כי תקנה וגו': התורה אשר דרכיה דרכי נועם ורחמים פתחה משפטיה במשפט העבד והאמה אשר בימי קדם היו נחשבים כבהמה, ולא היה השופט דן דינם ורב ריבם נגד אדוניהם.
עבד עברי: ישראלי, ע' רש"י וראב"ע.
כי תקנה עבד עברי: בכל אופן שיהיה, בין מוכר עצמו ובין מכרוהו ב"ד, בין כך ובין כך יוצא בשש, כן נראה פשט הכתוב, כי אחר שלא פרט לך איך תהיה הקנייה הזאת משמע כי בכל אופן שתהיה קנייתו עבד עברי יוצא בשש. ובבריתא (קדושין י"ד) נחלקו בזה, ולדעת תנא קמא, מוכר עצמו נמכר לשש ויתר על שש, מכרוהו ב"ד אינו נמכר אלא לשש, מוכר עצמו אינו נרצע וכו'; והרמב"ם (הל' עבדים) פסק כתנא קמא, ואין כן דעת רש"י, כי בויקרא (כ"ה מ') כתב עד שנת היובל יעבוד עמך אם פגע בו יובל לפני שש שנים היובל מוציאו, ושם מדבר במוכר עצמו מפני עניו (עיין פירושי בפסוק שאחר ה) אשר לדעת ת"ק אין לו משפט שש, כי יכול למכור עצמו ליתר על שש. גם דברי ריב"ז לפי מה שהם בקידושין כ"ב ובתוספתא דבבא קמא פרק ז' מוכיחים שגם מוכר עצמו נרצע; אבל לפי מה שהם במכילתא הם כדעת תנא קמא; ורש"י (למטה פסוק ו') הכניס בדברי ריב"ז שתי הסברות. ואמנם מה שפירש רש"י כאן כי תקנה מיד ב"ד שמכרוהו בגנבתו, אין כוונתו לומר שהמוכר עצמו אינו בדי ים אלו, אך כוונתו ליישב יתור המקראות, שלא תהיה פרשת וכי ימוך אחיך מיותרת. והנה כאן לא הזכיר כלל ענין שנת היובל, ואחר זמן נאמרה פרשת היובל (ויקרא כ"ה) ושם כתוב עד שנת היובל יעבוד עמך ויצא מעמך הוא ובניו עמו, ואחר שניתנה תורת היובל היא פוסלת בצד מה כל תורה שלפניה, שאם פגע בו יובל בתוך שש יוצא ביובל; ואעפ"כ אין תורת שש בטלה, ולא מפני שכתוב עד שנת היובל יעבוד עמך יתחייב העבד לעבוד אחר שש שנים, שהרי מצינו ירמיה מוכיח בני דורו על זה ואומר להם (ל"ד י"ג י"ד) כה אמר ה' אלהי ישראל אנכי כרתי ברית את אבותיכם ביום הוציאי אותם וגו' מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי אשר ימכר לא ועבדך שש שנים ושלחתו חפשי מעמך; א"כ מה שכתוב עד שנת היובל יעבוד עמך אינו אלא בעבד נרצע שלא רצה לצאת בשש, ויש בכללו ג"כ שאם פגע בו יובל בתוך שש יוצא לחרות.
חפשי: שם נקבה, ע"ד ל' ארמית, כמו נְוָלִי (דניאל ב' ה'), ועל מנהג לה"ק היה משפטו בת"ו בסוף (חפשית), כמו מרבית ותרבית.