וְלָקַח הַחֵצִי הָאַחֵר. קנה מן השותף את החצי השני.
אַף עַל פִּי שֶׁמִּתְּחִלָּתָהּ דְּחוּיָה הָיְתָה כְּשֶׁהִקְדִּישׁ חֶצְיָהּ. בהתחלה כשהקדיש את החצי הראשון לא היה אפשר להקריב את הבהמה כלל.
אֵין הַדָּחוּי מֵעִקָּרוֹ דָּחוּי וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא קְדֻשַּׁת דָּמִים. יש כלל הנוגע לדברים הקדושים (בין בקדושת הגוף ובין בקדושת דמים) שדבר שהיה ראוי להקרבה ונדחה בשל פסול מסוים, הרי הוא נפסל לגמרי אף אם סיבת הפסול כבר אינה קיימת ('נראה ונדחה אינו חוזר ונראה' — ראה הלכות איסורי מזבח ו,ו). אמנם, כאשר הדבר לא היה ראוי להקרבה מתחילה, כשנעשה ראוי, מקריבים אותו ('אין הדחוי מעיקרו דחוי'; ראה גם הלכות פסולי המוקדשין ג,כב-כד ובביאור שם).
הוֹאִיל וְהִיא בַּעֲלֵי חַיִּים אֵין בַּעֲלֵי חַיִּים נִדְחִין. נראה שיש כאן טעם נוסף לדין האמור: שהכלל 'שנראה ונדחה אינו חוזר ונראה', אינו נוגע לבעלי חיים בהיותם חיים. ולכן כאשר חזר והקדיש את החצי השני ונעשתה הבהמה ראויה, יכול להקריבה (לכלל זה ראה גם הלכות פסולי המוקדשין שם, הלכות שגגות ג,ח ועוד).
וְעוֹשָׂה תְּמוּרָה. האומר על בהמת חולין שתהיה תמורת בהמת קודש, נשארת בהמת הקודש בקדושתה ובנוסף חלה קדושה על הבהמה המומרת (הלכות תמורה א,א). כאשר אחד מהשותפים המיר בהמה, אין התמורה קודש (שם), אך לאחר שקנה את חלק חברו נעשית התמורה קודש.