1
עַד שֶׁתִּטְמָא טֻמְאָה יְדוּעָה לַכֹּל. שתיטמא באופן ברור, ואז דינה ככל תרומה טמאה.
2
עַד שֶׁיָּבֹא עֶרֶב הַפֶּסַח אִם הָיְתָה חָמֵץ וְתִשָּׂרֵף. משום איסור חמץ (ראה גם הלכות ביכורים ה,ז).
3
וְאֵין מְבִיאִין תְּרוּמָה מִחוּצָה לָאָרֶץ. ממקומות שחייבו חכמים בתרומה (ראה לעיל א,א-ו), כדי שלא יצאו הכהנים לחוץ לארץ לאותם מקומות כדי להביא משם תרומה לארץ (ירושלמי שביעית ו,ד).
4
מִפְּנֵי שֶׁהִיא טְמֵאָה בְּאֶרֶץ הָעַמִּים. שחכמים גזרו טומאה על חוץ לארץ (הלכות טומאת מת פרק יא).
5
וְלֹא תִּשָּׂרֵף. כדין תרומה טמאה (כדלעיל הי”ד).
6
שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ רָאִינוּ תְּרוּמָה שֶׁלֹּא נִטְמְאָה נִשְׂרֶפֶת. שדין טומאת ארץ העמים אינו ידוע לכול ועלולים לחשוב שהתרומה נשרפה אף שלא נטמאה כלל.