אמר המחבר הנה אמרו רז"ל (אבות פ"ג משנה י"ד) חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה חיבה יתירה נודעת להם וכו'. ופי' הרמב"ם ז"ל שם. חיבה יתירה הראה הקב"ה להם שהודיעם ואמר להם ראו שנתתי להם כלי חמדה ע"ש. הרי שדרך בורא כל עולמים ב"ה וב"ש הנכבד והנורא. להודיע ולגלות אזני עמו בני ישראל נועם חין דבר החמדה שנותן להם. אשר על כן מצאנו ראינו במקראי קודש הכתובים בתורה (שמות ל"א) הנכפל שם ענין שמירת השבת קודש בארבעה מקראות זה אחר זה. ולא חזרו ונשנו אלא בשביל דבר שנתחדש בכל אחד ואחד מעלה בפ"ע ממעלת השבת קודש. אשר בעבורם נקראת מתנה טובה שנתן להם הקדוש ברוך הוא כמאמר רז"ל (ביצה י"ו ע"א) מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה וכו' ואען ואומר:
הנה יוצר האורה ונותן התורה. הזהירנו על יד משה נביאו נאמן ביתו ואמר לו ואתה דבר אל בני ישראל לאמר אך את שבתתי תשמרו כי אות הוא ביני וביניכם לדורתיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם. ושמרתם את השבת כי קדש הוא לכם מחלליה מות יומת כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההוא מקרב עמיה. ששת ימים יעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון קודש לה' כל העושה מלאכה ביום השבת מות יומת ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת וגו'. ורבו כמו רבו הדקדוקים בפסוקים האלה כמו שדקדקו בהם מפרשי התורה ג"כ. א' יתור הלשון של דבר ולאמר. ב' לשון שבתותי הנאמר בלשון רבים. ג' ענין כי אות היא ביני וביניכם הוכפל בפסוקים. ד' שנוי לשון לדעת כי אני ה' מקדשכם שלפי דרך לשון הקרא היה לכתוב וידעתם כי אני ה' כו' ע"ד הנאמר וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא אתכם וגו' וכאלה רבות. כי הלשון לדעת משמע שלא ניתן המצוה כ"א לדעת ובאמת עיקר המצוה היא כדי לקיים מצות הבורא ב"ה וב"ש וממילא נתמשך לנו לידע ממנו אשר קדשנו במצותיו. גם הלשון לדעת כי אני ה' מקדשכם משמע היות שהקדושה כבר ידוע רק זאת מגלה השם שהוא הוא המקדש ובאמת ידיעת הקדושה הוא רק המצוה. ה' כפל אזהרת שמירת השבת בפסוק השני ושמרתם את השבת הלא גם בפסוק הראשו' הזהיר בשמירת שבת. ו' תיבת לכם הוא מיותר כי לא בא הכתוב לדבר אלא במעלת השבת כי קודש הוא ומה שייכות תיבת לכם לכאן. ז' כפל אומרו מחלליה מות יומת כי כל העושה מלאכה ונכרתה. ועוד הוכפל בפסוק השלישי כל העושה מלאכה ביום השבת מות יומת ומה זה בא ללמדנו. גם בפסוק הרביעי הכפיל ושמרו בני ישראל את השבת ולכאורה אין צורך בחזרת אזהרתו. וגם הלשון ושמרו משמע על לשעבר והלשון לעשות את השבת לדורותם. משמע להבא ואינו מובן. ח' מה שאמר כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ אינו נתינת טעם כלל על אות היא ביני ובין בני ישראל כי אדרבא מטעם שזה האות לבריאת שמים וארץ היה שייך לכל העולם כולו וכאלה דקדוקים רבים. אשר על פיהם נראה שהמקראות הללו אומרים דרשונו ולבא אל ביאור כל הענין הפסוקים האלו נאמר שהמקראות האלו סדורים והולכים על מעלות כבוד השבת ובכל פסוק הוא מעלה בפ"ע. כי הנה לפי מאמר רז"ל (ביצה י"ו ע"א) על פסוק לדעת כי אני ה' מקדשכם שאמר הקב"ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ומבקש אני ליתנה לישראל לך והודיעם ומסיק הגמרא שמתן שכרה לא עבידא לאגלויא. ולכאורה לפי מאמר ר' יוחנן הנזכר שם שמסיק הגמרא ששבת ושכרה ניתן בפרהסיא רק נשמה יתירה בלבד לא הודיע כי אם לישראל ולא לאומות קשה במה שאמר מתנה טובה וכו' ושבת שמה לך והודיעם כיון שניתנה בפרהסיא למה צריך להודיעם. וצריך לתרץ לפי המסקנא זו שמה שאמר הקב"ה למשה לך והודיעם קאי על מעלת הנשמה יתירה להודיע להם. כי מה שניתן בפרהסיא לא היה צריך להודיע כנאמר שם מילתא דעבידא לאגלוייא אין צריך להודיע וע"כ הפסוק לדעת כי אני ה' מקדשכם קאי על הנשמה יתירה ועל פי הדברים האלה דקדק היטב הקרא וכתב לדעת ולא וידעתם כי זה הוא ציווי בתוך ציווי. כי הנה ענין של הנשמה יתירה המכונה למצות שבת הוא על זה המכוון כי ידוע שכל מצות התורה לא ניתנה לישראל אלא לזכות אותם כמאמר ר"ח בן עקשיא רצה הקב"ה לזכות את ישראל ופי' לזכות הוא. להיות נשמתם וקדושה שבהם זך ובהיר ע"כ הרבה להם תורה ומצות. שבעשיית המצוה יקנה כל אדם לפי מדרגתו בחלק נר"ן שבו מעלה יתירה בתוספות אור אמנם שאר המצות שאינם נמשלים כ"א לנ"ר כמאמר הכתוב כי נר מצוה ע"כ לא גדלה כוחם כ"כ להאיר בנפש אדם אור חזק וגדול להיות נדחה ממנו בחי' הרע שבו להיות נכר בנפשו קדושת ה' ואור המצוה כי רז"ל (סוטה כ"א ע"א) המשילו הצלת המצוה רק להצלת הנר להנצל מן הקוצים והברקנים אבל עדיין מתיירא מלסטים ומחיו' רעות. לכן ברוב המון עם אין אור המצוה עושה בהם רושם בתוספות אור עבור כח היצה"ר וכח דיליה החזקים התקועים בלבותם ברוב תאות הרהורי מחשבת הזמן וח"ו הרהורי עברות רח"ל ושאר הירהורין בישין שנמשלו לליסטים ולחיות רעות בלב האדם כמאמר רז"ל (שם) עבירה מכבה מצוה ואור המעט אשר נתעורר מחמת עשיית המצוה ברוב הפסולת שבקרבו. ואף גם בעם הבינוני רובא דרובא נכשלים בזה. אם לא יראי השם וחושבי שמו נתקיים בהם אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאוד כלומר על שהם יראים את ה' ונקיים מכל סיג ופגם ונטהרו לבבם מתאוות והרהורי הלב ע"כ במצותו חפץ מאוד שכל חשקם וחפצם באהבת המצוה שלשון חפץ הוא לשון אהבה. כמו שכתב הר"ח על פסוק כי חפץ בבת יעקב ואין לשון אהבה שייך כ"א באהבת הדבר בלב. ע"כ ליראי ה' ולחושבי שמו המוטהרין מכל בחי' התאות הרעות הנ' הם מכירים ונגלה להם טוב האור שנתחדש להם בכל מצוה ומצוה ואצליהם עושה המצוה רושם אור גדול בלבבם להאיר בלבבם אור הקדושה ולא כן בשארי ב"א כאמור. משא"כ במעלת השבת שרז"ל (מ"ר שמות פ' כ"ה) העריכו בשיקולה כנגד כל התורה כלה ע"כ היא כתורה אור שאמרו ר"זל (סוטה שם) על פסוק ותורה אור כיון שהאיר היום ניצול מכולם היינו אף מליסטים וחיות רעות והטעם שהליסטים והחיות רעות המה בורחים למעונתם בעת שהאיר יום כמאמר הקרא (תהילים ק״ד:כ״ב) תזרח השמש יאספון וגו' ע"כ במצות השבת מצד רוב קדושתה וגודל ההארה שנתוסף בנשמת האדם כ"א לפי מדרגתו בבחינת נר"ן. בע"כ נכנעים כחות הרעים ונסתלקו מלבבות בני אדם הפסולת שבקרבם ולכן כמעט רובם ככולם מעמינו ב"י מאיר בלבבם אור השבת להיות להם רוחב לב למנוחה ושמחה ואין נפשו קצה עליו להיות יודעים ומכירים בתוספות אור הנשפע עליהם וזה הוא הנקרא נשמה יתירה שהרבה הקב"ה כל כך האור של שבת אשר כח במצוה זו להיות נראה וניכר בלבבות בני ישראל מחמת שנגרע ונכנע כח הפסולת ע"ד בחי' בריחת הליסטים וחיות רעות. וע"ד שכתבתי לעיל פסוק לדוד ה' אורי וישעי פי' שהאור בעצמו הוא הישע שלו שהוא דמיון האור היום שהאור הוא המושיע בעצמו עבור שבעבורו נסתלק הרע והמדע והישע ממילא בא וזהו מאמר הקרא ראו כי ה' נתן לכם את השבת פי' ראו בעיני השכל ע"ד טעמו וראו כי טוב ה' וזהו ראו בהכרה שלימה כי ה' נתן לכם השבת. ע"כ הדבר הזה הודיע רק לבני ישראל שהמה זוכים להיות נהנים מאור הבהיר הלז ביום השבת. אבל כבודי לאחר לא אתן ע"כ זה הענין שהוא לדעת בחינת הנשמה יתירה הוא רק ביני ובין בני ישראל. ולזה פי' הקרא ביני ובין בני ישראל לדעת שהתיבה לדעת היא נדרש לפניו שבחינת לדעת הוא הנשמה יתירה הוא רק ביני ובין בני ישראל כאמור ואך מה שעינינו רואים באותן הטפשים שאינם חפצים בתבונה ועושים שבתותיהם חול ואין היום מהיומים עושה רושם בהם כלל. אין זה כ"א עבור ערלי לב המה ורחוקים המה מהשם ותורתו והחושך עליהם יכסה במכסה עור תחת ועבירות מכסה העב אשר נמנע הזריחת השמש והאור מלבא לנגוע אל תוך לבבם כלל וכלל ואינם מתעוררים מלבם אפילו במקצת מצות קבלת שבת מהאתערותא דלתתא מתעורר נגדם האור שלמעלה כמאמר הקרא והתקדשתם והייתם קדושים ואמרו חז"ל (יומא ל"ט ע"א) אדם מקדש א"ע מלמטה מעט הקב"ה מקדש אותו מלמעלה הרבה. הרי שעכ"פ צריך האדם לקדש א"ע מעט. והנה אבירי לב הרחוקים מהצדקה אפילו מעט דמעט לא נמצא בהם. ולכן טח עיניהם מראות ולבם מלהבין אור השבת. ולכן על סיג אישי ישראלים האלו הזהיר הקב"ה באזהרה בפני עצמן צווי בקרא ואמר כי אות היא ביני ובין בני ישראל כלומר אות שהיא ביני ובין בני ישראל עליכם בני ישראל המצוה הזאת. שתתכשרו מעשיכם בכדי שתוכלו אתם לבוא למדריגה הזאת אשר גורם לבוא אל הבחינה זו שעל ידי האתערותא דלתתא והקבלה שלכם תבואו לדעת וטוב הכרח במתנה הגדולה והאור הטוב אשר אני נותן לכם ביום השבת:
עוד יובן אומרו לדעת כי אני ה' מקדשכם ע"פ אשר היתה דברינו בהקדמת חלק הראשון ע"פ ולקחת מראשית כל פרי האדמה ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו כי מטוב נועם מצות שבת הנקרא ראשית כמאמר הזוהר בראשית תמן שבת נוכל לידע ולשער מזה רב גודל הטובה והשמחה העמוסה המתוקנת לנו לעוה"ב הגדולה בערך ששים פעמים יותר כמאמר רז"ל (ברכות נ"ז ע"ב) שבת א' מששים בעוה"ב ע"ש. וידוע כי מלת אני הנאמר בקרא פי' נאמן לשלם שכר. ולכן מלת לדעת נדרש ג"כ לאחריו. שהמצוה זו הוא תועלת לכם לעשות גם בזה רצוני לדעת כי אני ה' נאמן לשלם לכם שכר ולקדש אתכם בקדושה יתירה לעתיד לבוא ליום שכולו שבת בששים פעמים ככה. וזהו ג"כ נחת רוח לפני שתראו ותכירו את גודל הקדושה שרצוני לקדש אתכם וכן יהיה לעתיד. ויותר נראה לומר שתיבת מקדשכם שהיא תיבת מקדש וכ"ם יתירים מורה על מספר ששים הוא פי' שתדעו שששים פעמים ככה אני רוצה לקדש אתכם:
ולזה רמז הקרא ואמר לשון רבים את שבתותי תשמרו היינו הכרת גודל הקדושה של שבת בעוה"ז וג"כ תזכרו ותשמרו הדבר הזה שתהיו נזכרים בו היום שכלו שבת ותצפו לישועתי ותשמרו הוא לשון המתנה כמו ואביו שמר את הדבר וזהו למצוה יחשב ע"ד ומצפים לישועה כמאמר ר"ל (שבת ל"א ע"א) ששואלין לאדם צפית לישועה והכל פי' הענין שתשמרו את השבת על אופן זה שתהיה הכרתך שלימה שתכיר ותצפה בה את הישועה הוא האור הגדול. ובזה בא הפסוק הראשון על מכונו:
ועתה נבואה לביאור פסוק השני: ואומר כי הנה תיכף אחר שגילה לנו הקרא שאור השבת נקרא קדושה כמו שמסיים הקרא אני ה' מקדשכם. וכנזכר שנאמן אני לקדש אתכם ביתר קדושה. ע"כ בא הקרא השני לעורר לבבות בני ישראל ביתר שאת ועוז על שמירת המצוה זו ואמר ושמרתם את השבת במחשבה ובכוונה זו קודש היא לכם. ע"ד שכתב הזוהר בפרשת בלק מאמר הינוקא וז"ל שבתא עלאה דלא אתמסר למלאכי עלאי בלחודייהו אלא לישראל ומאן הוא איהו קדושה. ברכה אתמסר לון בלחודייהו כמה דאתמסר לישראל אבל קדושה לא אתמסר לון בלחודייהו אלא בהדיא ישראל דלא מקדשי קדושה אלא בהדי ישראל וזהו אמר הקרא (ירמיה ב) קודש ישראל לה' וגומ' כו' הדבר של קודש הוא רק ישראל לה' ולא למלאכים בלחוד ולכן מצות שבת הנקרא קודש עבור שנתמשך ממקום המחשבה אשר הוא מקום הקודש ונקרא ג"כ קדוש לכן שייך המצוה הלז דוקא לישראל ובזה העיר הקב"ה את לב בני ישראל ואמר להם ראו חיבתכם. כי לזה אני מצוה אתכם על מצות שמירת שבת אשר הוא רק לכם ואף לא למלאכי השרת שהמה אינם יכולים לעשות המצוה אלא בהדייכו וכאשר כתבנו בחלק הראשון (שורש הה') בשבחי שבת אשר המה לו סיגנין שבחים של חול וכתבנו שם שכל הענין שאנו אומרין בשבת הללו את ה' מן השמים הללוהו כל מלאכיו. כי אנחנו מעוררים את מדרגתם להביאם בשבת אל שולחן המלך. וזהו פי' הקרא ושמרתם את השבת אתם תשמרו את השבת בדיעה ובכוונה זו כי קודש הוא עבור שהוא קודש ולכן לכם הוא דווקא ולא למלאכי השרת בלחוד. ולזה בהפסוק הנ"ל קודש ישראל לה' כמו שכתבנו שדבר של קודש הוא רק לישראל לזה הסמיך הקרא אחר כן ראשית תבואתה שאף השבת הנקראת ראשית כנזכר לעיל הוא ג"כ לישראל ולא למלאכי השרת בלחוד כ"א בהדי ישראל וזה נמי רמז בקרא הנזכר לעיל ראו כי ה' נתן לכם השבת פי' ראו והבינו במעלת השבת שמעלתה גדלה ובאה למעלת קודש שבעבור זה רק לכם נתן ולא למלאכי השרת בלחודיוהו. והנה נרא' בזה לומר טוב טעם על מה שסיים הקרא שבו איש תחתיו מאחר דהקרא מדבר במעלת הקדושת שבת והנה ידוע שהמלאכים אומרים קדוש בישיבה ולא בעמידה עבור יראתם וגודל פחדם עליהם שאין בהם כח לעמוד והנה אף באמת שישראל זוכים לומר קדוש גם בעמידה אך גודל מעלת הקדושת שבת אשר כל כך קדושתם מרובה עד שראוי גם לכם להיות מקדש אותה בבחינה בדרך קריאת ישיבה וז"ש הקרא מאחר שמכח רוב הקדושה נתתי לכם השבת. ראוי שתהיה יראתי על פניכם יראה כזו עד שיתננה לכם בדרך ישיבה מגודל היראה והפחד וזה שבו איש תחתיו שתגדל היראה והאימה מקדושתי עד שתהיה עבודתכם בבחינת הישיבה וזה רמז הקרא לא קמו איש מתחתיו ולכל בנ"י היה אור במושבותם שהנה ידוע שישראל קיימו את השבת עודם במצרים ולכן אמר הקרא היפוך המצרים שניתן עליהם החושך עד שלא קמו איש מתחתיו. ואמר הקרא אבל לבני ישראל הגיע אליהם ככה שמחמת גודל האור והפחד שקבלו עליהם בקדושת שבת עד שקיימו שבו איש תחתיו. ולא היה ח"ו מצד החושך כ"א מצד גודל האור שהופיע עליהם ישבו כל איש תחתיו וזה ולכל בני ישראל היה אור במושבותם פי' בישיבתם ומחמת זה ישבו ולא כמצרים הרעים האלו שע"י החושך ישבו כ"א תחתיו:
ואחר ששיבח הקרא את הצדיק השומר שבת לשבח שזוכה לנפש גדול בזה וגם להכניס את עצמו בתוך עם קדוש כי לזה נקראים בני ישראל עם קדוש כי כל דבר הנמשך ממקום קדוש אליהם יגיע ובהם נתקדש שמו יתברך. כן גינה את הרשעים לגנאי בדברים האלו. ולכן המחלל את השבת הכריח את נפשו מלקבל גודל האור והקדוש' העליונה וגם מפריש ומבדיל עצמו מן קהל ישראל הנקראים גוי קדוש. ע"כ עונשו חמור. ולזה אמר הכתוב מחלליה מות יומת כי כל העושה בה מלאכה גורם לשתים רעות האחת ונכרתה הנפש ההוא שנפשו נכרתה מן האור הבהיר והקדושה. וגם מקרב עמיה שמפריש ומבדיל א"ע מלהכניס את עצמו בגדר מחיצת עם קדוש ולזה דקדק הכתוב וכתב מות יומת כי המיתה החמורה שבמיתות פסק הרמב"ם (בהלכות סנהדרין פ' י"ד הלכה ד') שסקילה חמורה משריפה והמחלל את השבת נידון בסקילה שהיא החמורה שבמיתות. והכל מטעם הנ"ל כי הנה טעם הד' מיתות ב"ד החמורה זו מזו הוא מטעם לפי גודל פגמו כן גודל עונשו לפום גמלא שיחנא כי כל א' לפי הפגם שפגם באיזה עולם מן ארבע עולמות אבי"ע ונתרחק מן התענוג העולם ההוא שפגם בו דהיינו דרך משל הנכנס בהיכל המלך ובכל היכל לפנים מהיכל מתרבה יותר תענוג ונחת מגודל הציורים והכיורים הנאים ומגודל מיני נעימות מיני כלי זמר הנשמע בכל היכל והיכל ביותר ויותר מחבירו. ודעת האיש הזה מתאחד ומתקשר בגודל התענוג הלז עד שנתפרד מחשבתו מאוד מעצמותו עד שאינו מרגיש אף אם נוגף א"ע בא' מאבריו באיזה דבר בקוץ או בסילון ממאיר אך מגודל התענוג והכיסופין של אותן ההיכלות אינו מרגיש בשום צער וכן בכל מה שהתענוג יותר מתרב' מתמעט הרגשתו בצער הגם שהוא יותר גדול. והנה מלך מלכי המלכים הקב"ה השוקל והסופר וחותך קצבה לכל דבר קצוב אצלו כל תענוג של כל עולם ועולם דרך משל תענוג של עולם אצילות גדול כל כך עד שמשתכח מהמסתכל והכוסף בזה העולם אף צער גדול כסקילה. לכן הפוגם בזה העולם ומאבד מנפשו ונשמתו ומחלק הקדושה גודל התענוג הלז אשר גדול כך שנשתכח ממנו הצער לזה לכן עונשו בזה הצער היינו סקילה. וכן הוא דרך של כל הארבע מיתות ב"ד כל א' וא' נגד עולם א' מאבי"ע וע"כ הביא הקרא בזה שפגמו גדול כנ"ל להיות עונשו במיתה החמורה שבמיתות וזה שאמר מות יומת היינו מות החמורה שבמיתות. ע"כ הכפיל הכתוב בטעם כי כל העושה מאחר שפגם בשתי פגמים הנ"ל שהכרית את נפשו מן הגודל התענוג והאור וגם שהבדיל את עצמו מקרב עמיה לכן ראוי ליענש במות יומת. ובזה בא פסוק השני על נכון:
ונבא אל ביאור פסוק השלישי ששת ימים יעשה מלאכה וגו' עד ביום השבת מות ימות הכתוב הזה בא כמתרץ כי בפ' ויקהל נכתב בפסוק אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם ששת ימים תעשה מלאכה וגו' והנה משמעות הלשון דקרא מורה כאלו הקב"ה מצוה לעשות דוקא מלאכה בימי החול והוא תמוה ועוד יפלא אומרו אשר צוה ה' לעשות אותם שלא לעשות היה לומר כיון שהצווי היא על שביתת שבת מה היא הצווי לעשות שלא לעשות הוא הצווי. ונזכיר מזה אי"ה בח"ז (דרוש השביעי פ"א) וכאן אקצר ואומר אשר באמת כן הוא שהנה ידוע שהל"ט מלאכות שנאסרו בשבת והותרו בימי החול המה כנגד ל"ט קללות שנתקלקל הארץ הלזו בחטא אדם הראשון ואז נתערב בכל מקום רע בטוב ועתה צריכין בני ישראל עד עת התיקון השלם לעבוד עבודת הארץ ועבודת משא בטורח ל"ט מלאכות בכדי שעל ידי יגיעתם יתברר ויתלבן כל ניצוצות הקדושים שנפלו ונתערבו ברע והדבר הזה הוא עמוק מאוד אשר אין להעלות על הכתב כ"א קצת והכלל בזה שאנשי הפעולה ואנשי המעשה שהם בחי' ידים מתקנים הכל ע"י מעשיהם ומלאכתם ואנשי המילולא הנקראי' אנשי הפה שבישראל הנמשלים לפה שבגוף מתקנים בהבל פיהם ע"י תורה ותפלה. כי כללות ישראל נמשלו לגוף א' שלם ולכן רמז ג"כ הקרא בצחצחצות לשונו ואמר אלה הדברים שאמרו רז"ל (בשבת ע' ע"א) אלה הדברים אלו ל"ט מלאכות ע"כ כתב הקרא אלה הדברים מה שצוה ה' שיתעסקו בהם הוא לעשות אותם ולתקנם כי לעשות פירושו לתקן ע"ד ובן הבקר אשר עשה ולכן ששת ימים תעשה מלאכ' ראוי לאנשי המעשה לעשות מלאכתם. והנ' בבחינה זו אם היו עם בני ישראל משימין את לבם לעשות לשם מצוה לשם פרנסת ביתם שהוא ג"כ נחשב למצוה כמבואר (בש"ע א"ח סימן רמ"ח סעיף ד' וסי' תקל"א סעיף ד') אפשר שכבר היה נתברר כדי הצורך להתברר ע"י העשיות המלאכה והגאולה היתה באה כי זה הוא העיקר הזמן הקצוב להגאולה עד אשר יאספו כל העדרים פי' כל מי שנעדר ונפל מהקדושה ונתערב בהרע שיעלה ויתאסף אל הקדושה אך בעו"ה נשכח מלבבות בני ישראל כל אלה הדברים בעשיות מלאכתם ואין עשייתם כ"א לצורך עצמם ולמלא את תאות נפשם ויגיעם לריק כ"א לבנות להם בתים טובים לישב בהם ולעשות בגדים נאים להתנאות בהם ותכשיטי נשים לתת עיניהם בהם. ולכן עד עתה יגלו בראש גולים לכן אמר המדרש על חנוך שהיה תופר מנעלים שעל כל תפירה ותפירה היה מיחד שמו של הקב"ה. פי' שכיון בתפירתו להיו' הניצוצי הקדושה עולים ומתחברים קדושה אל קדוש' וזה נקרא יחוד שמו. ונראה לומר שלזה דקדק המדרש בלשונו וכתב תפירה ותפיר' מחמת ששתי תפירות המה מלאכה שלימה כמאמר רז"ל התופר שתי תפירות לכן בכל שתי תפירות שנגמר מלאכה כוונתו היה לברר הניצוץ הקדוש בטורח המלאכה ולהתייחד הקדושה יחד וזהו ששת ימים תעשה מלאכה שבענין הזה עשיית המלאכה למצוה ולעסק התורה יחשב. ואך אל תדמי בנפשך מאחר שמצינו שצוה הקב"ה עלינו על עשיית המלאכה ורצונו בכך לתקנות העולמות ע"ד בחי' אשר ברא אלקים לעשות שהכל צריך תיקון אפשר לומר מה שצוה הקב"ה שלא לעשות מלאכה ביום השבת הוא ע"ד המשל למלך ביום שמחתו מוותר לכל עושי המלאכה להיות בטלין ממלאכתן. ולא יצטרכו להתייגע במלאכתו רק שיהא היום הזה לבטל' ממלאכתו בכדי שיקבלו נחת מיום שמחת המלך. אבל מי שיעשה מנפשו איזה מלאכה אין בזה אשמה כי יאמר שהברירה בידי לעשות מלאכה הואיל שרצון המלך להתבטל ממלאכתי הוא רק לתקנתי ואי אפשי בתקנתי מה שנתן המלך לטובתי. והנה באמת כך היא ראוי להיות אך לא כן עם בני ישראל שהמה נמשלים לבני היכלא דמלכא אשר ביום שמחתו כבודו ושמחתו הוא מה שבני היכלא מתאספים יחד וישבו לפניו והוא ביניהם וברוב עם הדרך מלך. וכל אחד ואחד ירבה שמחתו ויכבד את המלך לתת לו יקר וגדולה ועטרת מלכות מאהבה רבה ועזה וזהו כבודו. לכן המונע א"ע מזה ואינו בא אל שולחן המלך לעשות לו היקר הזה מראה בעצמו שאין כבוד המלך ושמחתו עליו באהבה רבה ומטוב אדוניו לא טוב לו. לכן מהראוי להיות ענוש יענש בן היכל המלך הזה כפי אשר יושת עליו אשר מנע את עצמו מלהיות נמנה בין מכבדי המלך ומעושי תענוג ונחת רוח למלך והנה הארכתי בזה בפנים מהספר (חה"ר שם) ולכן מסיים הכתוב בפרשה ויקהל בפסוק ששת ימים תעשה מלאכה פירוש אף על פי שעשיית מלאכה הוא על פי ציווי שלי לא תעלה על דעתך שלטובתך נתתי לך את השבת. ושתוכל לומר אי אפשי בתקנתי לכן אמר הקרא לא כן הוא וביום השביעי יהיה לכם דייקא כמו שכתבתי לעיל שלכם שייך השבת עבור הקודש ששייך לישראל כמבואר לעיל. ואתם המיוחדים אצלי לבני היכלי אתם צריכים להיות עושים לי יום חדוה ויום תענוג ותרבו שמחתי וזהו שבת שבתון לה' לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו מאחר שמדבר בתענוג וקודש בשבת בשביל כבוד ה' לכן קרא אותו שבת שבתון השבת המובחר שבשבתות אשר לה' הוא ובזה נחזור אל הפסוק שבפרשה כי תשא ששת ימים יעשה מלאכה פירוש אף שמצותי שבששת ימים יעשה מלאכה כמבואר לעיל לא תסיק אדעתך שלא תענש על תקנתך אם תעשה מלאכה אינו כן עבור שהיום השביעי נקרא שבת שבתון מטעם שהוא קודש לה' ואני צריך לכבודכם בדרך שאמרתי להשוות פלוגתא חז"ל (מ"ר בראשית פ' צ"ז) ויברך את יוסף ויאמר האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו רבי ברכיה ואמרי לה בשם ר' יוחנן וריש לקיש רבי יוחנן אמר לרועה שהוא עומד ומביט בצאנו ריש לקיש אמר לנשיא מהלך והזקנים לפניו על דעתיה דרבי יוחנן אנו צריכין לכבודו על דעתיה דריש לקיש הוא צריך לכבודינו ומר אמר חדא ומר אמר חדא אלו ואלו דברי אלהים חיים כי בימי החול הוא הרועה שלנו ואנחנו הצאן ואין הוא צריך לכבודינו כלל כדברי רבי יוחנן אבל ביום השבת הוא אתייקורי דמתייקרי בנו להיות יושבים לפניו כזקנים מלפני הנשיא. וברוב עם הדרת מלך כדברי ריש לקיש ע"כ המונע את עצמו מזה ויצא לחוץ ויבא הביתה לעשות מלאכתו ע"כ כל העושה מלאכה ביום השבת אשר הוא זמן האסיפה לכל בני היכלא ומונע את התענוג וכבוד המלך עונשו נגדו מות יומת במיתה החמורה כנזכר לעיל כדוגמת אשר החליף והמיר כבוד המלך ותענוגיו ובזה בא על נכון פסוק השלישי:
ונבא לביאור פסוק הרביעי ושמרו כי הנה בפסוקים האלו עד כאן דיבר הכתוב במעלת השבת שהוא קודש ולמעלת ישראל אשר עליהם נכתב בפסוק ושמרתם כי קודש הוא והנה תיבת הוא האמור בפסוק זה כי קודש הוא חזר הכתוב ופירש מעלתו מה הוא הרמז של הוא הנכתב בפסוק ראשון להורות על מה שכתבו היודעי חן והובא בפנים (בחה"ר שורש הראשון) ששבת הוא קדוש מעצמו בלא שום סיוע ונדרש מתיבת קודש הוא משמע ושמעצמו הוא קדוש ושם הארכתי בענין זה ולא הבאתי כאן אלא לפרש ומאחר שמצינו בקרא המעלה זו ששבת הוא קדוש מעצמו וממילא לכן אף המקיים את השבת שלא על פי צויות קונו ע"ד כמו שקיימו ישראל במצרים שמבואר במדרש (שמות פרשה א') שמשה בחר להם יום א' למנוחה ע"פ עצתו לפרעה עיין שם והנה מצאנו שעל ידי זה זכו ישראל ליתן להם השבת כמו שכתבנו בחה"ר (שורש החמישי ענף ג') על מאמר מתנה טוב' יש לי בבית גנזי שאמר הקב"ה שאני קבלתי מישראל מתנ' קוד' שנתתי להם ובעבור זכות זה אני רוצה ליתן להם ואם לא היה שבת בעצמו קודש כ"א כמו שהשיב ר"ע לטורנוסרופס הובא במדרש בראשי' שהשיב לו מה גבר בגוברין עד שרצ' המלך לכבדו א"כ לפי זה קודם שבחר בו המלך אין הפרש בין גבר לגוברין והוה אמינא שגם שבת אם קידש אדם אותה קודם נתינתה אין בזה לו זכות ואמנם שרבי עקיבא דחפו לזה רק בקנה וכדברי המשורר בזמירת שבת סמבטיון הנהר שיוכיח בו המנוח הוא רק תשיב למין אשר שואל אבל באמת הוא כדת תורתינו הקדושה שמעצמה הוא קדוש וכמ"ש בשערי ג"ע שמיום השביעי יבא האור אל הטיהרו ואז מתרבה השפע אל האצילות ומשם יורד האור דרך המשכה לכל העולמות לכן יום השביעי הוא קדוש מעצמו בלי שום סיוע מהתחתונים וע"כ זכו בני ישראל בשמרם את השבת אף קודם שניתן להם וזהו שמשבח הכתוב ואמר ושמרו בני ישראל את השבת אף קודם שניתן להם ועלו בידם לזכות בזה לעשות את השבת לדורותם ליתן להם השבת לדורות עולם ולא לאומות ומפרש הקרא הטעם כי ברית עולם כי הברית שבת מעולם הוא אף קודם הנתינה מאחר שהוא מעצמו נתקדש ע"י מעשה ופעולת הבורא ית' מעת בריאת העולם וגם יאמר שברית עולם היא נדרש לאחריו על פסוק ביני ובין בני ישראל ופירוש ברית עולם הוא על העתיד על יום שכולו שבת שאמרו רז"ל עתידין ישראל להיות מחיצתן לפנים ממלאכי השרת והשבת מעיד על זה כנזכר לעיל שמטעם זה עונש של עושה מלאכה מרובה שישראל דומין בשבת כיושבין לפני המלך וזהו ברית עולם הברית הזה אף לעתיד ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם להורות שאין הפסק המלאכים ביני ובין בני ישראל וכדברי השל"ה ז"ל שמפרש דברי חז"ל מה לילוד אשה בינינו פי' כי כשעשה הקב"ה ורמם קרנם של ישראל להיות מדרגתם למעלה ממלאכי השרת ולכן אמרו מה ליליד אשה בינינו להיות מפסיק בין מחיצותיה למחיצת הקודש ולזה אמר הקרא ששבת היא ברית אות לעולם שאין ביני ובין ישראל שום הפסק כי מצות השבת הוא ממוצע בינינו שהוא קודש לה' וקודש לכם ולזה רמזו רז"ל אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות שישמרו את השני מדרגות הללו שבת לכם הן שיזכה לקבל הקדושה והן לידע שקודש לה' הוא ולא יתפרדו בכל יום השבת מחשבתם מה' רק יקיימו ובשמו נגיל כל היום מיד הן נגאלים ולבא אל תכלית בריאת העולם ונחזיר אל הקודם שהברית של שבת ברית הוא מעולם מעת הבריאה מטעם שבא וחוזר האור אל הטיהרא וזהו הכל מטעם שכל מפרשי התורה מפרשים שלא נברא העולם לעמוד רק על ששת ימים אך שברכת שבת שבכל שבת ושבת חדש הבריאה ע"י החזרת הטהירו והמשכ' האורה הנ"ל ולזה ברכו וקדשו את יום השבת ומני' כל שיתא יומא מתברכין וקדושתו גדול עד למאוד לכן סיום הפסוק הלז חוזר אל כל הפרשה כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת ואחר כך וי אבד נפש שראוי להיות נאבד ונפסד נפשות העולם הזה אך שברכה וקדושת השבת מחזרת העטרה ליושנה ומתברך העולם ונשאר הכל בקיום ובזה מתורצים היטב כל הדקדוקים שדקדקנו וגם שאר הדקדוקים שהיה לנו בזה הפרשה (שבח לאל יתברך ויתרומם זכרו לעד) והדקדוק הכפל של דבר ולאמר כי מאחר שצריך לזה הבנת הלב שכל אדם יבין בדיעו ושכלו וישכיל על דרך השם להיות נשפע אליו רוח הקודש של שבת ולידע פעולתה ולירא ממצות השבת בבחי' ירא שבת אחר שישים אל לבו שהיום הזה קדוש הוא לה' שהוא חפץ ביום הזה בקדושת ובקרבת עמו בני ישראל אליו ובזה נמי מופרש השבח שאנו משבחין בשבת לבני ישראל עם קרובו מהשבח של חול שבשבת השבח שא"א שעתה באותו עת ורגע חפץ ומשתוקק בקורבת ישראל שיהיו סביב לשולחנו ע"ד משל הנ"ל וגם בחי' כללות של שבחי הללויה אף שגם בשבחי דחול מורים על היחוד דהיינו הלל הוא דרגא התחתונה שהוא ה"א אחרונה ויה"ו שבו מורה על שם שלשה אותיות ראשונות אבל שבח הללויה שאנו אומרים בשבת מורים על יחוד העולמות ביותר דהיינו שמורה בזה שי"ה מתייחדים ומאירים בו"ה ועל ידי הארתה הו"ה גם כן מתייחדים יחד ועל ידי זה נמתקים כל הדינים של האלקים אשר הוא בגמטריא הללויה ומאחר שהחיוב על המשכיל להשכיל בכל אלה לכן הזהיר התורה בכפל בדיבור ולאמר שכל דבר התלוי בהבנה בא הזירוז בלשון לאמר כי לאמר הוא משמעות להבין כי אמירה הוא בלב ומאחר שחנני השם לתת לבי ודעתי ולחקור בהמצוה זו ביותר ויותר אמרתי לא אמנע את עצמי מלבא ולהסדי' לפני אחיי בית ישראל הסד' סידורי התנהגו' של קדושת שבת עוד בזה החלק השני בדרך עולה ויורד דרך מדותיו הקדושים ובזכות זה הקדוש ברוך הוא ישפיע ויריק וימשוך על כל העולמות הקדושים בכלל ובפרט ועל כנסת ישראל ובניהן עם ישראל רוב ברכה וחיים ואור ה' וקדושתו ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים וכל העולמות עליונים ותחתונים ועם קרובו ישראל יתאחדו ויתקרבו אל ה' וישמחו בו כל חוסיו והוא ישמח בהם ויתקים יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו בעגלה ובזמן קריב אמן אמן אמן סלה סלה סל' נצח ועד:
אלה דברי זעירא דמן חבריא מתאוה ומשתוקק ומוכן לשרת בקודש בעזר האל. הקטן חיים במהור"ש זלה"ה חונה במאהלוב ובאטשאן וטו"ב:
הן יעדתי בהקדמת חלק הראשון להציג פה מחדושי בגפ"ת ולהיות שידוע שעתה אני טרוד מאוד ודרכי בקדש ה' יזכני להגיעני למחוז חפצי לחיים ולשלום על כן מהנמנע היה להציג הרבה מחדושי ואף גם זאת המעט אי אפשר לי לירד לעומקה של הלכה לעיין בהם אם נכונים דברי לכן הצגתים כמו שהוא בכתובין אצלי מכבר מימי חורפי שנים ושלשה משו"ת שלי שנשאתי בהם בדבר הלכה ועל כן כל דברי בזה להלכה ולא למעשה עד אשר יבוא לפני גאוני הזמן הסמוכים להורות להלכה ולמעשה וזהו החלי
שאלה. נשאלתי מק"ק אוסטי באשה אחת שמת בעלה והניחה מעוברת עם ולד הראשון וכמו ד' שבועות טרם ילדה קרה לה כאב קדול בשני דדי' והולך וחזק כל יום עד שברבות הימים הוכבד חלי' עלי' שנפלה למשכב ונמשך הענין ערך רבע שנה גם נעשה לה בדדי' פצעים גדולים ולסבות הללו לא התחילו כלל להניק הולד והתנוק הי' עתיק משדים. מבלי אפשר לקחת אל פיו מרוב הפצעים והחבורות ואחר רוב התחבולו' ברופאי' ושאר רפואות. לא מצאה עזר ותעלה. להסיר מאתה המחלה. רק קצת בשר מדדי' חסרה ונפלה. ואינה ראוי כלל להנקה וממילא נצמקו דדי' ונתנה הולד למינקת וכעת עבר ערך י"ז חדשים ללידתו באתה האשה לשאול להיות נזדמן לה אלמן אחד מארץ מרחק בן תורה. ומענה בפי' שחפצה ורצונה לדבק בטובים ולאו בכל עידן מיתרח' כזה עוד הוסיפ' אמה של האשה הנ"ל לספר בדרך מעשה סיפורי הדברים שבמקר' הלזו קרה ג"כ לשני בנותי' הראשונו' עד שלא יכלו להניק בניהם אמנם הבת הלזו חליה כבדה למאוד והרופאים מסופקים אם תהי' ראוי' להנקה לעולם. עכ"ד השאלה.
והנה אם מעולם דרכי למשוך ידי מדברים כאלו אמנם עצור במילין לא יכולתי מקול הבוכים באזני וצעקת האלמנה באמרה רק אתכם ידעתי. והעיר הלז היתה מהסרי למשמעתי ע"כ אמרתי נפתח בקטנים כמוני ונסיי' בגדולים וע"פ אופנים שיתבררו יוכל להיות שריותא דהאי איתתא בב' וג' פנים ועיקר הספק באשה זאת נראה כי סעיפי ההיתר מחמת צימוק שדים ובצימוק שדים מוסכם מכל הפוסקי' שצריך להיות דווקא בחיי בעלה וכן משמע בלשון הרא"ש והטור שכתבו ואינה מניקה לעולם. משמע בלידות שעברו עלי' בחיי בעלה. כי לא להבא ידברו והגאון מהר"ם פאדווא בונה דיק על הגאון מ' נתן איגרא שרצה להתיר צימוק גם אחר מיתת בעלה ואם מתשוב' הגאון ח"צ סי' ס"ד משמע שא"צ להיות בחיי בעלה. אמנם באמת אין הפי' כך רק דבריו המה שלידה זו היתה אחר מיתת בעלה אך כבר הוחזקה בחייו. ובנידון דידן לא הוחזקה האשה בחסרון זה כי היא מבכרת. ע"כ לא הי' מקום להתיר לה להנשא. אמנם שריותא דידה נראה להמציא ממקום אחר דאיתא ביבמות דף ס"ד ע"ב. אמר רבא השתא דאמרת אחיות מוחזקות הן לא ישא אדם אשה ממשפחת ניכפין וכו'. וכן הוא באה"ע סי' ב' ס"ז וביו"ד סי' רמ"ג לענין מילה דבני האחיות ע"ש. א"כ נעשה האשה הנ"ל מוחזקת שתהי' מוסרת מהנקה על ידי פצעי'. מחמת האחיות ויצאת מכלל מינקת חבירו: כמו מוחזקת בצימוק שדים מחמת עצמם וזה דבר פשוט שבפעם השלישי הוחזקת בצימוק שדים ה"נ בנ"ד. כאשר היא שלישי' לאחיותי'. הוי חזקה גמורה. ועיין ח"מ בסי' הנ"ל ס"ק יו"ד ובפרט שמשמעו' כל הפוסקים שבצימוק שדים א"צ לחזקה גמור'. שלא היו שותקים מלפרש רק בריעותא בעלמא סגי להוציאה מגזירת מינקת חבירו. ורק הח"צ סובר דצריך ג' פעמים אך אולי דווקא באשה שכבר הניקה צריך ג"פ להוציאה מחזקת מינקת אבל בצימוק דמעיקרא סגי בריעותא לבד אך וודאי עכ"פ הפעם הג'. עולה להחזקה שלא תהיה בכלל הגזירה של מינקת חבירו. וכ"מ בתוספות ב"ק דף כ"ג ע"ב בד"ה ולא ישמרנו וע"כ בנ"ד באשה זו שמכתה ופצעיה מעידין עליה שנכנסה לכלל אחיותיה ואין חילוק בין הוחזקה מחמת עצמה ובין מחמת אחיותיה. רק ההפרש שנוכל לומר ביניהם. דבחזקה מחמת עצמה באיסור כזה שעדיין לא בא האיסור יכולה לומר קים לי כרבי כי מצינו פלוגתא בין הט"ז והב"ח בי"ד ס' ק' בדיני תולעים ע"ש אמנם בנידון דידן א"צ לכ"ז כי הוי חזקה בג"פ. ועוד אחרת. דיש לחלק בין דין הצימוק הנזכר בפוסקים לנ"ד. דהנה הטעם דלא מהני אחר מיתת הבעל. אין לפרש כמ"ש הרא"ש בנשבעה דגזרינן אטו לא נשבעה ה"נ גזרי' אטו לא צמקה דהרא"ש גופיה כתב דלא גזרינן מת אטו לא מת. וע"כ צ"ל ההפרש דבדבר שגוף ההיתר תלוי בו דבמה יצאה מכלל מניקת אם לא במיתת הבן ואז אין לטעות. אך באשה בעלמא שנתנה בנה דחיישינן שמא תחזור וטעמא דחזרה לא כולי עלמא יודעים. ע"כ גזרינן נשבעה אטו לא נשבעה. ובדברים אלו נסתלקה קושיות המהרש"א על התוספות בד"ה. ואר"נ ע"ש היטיב. וא"כ בצמקה שאין דבר אחד להוציאה מכלל מניקת כי חכמים לא תקנו לאשה שצמקה שתצטרך לתת בנה למניקת במוקדם. כי לא מצאנו בכל הפוסקים לומר שתתן בנה למניקת תחילה כי אין החיוב מוטל עליה כ"א על היורשים והיא מותרת בצמקה לבד שאינה בכלל מינקת חבירו. וזהו הטעם ג"כ שלא הצריכו גבי צימוק שתתן בנה למניקת שאם יהיה שתי תקנות בדבר יאמרו דההיתר הוא משום נתינת התינוק ושייך למגזר אטו לא צמקה כמו גבי שבועה וא"כ לפ"ז דצימוק לבד הוא ההיתר ולא שייך למגזר אטו לא צמקה מאחר שאין היתר אחר לתלות בו ולכאורה קשה מ"ט צמקה אחר מיתת בעלה לא מהני הלא אינה בכלל מניקת ולמגזר אטו לא צמקה לא שייך. כמו אטו לא מת אך צ"ל דהנה האמת דיש שני מיני צימוק כמו שכתוב הח"מ בא"הע סי' י"ג האחד שנעשה ע"י האשה עצמה מחמת שלא ינקה זמן רב נעשו דדי' צמוקים כמו שמוזכר בב"י. ועל צימוק כזה יש לגזור אם הוא אחר מיתת בעלה שכל אשה תעשה כך בכדי שתצמטק ותנשא ותתבטל גזירות חכמים כמ"ש הגאון מוהר"ם פאדווא. והצימוק השני הנעשה בידי שמים וכמ"ש הגאון הנ"ל אליבא דהרא"ש: וע"ז אין לומר שכל אשה תעשה כן. ולזאת צ"ע מ"ט דאם צמקה אחר מות בעלה לא תנשא דב' הטעמי' לא שייכי שמא לגזור אטו לא צמקה א"ל כמו דלא גזרינן אטו לא מת וגם אולי גם כל אשה תעשה כן לא שייך אלא ע"כ צ"ל דצימוק בצימוק מיחלף. ואסרי' בידי שמים אטו בידי אדם. ומש"ה י"ל הטעם דלא הזכירו הרא"ש ושארי פוסקים גם שאר אונסי' הבאים בידי שמים לדברי המפרשים דצמיקו ופסיקת החלב בידי שמים הוי להו למימר גם שאר אונסין בידי שמים המעכבי' את ההנקה א"ו דצמיקה ופסיקת החלב אינו אסור אלא משום אחלופי בשאר צמיקה בידי אדם ודוקא זהו דשייך אחלופי ולא שאר אונסי'. יצא לנו בשאר אונסי' גם אחר מיתת בעלה מתירים. א"כ בנידון הלז שנתהוה לה ע"י חולי ומכאיב חסרון בשר הדדים. הדבר הלז ידוע ומפורסם. ומחמת זה יצאת מכלל מניקת והשני חששות לא שייך בזה לא משום אחלופי דהוא דבר הניכר ההיתר לעין כל ולא שכל אשה תעשה כן ע"כ אין מקום למשדי עלה כבלי העיגון וראוי להתירה ולא לבדות עוד גזירה חדשה להחמיר עליה: ועוד בה שלישי' הנה ראיתי בתשובה מוהר"ם מרוטינבורג סי' ל"א תקע יתדותיו להתיר אשה שחלב שלה ארסי וז"ל אבל מ"מ נראה דאיתתא דא שרי להתנסבא. גם אם נאמר דאינו דומה לצימוק דדי' דהיא ודאי נקראת מניקת חבירו כיון שיש לה חלב אפ"ה היא מותרת. והוא מטעם כיון דנתנה בנה למניקה משום הכי אין נקראת מניקת חבירו. וכבר הפקיעה את עצמ' מגזירת חכמים שאמרו לא ישא מניקת חבירו ורק דיש לאסור שמא תחזור המניקת ומשום תקנת הולד ובאיסור זה ודאי לא גזרי' משום אחלופי ולא משום הא אטו הא. כי דוקא מה שהוא גזירת חכמים עצמה גזרינן כבשל תורה או עשו חיזוק יותר מבשל תורה אבל היכי דהאיסו' הוא רק מחמת החשש והיא אינה יכולה להניק מחמת שחלב שלה ארסי לא שייך בזה אחלופי ואין מקום לחשש שמא תיהדר המניקה. כי מה יפסיד או מה ירויח אם תיהדר עכ"ל מרט"ב. והנה תורף דברי מוהר"ם דדוקא מפני התקנה חשו אף דלא שייך באשה זו משום אחלופי אבל מה שחששו חכמים שלא יבא תקלה לולד אז דוקא באשה שיכול הולד ליהנות ממנה גזרינן אבל לא באשה שאין הולד יכול ליהנות ממנה. ע"כ בעצה אמר לאשה שאינה יכולה להניק שתוציא א"ע מכלל מניקת במה שתתן הולד למניקת. ולא תשאר עליה כ"א החשש משום תקנת הולד. ובה ליכא תקנת הולד ולכאורה דבריו סותרים כל הפוסקים המצריכים צימוק בחיי הבעל ולדבריו אף באחר מיתת הבעל שייך תקנה שתתן בנה למניקת. ושוב לא יחושו לתקנת הולד כיון דאינה יכולה להניק אך בצמקה בידי אדם איכא למיחש שכל אשה תעשה כן להצמיק דדיה וליתן בנה למניקת. אבל בצמקה בידי שמים שהחשש הוא משום צימוק בצימוק מיחלף וזה אין שייך בנתנה בנה למינקת לפי"ד. אך באמת מקור החילוק בדין צמקה בידי אדם לצמקה בידי שמים. תלוי' בהגירס' שבהרא"ש דלהגורסים או ששכרה אז הפי' שפסק חלב' ע"פ סיבה או ששכרה מניקת ובזה נעשה צמקה בידי שמים לא איירי בשכרה מניקת ע"כ בעינן דווקא בחיי בעלה ושכרה מניקת דאיירי בצימוק בידי אדם בזה לא מהני אחר מות בעלה משום שכל אשה תעשה כן. אבל להגורסים ושכרה לו מניקת אזי אין מקור לחלק בשתי צמיקו' ורק בצמקה בידי אדם לבד מיירי הרא"ש ורבותא קאמר הרא"ש אף ששכרה לו מניקת אינו כ"א בחיי בעלה אבל בצמקה בידי שמים אז מותר בשכרה מניקת אפילו אחר מיתת בעלה. וא"כ ממ"נ דינו נכון לב' הגירסאות: שצמקה בידי שמים מאחר דליכא גזירה שכל אשה תעשה כן מותר' בשכרה לו מניקת דלא אמרי' שמא תחזור משום דליכא בה תקנת הולד. וע"כ עצה היעוצה ממוהר"ם שתתן בנה למינקת קאי אצמקה בידי שמים ג"כ. וכ"ש בנ"ד שאין שום נידנוד אחלופי ותקנ' הולד ליכא מכ"ש תוכל לשית עצה בנפשה שתתן בנה למניקת והמניקת תקבל עליה בקבלה גמורה להניק ואז שרי' ע"פ ההיתר של מוהר"ם גם נראה לפ"ד מוהר"ם הוא צריך לפרש מ"ש הרא"ש דגזרינן נשבעה אטו לא נשבעה דווקא באשה הראויה להניק בעצמה כשתחזור המניק' ולכך חששו בה משום אחלופי מאחר שראוי לבא לולד תקנה בחשש זה אבל באשה שאינה ראוי' להניק כלל ולא יוכל לבא תקנ' לולד ודאי לא דיבר הרא"ש כלל דדילמא תחזור לא גזרינן בנשבעה אטו לא נשבעה וע"כ באשה הזאת שאינה ראו' כלל להניק יש לעשות גבה עוד תקנה המועיל עפ"י הדין להוציאה מכלל מניקת חבירו. היינו תקנת שבועה המוזכר בהרא"ש המועיל במקום הזה מה שאינו מועיל באשה אחרת. ע"כ כשתעשה האשה הזאת שתי תקנות אלו שתתן בנה למניקת והמניקת תקבל על עצמה בקבלה גמורה שלא תחזור בה וגם תשבע המניקת ע"ד ב"ד שלא תחזור עד כ"ד חודש נראה לפענ"ד שמותרת האשה להנשא בזה. ואך שתשובות בזה הענין רחבה מני ים. אין רצוני לעמוד ע"ד אם לא שיסכים עמדי עוד א' מרבנים מובהקים אשר הוראתם בקדושה ואז האשה מאוסטי' מותרת להנשא לכל גבר די דצביין ושלום לכל ישראל שלא יבואו בנותיהן לשאלות כאלו הכ"ד הק' חיים במוהר"ש זלה"ה חונה במו"ב ובאטשאן וכתבתי לק"ק אוסטי שיחקרו הב"ד העסק אם כדברי השואלין ולקבל עדות מהרופאים שעסקו ברפואתה: ואח"כ ישלחו דברי לאחד מגדולי הוראה וכשיסכימו ע"ז ימסרו התרה לאשה העלובה:
שאלה. נשאלתי מלומדי תורה דק"ק הארידענקי על מה שאירע בקהלת' שאחד מתושבי עירם בנ' בית וכנס מגבול שהי' מוחזק מימי' ימימ' לבה"ק לא יוד' בשל מי עשה ומי התיר לו הדבר אך עתה דעתו למכור ביתו והקונה ממאן לקנותו עד יבואו דברי אם נעשה בהיתר:
וזאת תשובתי הנה לפי דברי האגרת נרא' שהבונה לא פינה משם העצמות המתים ולא בדק המקום רק הלך בזרוע ועבר ע"ד חכמים והשיג גבול עולם. שבנה על בה"ק ממש ולענין כזה אין מקום מבוא להבית להיות מוכשר לישראל הן מחמת שכהנים אסורים לבוא הביתה והן מצד גזל המיצר שהוחזק לרבים וצד איסור הנוגע לכבוד המתים. והשיטה מפורשת בסנהדרין דף מ"ז ע"ב שלשה קברים הן קבר הנמצא קבר הידוע קבר המזיק לרבים. וכמ"ש בש"ע סימן שס"ד סעיף ב' וחלופי הגרסאות בין הרמב"ם ושא"פ בזה ודברי כולם קבר הנמצא הוא הנקבר שלא מדעת בעלי' ובדעתו לפנותו. קבר הידוע הוא שהונח שם מדעת בעלים ואסור לכ"ע לפנותו כי לא על דעת כן הונח שם ומ"ש הש"ך סק"ט ועבר שם שלא מדעת בעל השדה לאו פירושה דקבר הידוע אלא הוא דין אחר שכשידוע שאין שם אלא אותו קבר ושנעשה שלא מדעת בעלים אז מותר לפנותו. ובש"ע מיירי שנעשה מדעת בעלים לכך אסור לפנותו וכן הוא ברש"י ובעניננו שידוע שמדעת נקברו שם בלי מחשבה לפנותם וגם אין לצדד ולומר שיהיה נקרא קבר המזיק שמותר לפנותו כאשר יבואר לקמן דיש מקום לפנותו לקבר המזיק עכ"ז שיהיה רשות ליחיד לפנותו קשה לומר כן דכל ההרחקות המוזכר בסימן קנ"ה ובכללם הרחקות בה"ק מבואר בש"ע שאם מחל לו הוי מחילה וכיון שרבים מחלו ע"ז אין לו דין קבר המזיק בפרט בדבר שנראה רבים עשו סיוע בבנין הגדר ע"כ הוי מחילה מיד. ע"כ לא היה שום היתר לבודקו ולפנות המתים וחזר הדין שאין מפנין כ"א לכבודו וכ"ז שלא פינוהו הוו הדין שאף שקרקע עולם אינו נאסר מן הדין עכ"ז לכבוד המתים אסור להנות מהם כמבואר בש"ע סימן שס"ח ס"א ואף שהמביא אגרת מענה בפיו ששתים עשה האחד שעשה הדבר חקירה מאנשים שבמקום שכנס לביתו לא היה שום קבר שלא כנס כ"א ב' אמות אמה מעובי הכותל ואמה שניה ידוע גם כן שלא נקבר שם אדם. כי האנשים שבאו לחפור את הארץ באמה סמוך לכותל ליקח טיט לבנין לא מצאו שם עצם אדם. וגם הבית בהבנותו קרא להרב וב"ד. ובפניהם בדק עד מקום שיש להסתפק לקבורה ולא מצא רק בעת שחפר ליסוד התנור מצא גלגולת אחת הראוי להסתפק אם לא מעלמא אתא כי עפר תיחוח היה שמה ותחת העפר היה העצם ופינהו והנה אף לפי דבריו שלא מצא כ"א האחת יש ג"כ לצדד לאיסור כי רוב וקרוב דהולכין אחר הרוב רובא דעלמא כתב ע"ז הרמב"ן והט"ז ביו"ד סימן רצ"ד דדווקא היכ' שמוכרחין לומר או מרובא דעלמא או ממקום קרוב אז רובא עדיף אכן אם הספק אי מעלמא או מאותו מקום עצמו אז אמרינן כאן נמצא כאן היה וזה שאמרו בב"ב דף ק"ה גנבי עינבי וטמנו בפרדיסא תלינן באותו פרדס. ובנ"ד יש לומר כאן נמצא וכו'. ואף שפינה משם ובדק שאר מקומות לפי דבריו ולא נשאר שם מתים וא"כ יהיה הדין כקבר שפינוהו ואין שם מתים אחרים שמבואר בש"ע שאז אין קרקע עולם נאסר דמה שאמרו בקבר הידוע אם פינוהו אסור בהנאה כבר פירשו כל הפוסקים דמיירי בקבר של בנין אבל קרקע עולם אינה נאסרת מ"מ לדברי שארי פוסקים חוץ מהרמב"ם שגורסין קבר הידוע מקומו טמא ואסור בהנאה והטעם הוא דרבנן גזרו טומאה לעולם כדי שלא יפנוהו וכמ"ש הש"ך בסימן ק"ה וכן פירשו א"כ נשאר עכ"פ מקומו טמא אך לפי דבריו ואך אחר הדברים שכתבתי לעיל דלכאורה היה נראה לדונו כקבר המזיק וענין קבר המזיק הוא במשנה מפורשת מרחיקין הקברות מן העיר נו"ן אמה וכן הוא בח"מ סימן קנ"ח וברמב"ם נזקי שכינים ובתוספתא פ"ב מבבא בתרא איתא בזה"ל קבר שהקיפתו העיר בארבעה רוחות או בג' או אפילו בב' רוחות זה כנגד זה פחות מחמישים אמה מן העיר מפנין אותו וסיים כל הקברים מפנין חוץ מקבר המלך וקרובים דברי התוספתא לדברי הירושלמי שמביא הב"י סימן שס"ד וז"ל קבר שהקיפתו העיר מג' רוחותיו מפנין אותו ומב' רוחו' אית תני' מפנין וכו' עד מפנין אותו בעשוי כמין גם הרי שניהם מסכימים לפנות הקבר בהקיפתו עיר. והנה בש"ע לא זכר הירושלמי ותוספא הנ"ל ונראה דזהו בכלל קבר המזיק המוזכר בש"ע לכל אחד כדינו לדברי התוספתא בזו כנגד זו ולהירושלמי בכמין גם וגם לדברי התוספתא שיעורו בחמשים אמה ולהירושלמי בשבעים אמה ושיריים כמ"ש ויסוד הבנין הוא על המשנה הנ"ל מרחיקין את הקברות מן העיר חמשים אמה. וכל אלו הרחקות הוא מטעם מזיק לכן פי' התוספתא דהשיעור חמשים אמה שנזכר לא קאי כ"א בהיקף שתי רוחות. כמו שסיים חמשים אמה מכאן וחמשים אמה מכאן אבל בג' או בד' רוחות אין שיעור להרחיק וכן הוא בירושלמי שבג' רוחות לא נותן שיעור כ"א בשתי רוחות ומפרש בפחו' משבעים אמה ושיריים מפנין וביותר אין מפנין וא"כ בנידון דידן שהקבר הוא בתוך העיר הוי דינו כקבר המזיק שמותר לפנותו לכ"ע הגם שבארתי שאין אחד רשאי לפנותו מאחר שרבים מחלו על ההיזק דהרחקה עכ"פ לענין זה מהני מה דהוי מזיק שלא גזרו חכמים טומאה על מקומו כיון שיש רשות לפנותו ע"כ גם עתה בשגם שיחיד פינהו ורבים מחלו מ"מ אחר שכבר עשוי נשאר מקומו טהור כמאמרם ז"ל קבר המזיק מקומו טהור. ולא נשאר כ"א האיסור דאוריית' היינו בבנין הקבר אבל קרקע עולם לא נאסר וגזירת חכמים לא היה היכי דמזיק. ואך לפי שמחזיקינן הגלגולת לכאן נמצא וכ"ה ורגיל המת ליקבר שלם. אנן תולין במצוי ורגיל ובמקום הראש נקבר כל הגוף. ועתה שלא בדקו אחריו בדיקה שלימה עד קרקע בתולה היו הדין כשדה שנאבד בה קבר המוזכר במס' אהלות שדינו כדין בה"ק ממש והחמירו בו ביותר שלא ירגילו בו בני אדם לבוא. אך דבר זה אפשר בבדיקה ונחזור לענין הזה הכל לפי דברינו אבל לפי משמעות האגרת שנתחזק המקום לבה"ק ועדיין לא פינוהו מתוכו אז אין תקנה כ"א אם יבדוק ולא ימצא בכל הבי' ואם המצא ימצא חלילה משם לפנות' מטעם הנ"ל ובמקום התנור אף לפי דבריו צריך בדיקה אז באופן שיאהל על כל מקום היסוד שראוי להסתלק עליו ע"כ על דייני העיר לעיין היט' על כל המבואר שיהיה בתנאים המבוארים אך לאלו העצמות מן הגוף אם ימצאו בבדיקה יש תקנה בדבר לפנותו משם ומטעם כדי לקוברם עם הראש שזה בודאי ניחא יותר ממה דכתב הטור וש"ע סימן ב'. ומכ"ש לקרב עצם על עצם דניחא בזה וכן מלשון הירושלמי שכתב לקוברו בתוך ומפרשים שזה נקרא תוך שלו מה שהוא מונח אצל אבותיו. כ"ש שנקרא כן מה שמונח אצל עצמו ומה גם שקרוב הדבר שהגוף כבר כלה ונרקב והגאון מוהר"ם הובא בתשו' נודע ביהודה בי"ד סימן פ"ט והגאון נודע ביהודה הסכים עמו שאחר שנרקב אין איסור לפנות שאז אין חשש בלבול למתים. אך לסמוך ע"ז להתיר אף לכתחילה בשאר מתים. אין דעתי נוחה כי הגאונים לא כתבו זה כי אם לחומרא וע"פ מעש' שהיה שם שבתחילה שכרו הקברות על מאה וחמשים שנה ובתוך המשך רצו לפנות משם באמרם אחר שעומד לפנות מה לנו עתה מה לנו אז. וכתבו הגאונים שאין לעשות כן כי אז יהיה אחר שירקבו ואין חשש בלבול הרי דלחומרא גם הראיה שהביא בתשובת נודע ביהודה מהרמב"ן סיים על מנהג שהיו נוהגים לפנות אחר עיכול הבשר דעתו לומר לחומר' שעכ"פ קוד' עיכול לא יעשו כן ושאסו' לפתוח הקב' שהוא איסור אחר בפ"ע כדאיתא בש"ע סימן שס"ג ס"ז הלכך אין לסמוך ע"ז בשארי מתים אבל בגוף הלז שבלא זה נראה להתיר לפתוח ולפנות משם בכדי להוליך הגוף אל הראש מועיל גם זה להיות סנוף להתיר מאחר שהקברת הוא מימים קדמונים אשר אין זוכרים כ"א בקבלה איש מפי איש ודאי כבר כלו ונרקבו ובשעת הדחק לפי ראות עיני הדיינים אפשר לסמוך בכה"ג אדברי הגאונים להכשיר כל הבית כולו ע"י בדיקה ולהוציא הרקבון ואך שלא להניח בגומא אחת רק כ"א בפני עצמו במקום מיוחד כמבואר בטור ושלום על דייני ישראל:
הקטן חיים במהור"ש זלה"ה ח' בטו"ב ובאטשאן
אשה אחת צעקה אלי לאמר אהה אדוני הנה זה כמה שנים שבעלה יצא מהעיר ויצא עליו קול שנהרג והיא יושבת שכולה וגלמודה וטפלי תלויא בה והנה עד עתה שהיה המדינ' תחת ממשלת ישמעאל היו מוכרחים להסתיר מעשה ההריגה כאשר ידוע נימוסוהם כי ימצא חלל לא נודע מי הרגו מחוייבים יושבי המדינה הקרובים אל החלל ליתן קנס סך עצום על כן כל מוצאו דרכו להשליכו למים כי ירא פן יבולע הדבר למלך אמנם עתה כאשר הוסר החשש הלז כי ניתנה הארץ ההוא לקיסר רומי התחילו הערלים לספר מעניינים ומקרים שהיו אז ובין סיפורי הדברים היה גם מעסק בעל האשה העלוב' כאשר יבואר הכל בגב"ע שנגבה אז הרימ' קולה בבכי ובתחנונים הושיעה נא בחסדיך הנאמנים לחפוש ולחתר בגנזי הפוסקים ומטמונים אולי ימצא לי עזר ותרופה יראה פנים להתירני מחרצובי וכבלי העיגונים אשר גודל המצוה אין לשער ולמעלה מכוונים ואם אין דרכי לתקוע א"ע באיסור חמור כזה אמנם לאשר נכמרו ניחומי על האשה העלובה לא יכלתי ריקם להשיבה ואמרתי לגבות עדות בפני שלשה ואח"כ אראה לבאר דעתי הקלושה ע"פ חיפוש בספרי הפוסקים עד מקום שידי מגעת ודעתי מכרעת. ולקרב הדברי' אל פני המנורה שר התורה. אספקלריאה המאירה הגאון האמיתי רשכב"ה מ' משולם איגרא אב"ד דק"ק טיסמניץ ואתו המדע והחכמ' על אמתתן להקימה: וזה דבר הגביית עדות במותב תלתא ב"ד כחדא הוינא כד אתא קדמנא ה"ה המרומם כהר"ר יהודא ליב במוה' יצחק אחי אם של האשה הנ"ל ואמר לנו בזה הלשון. איך האב גיהערט מפי ערל אחד ער איז גיקומן צו מיר אין כפר אריין האט ער מיך גיפרעגט ווארום דו אשה קיין מאן ניכט האב איך אום משיב גיוועזין זיא טאר קיין מאן ניט נעמן ביז עדות וועלן זאגין וויא ער איז נהרג גיווארין: האט דר ערל משיב גוועזין ווען איך זאל קיין מורא ניט האבן גם האט איך דיר דער ציילט ווי דוא זאך האט זיך גיפירט ער האט זיך גיזיכט איין ארט ווי ער זאל דאש וואשיר פרוט אריבר אזו האבן גזלנים בגעגינט און האבן אוועק געפירט און חאשטש אריין און האבן איין מאהל אויס גשאסין האבן זייא גשריגין בקול יללה. האבן זייא נאך איין מאל אוס גשאסין אין זייא אריין אין איך האב גזעהן אין דער נאך בין איך אוועק גגאנגאן אין בין ווידר גקומין אוף דעם אורט וויא מען האט זייא ממית גוועזן האב איך זייא ניט דר ווישט דער נאך בין איך גזעסין אין איין כפר דאס אנדרי יאר איז צו מיר גקומן אין קרעטשמע אריין דער גזלן ואס יענער ערל האט מיר אוף איהם גזאגט וואס ער האט איהם בעצמו ממית גוועזן האט ער מיר גזאגט בזה הלשון ווייל איך וועל לעבן וועל איך אלס זארגן אויף דער זאך וואס איך האב גיטאן האב איך איהם גפרעגט וואס איז דיא זאך. האט ער מיר משיב גוועזן פון ועגין חתן ר' בער האב איך איהם גזאגט ר' בער איז דיך מיין ברודר האט ער מיר משיב גוועזין וואס פרעג איך נאך דיר וואס קענסטו מיר דען טאן. האט ער מיר דער ציילט איך האב זייא גפינין אוף דעם בארג פון וואסר פרוט טויט אין איך האב זייא דער קאנט איינר האט גהייסן ר' פייטיל דאס איז גוועזין דער חתן ר' בער. אין דער אנדרר איז גוועזין הבחור דיב האב איך זייא גשטופט אוף דעם וואסר זיא זאלין אוועק שווימן האבן זייא זיך ניט גלאזט הערשט צים דריטן מאל האב איך זייא אוועק גשטיפט זענן זייא אוועק גשווימען. כל הנ"ל העיד בפנינו הח"מ ה"ה מוהר"ר יהודא ליב במוה' יצחק הנ"ל היום יום ג' כ"א אלול תק"ן לפ"ק הקטן ישראל במוהר"ר יעקב. מנחם נחום בהתורני מוה"ר ישראל. שמואל במוהר"ר אברהם.
עוד הגיד לפנינו ב"ד הח"מ ה"ה הר"ר דוב בער כהר"ר יצחק אבי האשה איך שתיכף אחר ששה ימים מיום השמועה בא אליו אגרת מכפר א' מיטאק מאיש א' ששמו ר' זכריהו איז גשטאנין אין דעם בריבל בזה הלשון איר ר' בער זלאט קומן צופארן להכפר שלי ווארים ערלים פין מיין כפר האבן גפונן אייער איידים פייטיל שווימען אוף דעם וואסר מיט נאך איינם אין בין גפארין אין דעם כפר הנ"ל חוקר צו זיין רעכט האב איך די ערלים ניט דר ווישט זי זענן אנטלופן גווארן פין דעם כפר נאר דר יהודי ר' זכריהו הט מיר גזאגט אז די ערלים האבן איהם דר ציילט מיר האבן גפינן פייטל דעם איידם פון ר' בער ביליוואניצער גהארגט אין דעם וואסר פרייט ווארין די ערלים האבן איהם גקאנט פון לאנג ער פלעגט ג'ין אוף די דערפר מיט סחורה קרעמריי די ערלים הבן מיר דר ציילט מיר האבן גיפינן גאר פריש גלייך ער וואלט ערשט נהרג גי ווארן ער איז גיווארן גישאסין אונ האט גיהאט איין שטאך אין הארץ אויך אזו האט מיר דער ר' זכריהו דער ציילט וואש דיא ערלים האבן אים דאס אלטץ גיזאגט אונ דער ציילט גם דער ר' זכריהו האט מיר דער ציילט אז דוא ערלים האבן אים מקבר גוועזן כל הנ"ל הגיד לפנינו הח"מ. ולראיה באנו עה"ח יום ד' ד' דר"ח טבת תקנ"א לפ"ק: נאום דוב בער בן דוד זצ"ל. ונאום אפרים במהור"ר ישכר בער זצ"ל: ונאום הקטן יוסף שלמה במהורר יהודא ליב מווילקאטש:
כ"ז הועתק אות באות מגוף הג"ע אשר ת"י והנה מכח הערל הראשון שאמר להר"י הנ"ל דבר פשוט שאין ממש בדבריו מג' טעמים א' שאין עיקרו מסל"ת מאחר שר"י הנ"ל הקדים לו שצריך עדות בדבר וגם זה מוסכם מכל הפוסקים היכי דהזכיר הנכרי שם אשת פ' לא הוי מסל"ת דדוקא גבי מי איכא בי' חוזאי דלא מזכיר שם אשת המת והכא מתחלה שאל על האשה למה לא תנשא ומה גם שלא סיים הדבר לידע מה הי' בסופו כי לא ראה רק התחלה שהכניסו הגזלנים לתוכו קנה השריפ' ואולי נתרפאו שזהו בנמצא. אך בהערל השני הגזלן הלז לפי דברי העד התחיל בעצמו להגיד ואמר אוי לו מה שעשה עם חתן ר' בער רק אחר שנתוודע לו שר' בער הוא אחיו התחיל לקצר ולא הזכיר המיתה רק דיבור מסוף המעש' והנה בתחלה הי' מקום לפקפק אם זהו נקרא מסל"ת מאחר שאמר לו שהוא אחיו כמבואר בקונטרס עגונות בשם מהריב"ל בסוף ח"א כיון שאמר לו שהוא אחיו הוי כאלו שאל אותו אם יודע ממיתתו מ"מ הכא שהגוי התחיל לדבר מעצמו לא גרע מהמבואר בסעיף ט"ו במסיח לפ"ת אפילו שאלו אותו אחר כך נקרא מסל"ת ומהריב"ל איירי שאמר לו שהוא אחיו בתחלה ואם י"ל בדברי הפוסקים שלא נקרא התחלה כ"א התחיל מעשה המיתה וכ"נ ממה שסיים בש"ע אח"כ בדקוהו עד שיפרש כל המאורע. וגם מהרא"ש סוף יבמות משמע כן וז"ל שמעינן מיניה דהיכי דהתחיל מסל"ת אף על גב דמהדרינן ומגלינין למילתא שפיר נקרא מסל"ת ולישנא דמהדרינין מורה שכבר אמר רק שרוצים שיגיד עוד כדי לידע בטוב ודברי רש"י בגמרא כיון דחזיתנהו בכי' א"ל איה חבירו כתב רש"י בזה"ל והיינו במסל"ת דקודם ששאלוהו התחילה לומר משמע התחילה בעלמא ולא מגוף המיתה אבל הש"ע הכריע כמשמעות מדברי הרא"ש אבל בנ"ד שלא הזכיר הנכרי גוף המיתה קודם שנתוודע לו שהוא אחיו אפשר שכה"ג לא הוו מסל"ת לפי פסק מהריב"ל אמנם לפ"ד הקלושה נראה דחילוק גדול ביניהם דשם בענין דמהריב"ל איירי שהלכו שניהם יחד ותיכף אמר היהודי שהוא אחיו בזה נתן הנכרי בדעתו לאיזה ענין הודיעם שהוא אחיו אם לא לחקור הענין והתחלה לא מצד האחוה כ"א מצד הזכרה שם פלוני דאולי הזכיר לו שם פלוני באופן שמשמעות שחוקר על הדבר וודאי דל"מ אך בנידון שבכאן ששם האחוה לא היה מקום להחקירה אדרבה העכו"ם נתן דעתו שמיירא אותו והשיב כי אינו ירא ממנו באמת כך היה במדינה זו שגם אם היהודי הי' יודע בטוב שהוא הרגו לא היה בכחו עשו' לו מאומה ויותר שנראה שהעכו"ם סבר שהוא מבין מדבריו ענין ההריגה ותדע שאמר מה אתה יכול לעשות לי בשביל זה א"כ אין מקום לומר שהעכו"ם גלה אח"כ המיתה כמעיד בדבר מחמת חקירתו כיון שהיה בדעתו שיהודי יודע מזה ואפשר שזהו טעם הדין שכשהתחיל מסל"ת גם ששאלו אותו אח"כ הוי מסל"ת הגם שבוודאי מוסיף על דבריו הראשונים דאל"כ למה לנו שוב דבריו שאחר השאלה משום שהנכרי אינו משים על לבו מכח המת מחמת שבדעתו שכבר יודעים בזה: וא"כ בדעת הנכרי תלוי וכל היכא שבדעתו שכבר גילה הענין דגם שלפי הדין אינו מועיל עוד מ"מ הוא לא יהיב דעתו להעיד כ"א לסיי' דבריו הראשוני' במסל"ת הראשון והרא"ש דכ' מהדרינן ומגלינין דמשמעות דווקא כשהדר ואמר אבל אם עדיין לא הוזכר המיתה לא מהני היינו דידע דנכרי דלא אמר אבל לא היכי דמצי סבר שכבר אמר מכל הנ"ל נראה דאמירת העכו"ם השני הוי מסיח לפי תומו ואף שלכאורה יש לפקפק עוד בדברי הערל הנ"ל שלכאור' הוי דבריו האחרונים כסותרי' לראשוני' שבתחילה הי' כמגלה שהוא עשה הרציחה ואח"ז אומר שמצא אותו מת ואף שאין בזה קפידא לכאורה דלא גרע מאחד אומר מת וא' אומר נהרג שהגם שמכחישין זא"ז אפי' הכי כיון ששניהם מעידין שאינו קיים האשה מותרת לפ"ד שניהם אמנם בכאן אין מקום לזה כיון דשמע מהנכרי שהוא ההורג ואחר כך חזר בדיבורו א"כ ע"כ יש איזה טעם וכוונה לדבר וכשיש לנכרי טעם וכוונה לדבר תו לא מהימן כמבואר בסעיף י"ד בד"א שלא הי' אמתלא לדבריו כהאי דאמר לישראל קטול אספסתא וכו' ואם כן דבריו האחרונים אין בהם לסמוך מאחר שמתכוין לאיזה טעם שיהי' דכוונתו מוכח מתוך דבריו. ואף שהב"ח בתשובה סי' נ"ז כתב שמספיקא לא תלינין שלדבר אחר מתכוין מ"מ בכאן מוכח מדבריו שיש איזה כוונה במה שחזר א"כ בערמה דבר דבריו האחרונים ואין לסמוך עליהם. ודבריו הראשונים באמת לפי הדין אינם מועילים. מאחר שלא הזכיר בפירוש מה נעשה בחתן ר' בער ע"כ נשאר מקום לפקפק על אמירת הנכרי הלזה אם יחשב להיות נאמן בדבר אם לאו. אך באמת לפי הכלל שכל היכי דנוכל לתרץ דברי העדים שלא יהיה כסותרים זא"ז נוכל לתרץ גם בדבר רחוק קצת וכאן יש מקום קרוב לתרץ דבריו דבאמת אין דרך הנהרגים מקנה השריפה ליפול במקומם ורק רצים והולכי' כ"א לפי כחו ולפי רוב המעשה ושם ימיתו ואפשר בכאן אירע ג"כ המעשה כך שלא מת ת"י של הרוצח כ"א בא עד שפת המים ואפס כחו ונפל ומת ומצא לגזלן הלז שיצא אחריו ועשה בו מעשה האחרונה שסיפר והמעשה האחרונה הוא אמת אך אם נאמר כך יש מקום לפקפק מצד אחר הנה התה"ד מביא בשם הא"ז שפסק כהר"ן ור' שמחה דכשהנכרי אומר שמצאו מת לא מהימן בטביעות עין לחוד כי הגם שטב"ע עדיף מסימנין כמבואר בחולין בפ' ג"ה מ"מ האי לא יהיב דעתיה כי לא מתכווין להעיד ואף שהאחרוני' חלקו עליו וכתבו שנתפשט המנהג בישראל בלי שום פיקפוק לסמוך על נכרי בטב"ע כמבואר בתשוב' מהר"ם פאדווע ותשובות רא"ם ובקנטרס עגונות בשם מהריב"ל והכל יעידון שכך נהגו מ"מ בנ"ד שאנו רוצים לתרץ דבריו שהנכרי בעצמו ההורג והו' המוצאו גרע טפי ודמי למה שמביא הרמ"א בסעיף כ"ה דמי שראה הטביע' אינו נאמן במסל"ת שהוא זה שמאחר שרא' הטביע' סבר שזה הוא והכי נמי שהוא הורגו נראה שלא להאמינו בט"ע ויכול להיות שסבר שזה הוא ואינו כן ואף לפי דברי רא"מ כשישראל היה אוהבו של הנכרי והנכרי קבר אותו אמרינן דודאי דקדק יפה בטביעות עין לידע שזה אוהבו כדי לקבר אותו ולא אמרינן דטעה. וה"נ כיון שהנכרי הטריח את עצמו להשליכו למים לכסות מעשיו הרעים שהרג נפש בכדי שלא יודע הדבר נימה ביה נמי שדקדק להכירו כי דיו של הסברא שלא לעמוד בשיטת הא"ז שכתב שאין ט"ע מועיל בעכו"ם אבל סברת התה"ד שמחמת ראות הטביעה יוכל לטעות שזהו גם בישראל אין סברתו כדאי לדחות שנאמר בו שלא יבוא לידי טעו' עי"ז ע"כ לפי הנראה אין בדברי הערל הזה די להתיר' אם לא בהצטרף עוד דברי הערלים שאמרו בפני מ' זכריה הנ"ל ואף לכאורה היו נראה שמכח הגדת ערלים אלו לבד יספיק למצוא היתר באמרם שהכירו אותו במים והזכירו אותו ואמרו שהוא חתן ר' בער וקברו אותו ובודאי עשייתם לטובות ר' בער וזהו ממש סברת רא"ם שגבי אוהבו וודאי דקדק בשביל טרחתו וגם עבור חשש ג' ימים אין כאן כי במים מצאוהו ולא חיישינן שמא מקודם אשתנה כי לא היה נחבל בפניו וגופו וצורתו הי' שלם כמו שאמרו הערלים שהיה (פריש) בזה ודאי כל הפוסקים מסכימים לדעת ר"ת ואין להאריך בדבר הפשוט לכל ע"כ אפש' שהיה די בעדות אלו הערלים לבד: אך ראיתי בכמה תשובות שלא רצו לסתור דברי הא"ז דלא מהני בנכרי ט"ע אם לא לעשותו סניף להיתר אחר גלל כן אמרתי שיש כאן עוד צדדים להתיר ע"י צירוף ב' ערלים המגידים הנ"ל כי הובא בק"ע דאף במקום דלא מהני הט"ע כגון היכי שראו הטביעה משני עדים מהני ט"ע ומדברי מהריב"ל הובא בקונטרס עגונות סי' רל"א משמע דאף בשני עדים מהני ט"ע במקום דלא מהני בא' ואף שדברי מהר"א ששון הובאו דל"מ באופן זה אמנם לפי דבריו אינם מובנים. שאין תשובה זו בידי ואען ואומר הטעם דמהני בשנים טב"ע גם במקום דלא מהני בא' כגון בראות הטביעה הלא אין זה מחסרון אמנה רק מחמת ט"ע. ואולי שנים טעו אע"כ שאין כח בהדמיון לדמות לשניהם בשוה וכאשר מכוונים דבריהם שזה הוא אמרינן וודאי לא טעו וע"כ מה לי יהודים או ערלים אלא וודאי דסברא כך הוא דבשלמא ביהודים אמרינן אם לא דק לא היה אומר שזה הוא ולא היה סומך על חבירו אבל בערלים אמרי' שלא דקדק יפה רק סמך על ששמע מחבירו ואולי טעה חבירו ולפי סברא זו היינו דוקא שהערלים ראו אותם יחד שייך לומר שבא כח הדמיון לא'. ואמר שזה הוא הנמצא ושמע חבירו ואמר אף הוא כמוהו ולעולם לא דקדק כלל אבל בנ"ד שא' לא ידע מחבירו ושניהם הכירוהו ואמרו שזהו חתן ר' בער אז הוי כמו בישראלים אף במקום דל"מ טב"ע בשנים מהני. וא"כ גם לאותם החוששים לסברות הא"ז בזה מודים שבשנים מהני: כשהכירו זה שלא בפני זה. ואף שהבית שמואל בסי' קנ"ה כתב דוקא שני עדים וכן משמע בהרא"ש דהביא ראיה מסוגי' דמא' נשים כחדא חשיבי' משמע אי הוה כשנים לא אמר' בדדמי אך לפענ"ד אדרבא משם נראה להיפוך והנה קשה מאי מייתי הרא"ש ראי' מסוגיא הלז הלא שם אפילו אמרו קברתיו לא מהימני אך צ"ל דהרא"ש סב' דהש"ס מיירי דלא אמרו קברתיו וכפי לשון הש"ס דלא ראו כ"א הספינה שטבעה ונדמה להם שטבעו אנשים אשר היו בה אך לפ"ז קשה מה היה סברת המקשה להאמין להנשים הגם אם נאמר מלתא דעבידא לגלוי' וכו' צריך עכ"פ לומר או קברתיו או שלא אמר בדדמי והכא אין כך אלא וודאי אף פסולין לענין בדדמי דלא תלוי' בנאמנות שוין הם. ומכש"כ דנ"ד לא דמי לדהתם די"ל דנוגע לענין נאמנות אבל בכאן לא תלוי כ"א בכח הדמיון וטעו' ברירא מילתא דבשנים לא אמרי' שטעו בכח הדמיון ובהצטרפו' ג"כ הסברא הנ"ל שהם קברו אותו לטובת ר"ב ושיחזיק להם ר"ב טוב' ודאי לא עשו כ"א אחר הכרה גמורה בלי דמיון ואפשר שלזה גם הא"ז מודה שיש לסמוך על הטב"ע. עוד יש סברא לומר בכאן דעדיף הטב"ע כיון שהיו שני אנשים והם הכירו אותם אין סברא שיטעו שנים על שני אנשים ודומה למה שכתבו הפוסקים שסומכים על ב' או ג' סימנים שאינם מובהקים וגם יש להצטרף הגדת מנין שני האנשים שהיו ביחד הנאהבים בחייהם ובמותם לא נפרדו וכל הערלים אמרו מנין השנים. כן נ"ל להלכה ולא למעשה עד כי יבואו דברי הגאון מוהר"ם להסכים עמדי. ואם יסכים שלא לחוש לדעת הא"ז יצליח לי לשאל' אחרת אשר לפני במים שאין להם סוף. והנה הגיעני דברי הגאון להסכים על ההיתר ומה שפקפק על כמה סברות שלי כבר השבתי אליו שת"ל דברי בנוים על קו האמת ולא נעלמו ממני המקומות בפוסקים שהביא לסתור דברי אמנם בלשוני מלה לחסות מזרם הקשיות שלו והגאון לרוב חריפתו לא חש לדקדק היטיב בדברי ועתה העתקתי התשובה באריכות יותר למען יהיו הדברים מפורשים. לבל ישיבני אדם שוב באותן הסתירות:
שאלה. בדבר שיש לו מתירין שנתערב ואח"כ פירש א' מהם אי אמרינן ביה כל דפריש מרובא קפריש או לא אמרינן כלל בדבר שיל"מ אזלינן בתר רובא אפי' בכה"ג כיון דסופו בל"ז להיות מותר:
תשובה מדברי רש"י פ"ק די"ט דף ג' ע"ב משמע דבכה"ג אין עליו דין דשיל"מ ואף על גב דמדאורייתא חד בחד בטל אחמור רבנן הואיל שיל"מ לאחר זמן לא יאכלנו באיסור ע"י ביטול ע"כ משמע דוקא היכא דנתבטל האיסור ברוב וכשיאכל את כולם יאכל גם האיסור ע"כ אמרינן מוטב שימתין עד אחר יו"ט ואז לא יוצרך לביטול אבל הכא דאי אמרינן רוב אין כאן איסור כלל דאמרינן כל דפריש מרובה קפריש ל"ש כלל לומר מוטב שיאכלנו אחר י"ט בהיתר ממה שיאכל עתה באיסור ע"י רוב דהא אנן מחזיקינין דאין כאן איסור כלל וכלל אבל מדברי צ"צ שאלה ס"ט לא משמע כן שכ' וז"ל ועי"כ הוקשה לכם דהרי ממ"נ מותרת ע"י תערובות לאו הכי הוא אלא האמת אפילו אם תמצ' התרנגולת כשרה אח"כ מ"מ האי דאכיל ביצתה בעוד שהיתה בספק איסור קודם שנודע היתרא עביד איסורא ולא פקע האי איסור מינה וע"ש שהאריך בדבר זה ומתוך דבריו נראה דעיקר איסור דבר שיל"מ מכח דלא אמרינן דנאכל מכח רוב היכא דאיכא לברר איסורא ולומר דאח"כ יאכל בודאי היתר וא"כ בכה"ג דלעיל נמי אסור ואפשר דמשום זה דקדקו הפוסקי' ובפרט הש"ך וכתבו בסי' ק"י סעיף מ' ב"ח ושאר דברים החשובים אבל דשיל"מ לא משום חשיבות איסור אין שייך בה הדין כל דפריש דכתוב התם בסעיף זה וגם הש"ך פי' יותר וכתב כגון חה"ל ודבר שבמנין וברי' וכה"ג ולא כלל דשיל"מ עמהם משמע דבדשיל"מ לא אמרינן כלל ביטול ברוב הואיל ואפשר להמתין אחר זמן האסור ולא יצטרך כלל לביטול הרוב ומכח זה נכנס ספק בלבנו בדבר זה אך לכאורה היה נראה לומר דיש דיוק מהגמ' דבכה"ג דלא יהיה איסור כלל לא אמרינן דשיל"מ דהנה פליגי ר"מ ורבנן בקטן וקטנה ר"מ סבר קטן וקטנה לא חולצין ולא מיבמין ומפרש בגמ' הטעם דר"מ חייש למיעוט' ורבנן לא חיישי למיעוטא ורוב קטנים אינם סריסים ואי אמרינן אף בכה"ג דלא יהיה איסור כלל דשיל"מ א"כ היכי אמרי רבנן דאזלינן בתר רובא היכא דאיכא לברר האיסור ע"י שיגדלו והוי דשיל"מ אלא ודאי בכה"ג דלא יהיה איסור כלל לא אמרינן דשיל"מ אך אין ראיה משם דלכאורה דין זה שוה לספק טריפה שנתבאר בסי' ק"ב ס"ב דלא מיקרי דשיל"מ מחמת דאין ההיתר עתיד לבא בודאי דדילמא יהי' טריפה לבסוף ה"נ בכה"ג הוא דאין ההיתר עתיד לבא בודאי ומש"ה אמרינן ביה רוב אך דזה ל"ד לדהתם דבשלמא התם דנתער' האיסור ברוב ומן הדין הוא בטל כנ"ל בדברי רש"י ז"ל בפ"ק די"ט רק דרבנן אסרוהו מכח דשיל"מ ובדבר דאין ההיתר עתיד לבא בודאי אז הדין כאלו אין לו מתירין וכמו דבאל"מ בטל ברוב ה"נ גם עתה בטל ברוב אבל גבי קטן דאין היתר רק מחמת דאזלינן בתר רובא ודשיל"מ לא אזלינן בתר רובא וא"ל כאן דאין היתר עתיד לבא בודאי ומש"ה יהיה מותר קשה א"כ ממ"נ אסור אם יהיה מותר הוי דשיל"מ ואם יהיה אסור פשיטא דאסור הכא דאין כאן לומר דבטל ברוב דהכא לא משום ביטול ברוב נגע בו אלא משום דאמרינן דקטן זה מהרוב הוא בא ואם לאו שאינו מן הרוב גם הוא אסור. אך שבאמת אין מזה שום דיוק די"ל באמת דזה נחשב שפיר דשיל"מ והכא הטעם דאין ההיתר עתיד לבא וא"ל הממ"נ דבאמת הרוב הוא דאורייתא רק דרבנן אמרו בדשיל"מ שאינו מועיל רובא והם אמרו בדבר דאין ההיתר עתיד לבא בודאי לא אמרינן דשיל"מ דאמרינן הרוב ואף שבאמת יהי' מותר מ"מ לא מקרי דשיל"מ שבעת שאתה דן עלי' אין ההיתר עתיד לבא בודאי לא נכנס לגדר דשיל"מ אשר אסרו חכמים ומותר מטעם דאמרינן שבאמת מותר הו' ויהיה מותר לבסוף ואעפ"כ לא נכנס לגדר דשיל"מ וא"כ מהגמ' זו ראיה די"ל באמת דפריש הנ"ל מיקרי דשיל"מ ובקטן משו' דאין עתיד לבא ולא נכנס לגדר דשיל"מ מכח דאין ההיתר ע"ל בודאי אך לפ"ז ולכאורה קשה כמו שהקשה הש"ך בסי' ק"ב ס"ב על המחבר שכ' הדין בשם יש מי שאומר הלא גמ' ערוכה הוא הדין הזה הקטן וקטנה. דלפי הנ"ל כך הוא הטעם משום דאין עתיד לבא בודאי אך י"ל דזיל הכא קמדחי ליה וזיל הכא קמדחי ליה גם זה אין לדייק מגמ' זו די"ל הטעם מכח דפריש הנ"ל אין חשוב קטן דשיל"מ וליכא למידק שום דין משתי' הנ"ל כ"ז נעל"ד. אך יש להוכיח מדברי הרא"ש דאף דהיכא דאמרינן רובא ליכא איסור כלל אפ"ה אי דשיל"מ הוא לא אמרינן ביה כלל רובא רק ימתין על היתר הברור כדמשמע מדברי הצ"צ הנ"ל. ובזה יסולק ממנו תמיה רבה אשר תמה עליו הט"ז בסי' ט"ו בענין ריסוק איברים בשם גדולי הפוסקי' ה"ה רי"ו ומהר"י חביב ומהרי"ל וגם הביא הב"י בא"ח קושי' זו על מ"ש הרא"ש בפ"ק די"ט על עגל שנולד בי"ט מותר לשחטה בי"ט דאין זה נולד דמן המוכן הוא מחמת אמו וכ' הרא"ש דמיירי שידוע שכלו לו חדשיו שאז אין צריך להמתין שבעה ימים כדי לצאת מידי ספק נפל וגם צריך שיפריס ע"ג קרקע כדי להוציא מידי ספק ריסוק אברים והקשו הם הא גמ' ערוכה דבית הרחם אין בו משום ריסוק איברים והט"ז הרב' להקשות על תירוץ של מהר"י חביב דכתב דלענין יו"ט החמיר הרא"ש תמיה הוא לענין בהמה או עוף שנדרסה לכותל דצריך בדיקה אף בחול אפ"ה מותר לשוחטו בי"ט מכ"ש בית הרחם דאפי' בחול כה"ג א"צ בדיקה כלל כ"ש שהי' מותר לשחטו בי"ט והקושיא במקומה עומדת ועלה בסוף שודאי ט"ס יש בהרא"ש ולע"ד נראה דהאשר"י סבר הטעם הנ"ל דאף במקום דמכח רוב ליכא השתא אפי' תערובות איסור הוי דשיל"מ דהנה כ' הר"ן על הא דאמר ר"ג בית הרחם אין בו משום ריסוק איברים דס"ל לר"ג דלא הוה מיעוט דשכיח דאל"כ קשה מה קמ"ל ר"נ אטו רוב בהמות מתות והלא אינן מתות א"כ ודאי אין בה משום ריסוק איברים אלא דקמ"ל דלא חייש למיעוט דשכיח ועיין בחיבורו על הרי"ף וגם בחידושו בגמ' דכתב הדברים אלה וא"כ מדבריו נשמע די"ל בית הרחם הוי מיעוט דשכיח הריסוק האברים רק דהוא כ' דר"נ לא סבר דהוי מיעוט דשכיח. אבל לא ידעתי מי דחקו לכך לומר דר"נ סבר ואין זה מיעוט דשכיח די"ל דאף דסבר דהוי מד"ש מ"מ אין בה משום ריסוק איברים דאי' בבנות כותי' דקאמרה הגמ' ה"מ ר"מ הוא דחייש למיעוטא ופריך הגמרא אימר דחייש ר"מ למיעוטי למיעוט' דשכיח אבל דלא שכיח לא ומשני הגמרא הא נמי כמיעוט' דשכיח וכן הוא מסקנת הגמ' באמת דר"מ דוקא למיעוט דשכיח חייש וע"כ רבנן סברי דאף למיעוט דשכיח לא חיישינן ואנן סברינן כרבנן בקטן וקטנ' ובכ"מ פסקי' כרבנן ודוק' גבי ריא' אמרי' דצריך בדיק' מטעם דאפשר לברר תיכף ובדבר דאפשר לברר תיכף אף רבנן מודו א"כ אף אי הוה כאן מיעוט דשכיח הוי מותר לרבנן רק דב' דלא הוי מד"ש אז לכ"ע אף לר"מ לא חיישינן אבל הרא"ש איכא למימר דסבר זה לאמ' דעיקר ההיתר הוא כאן מכח דהוי רק מיעוט אף דשכיח מ"מ אנן כרבנן סברינן דהכא אין ההיתר תיכף רק לאחר מעל"ע והוי כמו קטן וקטנה דאזלינן בתר רובא וא"כ ההיתר הוא מכח רובא קשה לכאורה דהוי דשימ"ל דיכול לשהות מעל"ע אך ז"א דאחר מעל"ע נמי אינו בודאי דכשרה דהא צריכה בדיקה רק דבהלכ' א"צ בדיקה והלכ' אינו דבר העתיד לבא ממילא דדלמא לא תהלך ובדשיל"מ אינו כ"א בדבר שאינו תלוי רק בזמן כשיגיע זה הזמן יהיה מותר והכא אינו תלוי רק בהליכ' ולא בזמן ואין זה כלל בכלל דשיל"מ. אבל אי נימא דהיכא דאיכא השתא רוב שלא יהי' כאן כלל איסור כגון היכא דפירש א' מהן ואז אי אמרינן כל דפריש מרובא פריש ליכא כאן איסור כלל אפ"ה אסרינן מטעם דאסור לעשות דבר שאפשר לעשות בלא ספק לעשות בספק ע"י הרוב א"כ ה"נ איך ישחו' אותו בי"ט מטעם דאין בו משום ריסוק איברים ע"פ הרוב והא הכא אחר יו"ט ודאי אין איסור בשחיטה אף אם טריפה היא ובדבר שיכול לבא לידי ודאי היתר לא אמרינן בו דיעשה בספק מכח רוב לכך פסק שפיר בי"ט דצריך לפרוס ע"ג קרקע לצאת מידי ריסוק אברי' דאל"כ אסור לשחטו בי"ט מטעם דיהיה מותר בוודאי אבל גבי עוף שנדרס' לכותל דאז אין לומר לעמוד על רוב ורוב אינם טריפה וגם זה אינו טריפה דאטו רוב בהמות נדרסו לכותל ולא מטעם רוב הוא וא"כ אין חילוק בין י"ט לחול דדוקא אדרב' שההיתר מחמת רוב אז גזרו רבנן בדשיל"מ ולא אזלינן בתר רוב אבל במקום אחר לא מצאנו גזיר' דרבנן ואין אומרים בגזיר' דרבנן זו דומ' לזו. וזהו אי אמרינן דאף בדבר הזה דאזלינן השתא בתר רוב לא מחמת תערובות אפ"ה הוי דשלי"מ א"כ ה"נ נכנס לגדר דשיל"מ דהואיל ומחמ' רוב הוא א"כ שמעינן מדברי הרא"ש דאף בכה"ג דפריש אחד מהם לא אמרינן בי' כל דפריש מרובא פריש ומדברי המחבר שכ' הדין דאי' ההיתר עתיד לבא בשם יש מי שאומר נמי לא שמעינן דסבר הכי מכח דאל"כ אין תירוץ אחר בגמ' כנ"ל דא"ל זיל הכא ומדברי הב"י שדקדק בסי' ק"י וכ' ב"ח ודברים החשובים נתכוין ג"כ להוציא דשיל"מ דלא אמרינן זה דכל דפריש מרובא קפריש דשיל"מ אינו בכלל דבר חשוב דלא מכח חשיבות אלא דדשיל"מ וגם הש"ך חשב כל הדברים בפי' ולא דשיל"מ והכל מסברת הצ"צ הנ"ל דאיסור יש בזה כשעושה הדבר מכח רוב או ביטול בדבר שאפשר להתברר וע"כ בכ"מ דאיכא כה"ג יש לאסור מכח סברת הצ"צ דעיקר כוותיה והא דכתב רש"י ז"ל שלא יאכלנו ע"י ביטול משמע דוקא כשודאי אוכל איסור ג"כ מכח הביטול אבל כאן שמכח הרוב אפשר לומר שאין בו איסור כלל י"ל שרש"י כתב כך לפי ראיות הגמרא בס' טרפה שנתערב' אבל באמת אף רש"י מודה בכה"ג. אחר זה ראיתי שכתב הרא"ש וז"ל ואע"ג דאיכא ריעותא שאינה יכולה לעמוד משמע שמפרש דר"נ אתי לאשמעינן אע"ג דאינה עומדת ולא משום רוב יש לומר דבאמת אפשר לומר כך דהיכי דאיכא ריעותא דאינה יכולה לעמוד הוי מיעוט דשכיח רק לא חייש דקיימ"ל כרבנן במיעוט כזה לכך ביו"ט צריך לפרוס לצאת מן הריעותא שלא יהיה מותר מכח רוב דאי לאו הכי הדר להנ"ל דהיכא דאיכא היתר אח"כ לא אזלינן בתר רובא כ"ז נלפע"ד ברור: