כתב רבינו שהשטר נקנה באגב קרקע ואפי' לדבריו פי' הרא"ש בתשובה שצריך לומר לו על פה קני לך איהו וכל שעבודיה ולא מהני אגב אלא שא"צ כתיבה אבל ע"פ צריך לאומרו וכ"כ הרמב"ן שנקנה אגב קרקע ואין צריך עדים לענין הקנין אבל צריך עדים לענין התביעה שהרי הנתבע יאמר לו מי לימא לן דבעל דברים דידי את שמסרו לך וכו' כמ"ש באורך בפ"ו מהלכות מכירה אבל ר"ח כתב שצריך להביא ראיה וגם אינו נקנה באגב וכן דעת הרא"ש ור"י אבן מג"ש אומר דאפי' למאן דבעי כתיבה א"צ להביא ראיה ונאמן לומר שטר כתוב היה לי ואבד ור"י כתב כיון שדרך לעשות על אותיות שטר צריך להביא ראיה ואינו נאמן לומר שטר היה לי ואבד ואינו נקנה נמי אגב קרקע:
הא דאמר מכר את הצמד לא מכר את הבקר ואין הדמים ראיה לומר אין הצמד שוה כל כך בלא הבקר אלא אם טעה בכדי שהדעת טועה יש בו אונאה או ביטול מקח כדין כל לוקח ואם טעה בכדי שאין הדעת טועה הוי מתנה כך פסק רשב"ם ור"ח והרמ"ה ורב האי כתב שהדמים ראיה לבטל המקח אם טעה בכדי שאין הדעת טועה והרא"ש כתב כדברי רשב"ם ז"ל וכתב הרשב"ם אפי' אם היו קשורים ביחד אינן מכורין אבל ה"ר יוסף הלוי כתב דוקא כשאינן קשורים אבל אם קשורין מכורים והכי מסתברא ואם הכל קורין לבקר צמד לא מיבעיא אם אין קורין לצמד לבדו צמד עד שיפרשו צמד לבדו והוא מכר לו צמד סתם פשיטא שהכל מכור אפי' בלא הודעת דמים אלא אפי' אם הכל קורין לצמד לבדו ג"כ צמד סתם כיון שהכל קורין ג"כ לבקר צמד אמרי' הדמים מודיעים ואפי' אם אין הכל קורין לצמד בקר אלא הרוב קורין לצמד בקר כתב הרמ"ה שהדמים מודיעים כיון דאיכא רוב והודעת דמים והא דאמרי' שאין הדמים מודיעים היינו דוקא היכא שהרוב קורין לצמד צמד ולבקר בקר והמיעוט קורין לבקר צמד או פלגא ופלגא והא דאמרי' מכר הבקר לא מכר הצמד דוקא בסתמא דאיכא למימר לשחיטה זבניה אבל אי פירש לרדיא מכר את הבקר מכר את הצמד. כתב מיי' המוכר את העול מכר את הפרה מכר הפרה לא מכר העול המוכר עגלה מכר הבקר מכר הבקר לא מכר העגלה ותימא הוא היאך תמכר פרה אגב העול וכן השיג עליו הראב"ד ז"ל וכתב אע"פ שכתוב כן בתוס' אין סומכין עליה: