1
וְהִקְדִּישׁ. את הבהמה לקרבן.
2
וְטָבַח אַחַר שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים. לאחר ההקדשה התייאשו הבעלים ואז שחט את הבהמה מחוץ למקדש (מרכה“מ, ובכך מתורצת קושיית הראב“ד בהשגות).
3
הֲרֵי הִיא בִּרְשׁוּת הַגַּזְלָן מִשָּׁעָה שֶׁהִקְדִּישָׁהּ בִּלְבַד וכו‘. בהלכות מעשה הקרבנות (יח,יד) מבואר שאם גנב או גזל בהמה והקדישה ולאחר ייאוש שחטה בחוץ חייב כרת כדין השוחט קדשים בחוץ. ואף על פי שאין אפשרות להקדיש דבר שאינו שלו קודם ייאוש, מבואר שם שחכמים העמידו אותה ברשותו כדי להחמיר בדינו שיתחייב כרת על שחיטת קדשים בחוץ. וכאן מבואר שהעמדת הבהמה ברשות הגזלן היא משעת ההקדשה ואילך ולא כבר משעת הגזלה וזאת כדי שלא ירוויח את השבח מאז (מרכה“מ ויד“פ).