1
וַאֲפִלּוּ בַּשְּׁבִיעִית שֶׁהַכֹּל הֶפְקֵר. שבשנת השמיטה מצווים בעלי השדות להפקיר את כל מה שתוציא הארץ (הלכות שמיטה ד,כד).
2
שֶׁהֲרֵי לִפְנֵי שְׁבִיעִית נָדַר. והאוסר נכסיו על חברו בלשון 'נכסים אלו' וכדומה, אסורים על חברו אף לאחר שיצאו מרשותו (כדלעיל ה,ה, וראה הלכה הבאה).
3
אֲבָל אִם נָדַר בַּשְּׁבִיעִית אוֹכֵל מִן הַפֵּרוֹת הַנּוֹטוֹת חוּץ לַשָּׂדֶה. שהרי בשביעית אין הפירות ברשותו של שמעון, והנדר לא חל עליהם.
4
גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִשְׁהֶה שָׁם אַחַר שֶׁיֹּאכַל. שמא יתעכב בשדה לאחר שיסיים לאכול את הפירות, ואסור למודר הנאה מחברו לשהות בתוך שדהו, שהרי דריסת רגל אסורה עליו (כדלעיל ה"ג).
5
וְלֹא הִפְקִירָה אוֹתָהּ תּוֹרָה אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁהַפֵּרוֹת בְּתוֹכָהּ. שאין גופה של השדה הפקר אלא רק לצורך אכילת הפירות שבה (פה"מ נדרים ד,ה).