית היא העובדה, שהוא הולך בדרך הנכונה ועוסק בעבודת ה', ומכאן ההסבר לצירופן יחד של שתי פרשיות אלה ב'קריאת-שמע'.
הרמב"ם נוקט בדרכם של אותם מחכמינו הסוברים, כי עבודת ה' שלא-לשמה עשויה להכשיר את האדם להגיע לרמת עבודת-ה' לשמה, אולם מן הראוי לדעת ולהודיע, כי נושא גדול ועצום זה שנוי במחלוקת חכמים.