אֲפִלּוּ חָלְקוּ הַשָּׂדֶה בְּקוֹמָתָהּ. אף שחילקו ביניהם את התבואה כשהיא עומדת בשדה ועדיין לא נקצרה, אין אומרים שהחצי שנטל הגוי הוא הפטור מתרומה ומעשרות והחצי שנטל ישראל הוא החייב, אלא התבואה כולה חצייה חייבת וחצייה פטורה הואיל וגדלה בשותפות.
וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם חָלְקוּ גָּדִישׁ. שחילקו את היבול אחרי שנקצר ונערם בשדה, שבמקרה זה ברור שלא ניתן להתייחס לכל מחצית מן התבואה כאילו גדלה רק בחלקו של אחד מהם.
הֲרֵי טֶבֶל וְחֻלִּין מְעֹרָבִין בְּכָל קֶלַח וָקֶלַח מֵחֶלְקוֹ שֶׁל גּוֹי. שכל יחידה נחשבת כתערובת של תבואה החייבת במעשרות ותבואה הפטורה.
אַף עַל פִּי שֶׁמֵּרְחָן הַגּוֹי. אף שהגוי מירח את החלק שנטל, חלקו של הישראל המעורב בו לא נפטר בכך מחיוב תרומה ומעשרות.
וְחִיּוּבָן מִדִּבְרֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל הי”ג, שתבואה של ישראל שנתמרחה בידי הגוי חייבת מתקנת חכמים.