1
כִּשְׁאָר הַקֳּדָשִׁים. ראה הלכות פסולי המוקדשין יח,יב.
2
וְלֹא יָבִיא אוֹתָהּ לִידֵי טֻמְאָה. לא יגרום לה לאפשרות להיטמא.
3
וּמֻתָּר לְטַמֵּא תְּרוּמַת חוּצָה לָאָרֶץ בְּטֻמְאוֹת שֶׁל תּוֹרָה וכו’. חכמים גזרו טומאה על האדם והכלים שבחוץ לארץ מחשש שנטמאו בטומאת מת (הלכות טומאת מת יא,א). ואף שתרומת חוצה לארץ טמאה בשל כך מדברי חכמים בלבד, מותר לטמאה אפילו בטומאה מהתורה מפני שכל חיובה הוא מדברי חכמים.
4
נִדָּה קוֹצָה לָהּ חַלָּה בְּחוּצָה לָאָרֶץ. נידה, שטומאתה מן התורה, יכולה להפריש חלה מעיסתה ואף על פי שמטמאת אותה (וחלה קרויה תרומה, הלכות ביכורים ה,יג), שחובת הפרשת חלה בחוץ לארץ מדברי חכמים (ראה שם ה,ה).
5
שֶׁאֵינָהּ מֻזְהֶרֶת אֶלָּא לְאָכְלָהּ... כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ז,ח (וראה גם הלכות ביכורים ה,י-יב).