בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁהַמַּעַשְׂרוֹת שֶׁל תּוֹרָה. שהתבואה בארץ ישראל חייבת מעיקר הדין בתרומה ומעשרות מן התורה.
וּבְשֶׁל תּוֹרָה אֵין בְּרֵרָה. שבדבר שנוגע לדין תורה, לא ניתן לסמוך על כך שבסופו של דבר יתברר מהו חלקו של כל אחד, ולהתייחס משום כך למחצית שנטל כל אחד לבסוף כאילו הייתה חלקו מלכתחילה, אלא מתייחסים לכל התבואה כמעורבת. דין ה’ברירה’, דהיינו האפשרות להתייחס למה שהתברר לבסוף כאילו כך היה מן ההתחלה, נוגע להרבה עניינים בהלכה, וביחס אליו נקבע כי בדברים שמן התורה אין סומכים על הברירה שלבסוף, ואילו בדברים שמדברי חכמים ניתן לסמוך על כך (ראה למשל הלכות מעשר ז,א, הלכות יום טוב ה,כ).
אֲבָל אִם לָקְחוּ שָׂדֶה בְּסוּרְיָא... חֶלְקוֹ שֶׁל גּוֹי פָּטוּר מִכְּלוּם. שבדברים שמדברי חכמים סומכים על הברירה, אפילו אם חילקו ביניהם תבואה שנקצרה כבר, ואומרים שמה שנטל הגוי הוא חלקו מתחילה ופטור מתרומה ומעשרות.