הֲרֵי עָלַי כְּנִדְרֵי רְשָׁעִים שֶׁמִּנִּדְרֵיהֶן נָזִיר וְקָרְבָּן וּשְׁבוּעָה חַיָּב בְּכֻלָּם. כשהתחייב לדבר מסוים, ואמר שאם יעבור על דבריו יהיה עליו 'כנדרי הרשעים שמנדריהן נזיר וקרבן ושבועה', שכן הרשעים רגילים לנדור ולהישבע בשעת כעס וכדומה, ואם עבר על דבריו — חייב להביא קרבן הבא בנדר (עולה או שלמים, מאירי נדרים ב,א), ונעשה נזיר, ועבר על איסור שבועה (הלכות נדרים א,כה-כו; ואם אמר רק 'כנדרי רשעים עלי' — חייב קרבן בלבד, שם).
כְּנִדְרֵי כְּשֵׁרִים לֹא נִתְחַיֵּב כְּלוּם. אין הכשרים נוהגים בפזיזות ובחוסר זהירות הנובעת מכעס, ולכן אינם מחייבים את עצמם בנדר משום שהנודר חייב באחריותו ויכולים לבוא על ידי כך לידי 'בל תאחר' (שם, פה"מ נדרים א,א).
כְּנִדְבוֹת כְּשֵׁרִים הֲרֵי זֶה נָדַר בְּנָזִיר וּבְקָרְבָּן. אם המשיך לומר "שמנדבותם נזיר וקרבן" (הלכות נדרים שם), שדרך הכשרים להביא את הקרבן לעזרה ולנדבו שם (פה"מ נדרים א,א). ומשום כך כשאמר 'כנדבות כשרים' התחייב במה שאמר.
וְכָל כִּנּוּיֵי קָרְבָּן כַּקָּרְבָּן. קבלת נדר להביא קרבן שנאמרת בלשון עילגת המקובלת באותו מקום, מחייבת (שם א,טז-יז).