כוונות התורה
אמר הגאון המחבר זצ"ל מרב עבודת וטרדת בני עמנו מאז נעתקו מארץ אבותם אבדה בינינו חכמת טוב טעם ודעת התורה והמצוה. ובכן הרחיבו פיהם רבים חללים באו וחללוה באמרם היותה סרת טעם עם ספרי ספורי נמנעות ודעות אשר צותה להאמין בלי שום מופת שכלי מעיד עליהם עם היות האמונה ציור דבר בנפש טעמו איזה טעם מטה לב לחשוב שיהיה כן חוץ לנפש כמו שיצוייר בנפש. והנה כל זה דבר בלתי בחיריי לא תפול עליו מצות שום מצוה ובכן היו בעיניהם מיוסדים על אדני תהו ונמצא שם שמים מתחלל. לכן קדמתי אני הצעיר עובדיה יצ"ו בכמא"ר יעקב ספורנו זלה"ה להודיע קצת מופתים שכליים על יסודות החלק העיוני בתורת אלהינו בספר קראתיו אור עמים נתונים נתונים המה מפי עליון בתורת קדשו בספור מעשה בראשית וזולתו כאשר בארתי שם כיד ה' הטובה דמטוביה ייטיב לעמיה.
ובהיות הבדל מעלת כל פעולת משכיל בין רב למעט כפי מעלת התכלית המכוון ממנה הנה ראוי שהמכוון בתורת אל עליון אשר כתב להורות גדלו וטובו יהיה תכלית נכבד מאד מצד הידיעה והמודיע כאשר באר היות כן בפועל כאמרו ית' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. ובכן ראוי להתבונן כי אמנם התורה אשר שם משה מצווה ועושהו לפני בני עמנו היה המכוון בה לקדשם ולזכותם בה לחיי עולם לרצון לפני אל עליון מקדשם וזה בהדמותם אליו כפי האפשר בעיון ובמעשה כאשר היה המכוון מאתו בכל המין האנושי כאמרו ית' נעשה אדם בצלמנו כדמותנו.
למען השיג זה נתן בתורתו חלק עיוני הנקרא תורה בראשונה ובעצמות וחלק מעשי הנקרא מצוה באמת כאמרו ית' והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם. ועמהם חלק ספורי מגיד דרכי טובו וחסדיו וקצת נפלאות עשה אשר קצתם שם זכר למו מיד ולדורות כענין רקיע של יום שני ההכרחי בירידת המטר וגובה הים על החול ולא יעברנהו מקום השמש בגלגל רביעי שהיה מקומו לפי טבע מעלתו בשמיני כל אלה במעשי בראשית וענין נטיית מהלך השמש בענין המבול וענין והשמותי אני את הארץ בגלות ישראל ממנו שלא יכחישנו זולתי איזה עקש מבקש להכחיש את המוחש ומודיע קצת פעולות ראשונים ואיך קצתם השיגו ארחות חיים וקצתם נפלו בהפכם למען יתבונן קורא בם איזה הדרך שכן אור.
אמנם המכוון בחלק העיוני ממנו הקודם בזמן במעלה ובסבה. כאמרם ז"ל נמנו וגמרו תלמוד גדול הוא בלי ספק להבין ולהורו' במופתים שכליים את מציאות האל ית' ושהוא עצם משכיל נבדל מחומר ממציא כל זולתו בלתי נושא קודם יודע כל זולתו בידיעת עצמו. ובזה החלק יהיה הוא ית' נורא תהלות אצל המעיין לא מיראת עונש אבל בהכיר רוב גדלו אמנם בידיעה על היותו גומל ועונש תהי' יראתו יראת עונש ותקות שכר בלבד. (בלבם).
ומזה החלק העיוני הוא להתבונן בדרכי טובו ורחמיו על כל מעשיו ובפרט על המין האנושי אשר ברא בצלמו בדמותו למען ישתדל המעיין בבחירתו להדמות לבוראו כפי האפשר לדבקה בו לרצון לפניו כי חפץ חסד הוא. ומזה ימשך היות האדם אוהב לאל ית' בלי ספק ומה גם עם אשר בחר באבותיו ברחמיו וברוב חסדיו. ובידיעת שתי אלה יקנה המתבונן חיי עולם בעשותו את שכלו הכחיי אשר אין לו מציאות בפועל בתולדתו זולתי בכח בלבד שיקנה בהתבוננתו עצמות כלי נמצא בפועל ויחיה עוד לנצח כפי טבעו כאמרו ית' כי הוא חייכם. וממנה כמו כן ימשך השתדל המתבונן ללכת בדרכי טובו ית' להדמות אליו בפרט להטיב אל הזולת כפי האפשר לרצון לפניו ולדבקה בו כאמרו ית' והתקדשם והייתם קדושים כי קדוש אני ואמרו ז"ל זה אלי ואנוהו מה הוא חנון וכו' וזה שהבינו ממלת ואנוהו אני והוא כלומר אהיה כמותו ובזה יאושר לחיי עולם יותר מכל זולתו כאמרו הן לה' אלהיך השמים כו' באבותיך חשק. ובכן אמרו ז"ל גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת ובזה יושג התכלית המכוון מאתו ית' במין האנושי. וכל אלה החלקים היו אצל אבותינו הקדושים ובקצת צדיקי הדורות קודם מתן תורה ובכן מצאו חן לפניו כמשפט לאוהבי שמו.
אמנם המכוון בחלק המעשי ממנה הוא על צד הכוונה השנית וזה לכונן בני אדם ולהדריכם אל הכוונה הראשונה והנמשך ממנה. והנה זאת הכוונה השנית בחלק המעשי הלז חצבה עמודיה שבעה. א' כי אמנם קצת המצות כמו תבנית המקדש וקדשיו ולבושי משרתיו ועבודת קדושיו וטהרתם ומתנות המשרתים בם הם כולם לכונן לב טהור אל הכוונה הראשונה בהכנעת מביא הקרבן בהתיצבו עליו ובכוונתו בפרטי העבודה בו ובתפלתו ווידויו בעת סמיכה על ראש הקרבן ולהרחיק כל מעיק ומטמא כמו חברת השדים ורוח התאוה וזולתם ולעורר לתשובה בכל אלה ווידוי יוה"כ וענויו. ב' ומהם להרחיק דעות משובשות. ובשמירת מקראי קדש לקרוא בהם בשם ה' גם להמון להרחיק מהם דעות משובשות ולהודיעם קשט אמרי אמת ודעות אמתיות ואופן שמירת מצות האל ית' וההדמות אליו כפי כח המקבלים בגמילות חסדים וזולתה. ג' ומהם לתקן משרתי השכל בתולדה כענין באסורי עריות ונדה וזבה וזולתה. ד' ומהם לתקנם בענין מזונם כאסורי מאכלות. ה' ומהם לאות ולזכר הברית שכרת עם אבותינו ענין מילה ושבת. ו' ומהם לזכרון לעובד כענין ציצית ותפלין ומזוזה. ז' ומהם בתקון הנהגת הבית והמדינה כענין המשפטים וזולתם.
והמכוון בחלק הספורי בה הוא להודיע בנסיון הקדמונים אורח חיים למעל' להמשכיל וזה בהודיע דרכי צדיקי הדורות ופרטי פעולותם אשר בם מצאו חן בעיני האל ית' למען יצא האדם בעקבותיהם. ולהודיע כמו כן קצת פעולות רשעי הדורות אשר סרו מן הדרך המכוון מאת האל ית' אל הפכו למצוא עונם לשנא למען ירחק המעיין מכל דרכיהם ויתן תמים דרכו. ולהודיע כמו כן הנסיון הנעשה לצדיקים מאתו ית' לפעמים להודיע בקהל קדושיו ומלאכיו ולהגיד כי ישר ה' בתתו לצדיקים מעלה על מלאכי השרת ובכן אמר המלאך לאברהם כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ממני בבחירתך וזה כי לא חשכת את בנך את יחידך. וע"ז הדרך אמר למען אנסנו ואמר למען נסותך להיטיבך באחריתך. ואמר כי מנסה ה' אלהיכם אתכם לדעת וזהו שידעו מלאכי השרת ויצדיקו דיני בתתי לכם מעלה עליהם. ולהודיע איך רשעי ארץ סבבו וגרמו ברב רשעם לדורות רעות רבות וצרות כענין בחטא אדם הראשון שנקנסה מיתה על ידו וחטא דור המבול שהיה סבה להשתנות הזמנים וקלקול היסודות והמזונות וקיצור הימים. וחטא דור הפלגה שסבב בלבול הלשונות ותוספת בקצור ימי חייהם. וחטא סדום ובנותיה שהיו אז מבחר הישוב ונצרבו בה כל פנים. וחטא ישראל בעגל אחר שהשיבם במתן תורה למדרגת אדם הראשון קודם חטאו כאמרם ז"ל פ"ק דע"ג חרות על הלוחות חירות ממלאך המות. ולמען דעת צדקות ה' ודרכי טובו הודיע איך כרב רחמיו הטה כלפי חסד לתקן את אשר עותו בצד מה ותקן קצת ענין אדם הראשון בהוציא לחם מן הארץ נאות למזונו מכל זולתו להאריך ימיו בצד מה. כאמרם ז"ל כשא"ל הקב"ה ואכלת את עשב השדה זלגו עיניו דמעות אמר לפניו רבונו של עולם אני וחמורי נאכל באבוס אחד כיון שאמר לו תאכל לחם נתקררה דעתו. וענין דור המבול תקן קצת בהתירו למין האנושי למזונו את בשר כל ב"ח זולתו ובהטיל אימתו על שאר בעלי חיים. ותקן ענין ישראל בחטא העגל בהשיב שכינתו בתוכם באופן מה וזה בעשיית משכן וכליו ומשרתיו וקרבנותיו ובהרחיק כל מיני הטומאה ובמיני הטהרה מהם בטבילה והזאת מי חטאת וכפרת קצת הטמאים בקרבן למען ישיב שכינתו בתוכם כאמרו ית' ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך וזה עם תבנית המשכן וכליו כלומר ולא באופן אחר ועם כל זה אמר יתעלה השוכן אתם בתוך טומאתם.
ובכן ראוי להתבונן כי אמנם קודם לחטא העגל תיכף אחר מתן תורה לא היו ישראל צריכים לכל אלה למען השרות שכינתו בתוכם ולא נצטוו על עשיית משכן וכליו וכהניו ומשרתיו ולא על שום קרבן לחובת צבור או יחיד כלל זולתי אחר מעשה העגל כאמרו יתברך כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח אבל הודיעם אז תיכף שאינם צריכים לכל אלה ולשום אמצעי להשרות שכינתו בתוכם ולא התחייבו לשום זבח ולא משכן וכלי ואמר שאם יתנדבו עולות ושלמים יספיק מזבח אדמה ואמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי והוא כל מקום שיקרא באמת בית אלהים כענין בתי מדרשות וזולתם אבוא אליך וברכתיך. וכל אלה באר תיכף אחר מתן תורה כאמרו כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם וכו' ואחרי כן תיכף נתן המשפטים ובכן ברדת משה רבינו אז מן ההר אל העם אשר עמדו מרחוק ביראתם הגיד להם את כל דברי ה' אשר בפרשה כה תאמר הנזכר ואת המשפטים אשר תיכף אחריה ולא הגיד דבר ממצות משכן וכליו ועבודותיו ומשרתיו כלל אבל בנה מזבח והקריבו הבכורות עולות ושלמים בלבד ועליהם כרת הברית ועלה אז הוא והזקנים יראו את אלהי ישראל בעודם משתמשים בחושיהם כאמרו ויאכלו וישתו.
אמנם אחר חטאם בעגל גם כי בתפלת משה בחירו נעתר לשאת חטאתם ולהשרות שכינתו בתוכם עכ"ז אמר ועשו לי מקדש וכו' ולא באופן אחר כי לא השיבה כלל אל מדריגת מעלתם שהיו בה קודם. ובכן הורה באופן תבנית המשכן וכליו ומקומם ומשרתיו וקרבנותיו ומיני טהרות על היות תכלית המכוון מאתו שישיגו בני עמו שלמות הנפש השכלית עד הדמותה לבוראה כפי האפשר בעיון ובמעשה למען יזכו לחיי עולם ואשורם הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו. והורה על אופן השגת זה בצוותו לעשות ארון עץ המורה על גוף נפסד על נקלה מצופה זהב מבית ומחוץ להורות על חכם בתורת קדשו המאיר בפעולותיו ודרכי טובו לזולתו ועל היותו תוכו כברו כאמרם ז"ל (יומא פ' בא לו) כל ת"ח שאין תוכו כברו אינו ת"ח שנאמר מבית ומחוץ תצפנו ובתוכו שם לוחות העדות אשר בהם כללי התורה והמצוה. ועליו כפרת עם כרובים מורים על עצמים נבדלים מחומר כמו הנראים לנביאים והם פורשים כנפים למעלה להורות על התבונן בענין האל יתברך וגדלו וטובו. ופניהם איש אל אחיו מורה על היות שלמות שכל נקנה על ידי פועל והתפעלות וזה בהפשטת המוביל אל הכח השכלי מן המדמה וקבלתו על אופן מופשט מחומר והם פונים אל הכפורת להורות על היות זה השלמות נקנה אל נכון בהביט אל התורה המכוסה בכפורת כענין גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. ויעד על הראות השכינה שם במקום קנין השלמות ההוא כאמרו יתברך ונועדתי לך שם. וקרוב לזה מה שאז"ל אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד. ובכן צום שיהיה מקומו בית קדש הקדשים ולא יושם שם זולתו וצוה שיהיו סביביו יריעות עם הכרובים ולפניו מסך מבדיל בינו ובין כל זולתו כמו כן עם כרובים.
וחוצה לו מקום הקדש עם יריעות וכרובים ובתוכה מנורה בדרום שהוא ימין מורה על תלמידים מעלים נר תמיד בעיון ומזבח לקטרת מורה על היותם נותנים ריח במדות ובמושכלות ושלחן בצפון שהוא שמאל מורה על מזונם המבוקש בשמאלם על צד הכוונה השניה ולפני הקדש מסך בלתי כרובים מבדיל בינו ובין החצר אשר בו ההמון וכל זה נקרא משכן ה'.
וסביב למשכן מרחוק חצר המשכן אשר שם מקום ההמון בתוכו מזבח העולה לכפרת פשעיהם לכל חטאתם וזה בתשובה ווידוי בעת הסמיכה וזולתו ובמיני הקרבנות עם כוונת המביא והכנעתו. ולו קרנות מורים להרים קרן לעמו ולידות את קרנות הגוים בהם עמים ינגח ומקומו לפני ה' כי צפונו לפני פתח ההיכל ולו כבש בדרומו. ושם משרתי המקדש הכהנים והלוים בראשם הכהן הגדול לבוש בגדי קדש לכבוד ולתפארת וזה לכבוד קונו ושיהיה מפואר ונחשב בעיני תלמידיו אשר שמות אבותם בין שתי כתפיו ועל לבו מפותחים על האבנים. אמנם האבנים אשר על לבו הם במלואתם מורים על תלמידים שהגיעו להוראה בשלמותם ולא כן האבנים אשר על כתפיו. ובכן על האבנים אשר על לבו אמר יתברך לזכרון לפני ה' תמיד וקראם משפט בני ישראל כי בגללם יהיה לפניו משפט בני ישראל לזכות.
ואחרי כהן הראש הכהנים ההדיוטים והלוים שכלם בכלל תלמידיו יפוצו מעינותיו חוצה להמון בעיון ובמעשה כאמרו יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל.
ובכן עבודת הקרבנות ומשמרת הקדש סרו מן הבכורות מאז שחטאו בעגל ונתנה עבודת הקרבנות לכהנים בלבד ומשמרת הקדש גם ללוים עם עבודת עבודה בשיר.
ולזה נתן ללוים מאת בני ישראל מעשר דגן תירוש ויצהר חלק עבודתם ולכהנים מתנות כהונה ותרומת כל על היותם מכפרים על כולם במיני עבודת הקרבנות וזולתם. אמנם מיני הקרבנות הם עולה וחטאת ואשם ושלמים ותמיד ממיני הבהמות ותורים ובני יונה מן העוף לחטאת ולעולה בלבד וסולת חטים וקמח שעורים ושעורים ושמן ולבונה למיני מנחות ועל הכל מלח.
וראוי להתבונן כי נבחרו לזבחים ממיני הבהמות המינים היותר נמצאים ומועילים לאדם בהמציא לו לחם ושמלה ומזון בחלב והיותר נאותים בבשרם למזונו בהיות מזגם וכחם החיוני דומה למזג האדם יותר ממזג שאר ב"ח. ולזה יאות שיהיה דמם הנושא לכח החיוני שלהם הוא בנפש מכפר. וממיני העוף נבחרו כמו כן היותר נמצאים ונאותים למזון האדם וזה בהיותם יותר דומים לו במזגם ובמזג דמם וכחם החיוני וכולם נרדפים ובלתי רודפים כלל כמו שהזכירו רז"ל. ויחד לעולה שהיא כולה לגבוה הזכר בכל מין ולשלמים שהם קדשים קלים אם זכר אם נקבה. ויחד לחטאת בחטא הגדולים שבדור והם הכהן המשיח והסנהדרין את הפר שהוא הנכבד מכל מיני הנזבחים בגדלו וכחו ותועלתו לאדם והדמותו למזגו הנזכר ולעבוד תולדתו ולחטאות הצבור יחד שעיר עזים כי אמנם מין העזים רב ההיזק לאדם בשדות וכרמים כאשר הוא מפורסם אצל עובדי האדמה. ואולי לזה נקראו השדים שעירים לרב הזיקן לאדם במה שאפשר להם ולזה קראום רז"ל מזיקין ולזה נבחר מין העזים למען יכופר בזביחתו ודמו עם כוונת המקריב בהכירו נזק החטא עם היותו מסכים להכניע יצרו הרע או לאבדו מכאן הלאה. ונבחר זכר העזים השלם במינו לחטאת הצבור. ולחטאת עם הארץ אשר הוא למטה מחטאת הצבור יחד כבשה או שעירה.
אמנם קרבן עולה ויורד הושם בחטא שבועות וטומאות מקדש וקדשיו ויולדת ומצורע כי הם יקרו הרבה בבכורי דלים הנכשלים בכמו אלה לחשוב אל ה' תועה ולתת תפלה בצרת ענים ומרודם.
ובענין פרטי עבודת הקרבנות עם כוונת המקריב ראוי להתבונן שהכוונה בהם הוא שיקנה מביא הקרבן קביעות תכונה בנפשו בהתיצבו על קרבנו והיותו מכוין אל פרטי הנעשה אז בפועל יותר ממה שיקנה בציורו ובמחשבתו בזולת אלה כי אמנם הפעולות בעת העשותן בפועל להורות על דבר יעוררו המדמה גם אחרי כן להוביל אל הכח השכלי ולהתבונן בדבר אשר הורו עליו ובכן יקבעו תכונה בנפש כענין קנין סודר לקיים כל דבר.
ובכן בדבר הכפרה בדם ראוי להתבונן. ראשונה שהנושא לכח החיוני הוא האיד הדק הנמצא בדם. שנית שהכח החיוני הוא שרש לכל כחות הב"ח. ג' כי בכל אלה מותר האדם מן הבהמה אין. והנה בהתבונן מקריב הקרבן שאין יתרונו על הבהמה זולתי שזה הכח החיוני בו והנאצל ממנו ישרתו בו לשלמות צלם אלהים אשר בו על צד הכוונה הראשונה ולקיום המצות אשר על צד הכוונה השנית ובכן יסכים לכוננו לזה מכאן ואילך וזה יצייר בתת בפועל הדם על המזבח ובכן ראוי שיהיה זה כופר נפשו בלי ספק כאמרו כי הדם הוא בנפש יכפר.
ואחריו הקטורת החלב הנוטה למותר בב"ח יותר משאר חלקיו באופן שיוכל להיות בריא זולתו או במעט ממנו הנה יכוין המקריב בתתו אותו למזבח שראוי שיהיה העודף אצלו על ההכרחי לו ללחם ושמלה נתון לכבוד קונו כענין בדוד כאמרו והנה בעניי הכינותי לבית ה' זהב ככרים מאה אלף וכו'.
ואחריו איברי החוש והתנועה והמזון אשר בם יתבונן המקריב שראוי שתהיינה כל פעולתם מכוונות לרצון לפני ה' בעיון ובמעשה ובזה ידבק בו כענין בדוד כאמרו אשר הלך דוד אחרי בכל לבבו לעשות רק הישר בעיני.
והנה קודם מעשה העגל היו הקרבנות באים נדבה בלבד כמו שנהגו בהם צדיקי הדורות. אמנם אחר העגל היו קצתם חובה לצבור כענין התמיד והמוספין ומנחתם ונסכיהם וקצתם חובה ליחיד ולצבור והם החטאות וקצתם ליחיד בלבד והם האשמות. אמנם נסכי יחיד וקרבן צבור בע"ג נצטוו אחר ענין המרגלים שהיו אז יותר מקולקלים.
ובלעדי אלה ראוי להתבונן שבקצת קרבנות נתן דמם על בין הבדים ועל הפרוכת ועל מזבח הזהב להזכיר זכות חכמי הדור השלמים אשר יורה עליהם הארון והם אשר תכלית כל פעולתם לכבוד קונם להביט נפלאות מתורתו ולהיותם דומים לו יתברך כפי האפשר על צד הכוונה הראשונה וזה בהבין יראת ה' ודעת קדושים משרתיו שהם העצמים נבדלים אשר יורו עליהם הכרובים.
ובקצתם יהיה מתן הדם על הפרכת ועל מזבח הזהב להזכיר זכות התלמידים שיורו עליהם העומדים שם את פני ה' כנזכר. והיו ההזאות בקצתם שבע להזכיר עסקם גם בשבע מיני המעשיות אשר על צד הכונה השנית כנזכר. ושירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון אשר לצד ההיכל להזכיר זכות ההמון העוסקים בחלק המעשי גם כי אולי יהיה עסקם בו על צד ההרגל בלבד.
אמנם בכל חטאות אלה הפנימיות יהיה עורם בשרם ופרשם למאכולת אש חוץ מחנה שכינה ואל המזבח לא יעלו להורות על כובד אשמת ההמון אשר פעולותם מכוונות לחיי שעה ולבקשת מותרות אבל הענין האלהי בעיון ובמעשה ושריית שכינתו בתוכם רחוק מכליותיהם ולא יעלו על לב אצלם כלל.
ובקצת הקרבנות יהיה הדם על מזבח החיצון בלבד מהם העולה אשר דמה על המזבח סביב בזריקת שתי מתנות שהם ד' בהם יתבונן מביא הקרבן שראוי שתהיינה כל פעולות הכח החיוני סובבות לכבוד קונו כענין ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה'. ובכן תהיינה כל פעולת איברי הגוף וחלקיו מכוונות לעבודת האל יתברך ובזה יהיו לריח ניחוח.
ואחר הקטרת האיד הדק מן העולה על המזבח יהיה קצת הנשרף לתרומת הדשן אצל המזבח וקצתו היותר שרוף יובל אל מחוץ למחנה שכינה אך אל מקום טהור להורות על הבדל מדרגות אישי ההמון בענין היות לרצון לפני ה'.
וממיני הקרבנות קרבן החטאת הבא על חייבי כרת אשר נתן ד' מתנות על ד' קרנות המזבח מדמו שהם שתים במערב לצד ההיכל הנקרא לפני ה' מורים להרים קרן לעמו ולשבי פשע ושכן לא הבדיל מקום שחיטה בין חטאת לעולה כדבריהם ז"ל ושתים מהן במזרח לצד חוץ מורים לידות את קרנות הגוים הבלתי שבים.
ואף גם זאת מביא המקריב עם העולה וכן עם השלמים מנחה לכהנים מורי צדק ומכפרים בעבודתם ונסכי יין שנצטוו לצבור אחר מעשה העגל בקרבנותם ונצטוו בקרבן יחיד אחר מעשה המרגלים מורים על היות מביא הקרבן מכאן והלאה משליך מנגד כל תאות בלתי הכרחי לרצון לו לפני ה' לא כן בחטאת ואשם בהיות מביא הקרבן בבואו נזוף קצת.
ושירי דם החטאת היה שופך על יסוד דרומי לא על יסוד מערבי או צפוני שהם לפני ה' ובזה יכוין מביא הקרבן שיצטרך לעשות לב חדש ודם חדש לרוח חדשה להבא שיהיה ראוי להיות קרב אל משכן ה' ולא ישוב לכסלה.
ומהם האשם אשר דמו בשתי מתנות שהן ארבע כמו העולה והשלמים לא על קרנותיו כמו החטאת ולא ישפוך שירי הדם כי אינו בא על חיוב כרת אבל על מעילה בקדשים בלבד שהיא למטה מחיוב כרת.
ובחטאת ובאשם צוה להקטיר על המזבח החלב ואליה והיותרת שהיא המסך בין איברי הנשימה ואיברי המזון המניע את איברי הנשימה והכליות שהם ראשית איברי הזרע להורות על היות מביא הקרבן נותן כל אלה בגופו בפעולתם מכוונות לעבודת האל יתברך מכאן ואילך וכהנים משלחן גבוה קא זכו בשירי הקרבן ולזה נאכל לכהנים מורי צדק במקום קדוש אשר שם עדת אל מורים מישרים בתורת חסד על לשונם בשלחן אשר לפני ה' ויהיה בזה תשלום כפרה למביא הקרבן כאז"ל הכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים.
ומהם השלמים אשר כולם דורון לאל יתברך בהכיר המקריב המתנדב דרכי טובו ותגמולוהי עלינו תמיד.
ובכן דמם על המזבח סביב בשתי מתנות שהן ד' כמו העולה והאימורים למזבח כמו בחטאת ואשם עם הכוונה בהם כמו הכוונה בחטאת ואשם וזה בהכיר בעל הקרבן כמה קטון מכל החסדים אשר גמל עליו האל יום יום. ומשאר הקרבן זכו הכהנים בחזה אחר התנופה המורה על קבלתם הדבר מאתו יתברך והשאר נותן הוא יתעלה לבעלים לשמוח בו על מדת טובו יתברך והבעלים ירימו מחלקם את השוק תרומה לכהן ובכלם מנחה ונסכים כמו בעולה עם כוונת המקריב בהם כמו בעולה. ואם על תודה יקריב שהיא להורות על איזה נס וחסד פרטי שקבל מביא הקרבן ירבה בה לחם חמץ ומצה להרבות אוכלין לשמיע בקול תודה ולהורות בחמץ על תשועת גשם הנפסד בחמלת ה' עליו.
ובכל הנאכלים קבע זמן לאכילתם נאות לזה שלא יחדל בו טוב הכוונה הראויה באכילה ההיא. ובכן האריך זמן שלמים בכור ומעשר שהם לשמחה בם ישמח ישראל בעושיו ויארך יותר זמן הכוונה בהם. ובתודה אמנם שהיא על נס פרטי קצר הזמן כי לא תארך כ"כ הכוונה בו.
ועורות כל הזבחים הבלתי נשרפים הם לכהנים שיוכלו לכתוב עליהם ספרי קודש ללמוד וללמד למען יעמדו ימים רבים.
אמנם מיני מנחות נדבה הם כולם דורון לאל יתברך שיתן למשרתיו והוא רחום מורה על היות המנחה לרצון לפניו בהקטרת קומץ ולבונה ע"ג המזבח ושירי המנחה נותן לכהנים משרתיו. והנה מיני מאפה תנור מרחשת ומחבת הם כפי המין שהוא יותר חביב אצל המקריב ונותן לדורון את היותר חביב בעיניו כמשפט. אפס כי במנחת חוטא וסוטה שהם לכפרה לא יהיה שמן. ולבונה ומנחת העומר שעורים לתת תודה על הבכורים ומנחת סוטה קמח שעורים לכפר על מעשה בהמה בהסתרה גם אם לא קלקלה. אבל במנחות חובה שעם הזבחים אין שם מיני מאפה תנור מרחשת ומחבת אלא סולת שמן ולבונה אשר הקומץ מהם והלבונה למזבח והשאר לכהנים ורשאים לאכלם בכל מאכל כרצונם כי אין ענינם תלוי ברצון המקריב.
ועל כל מיני הזבחים והמנחות צוה לתת מלח להורות על היות התכלית המכוון בהם דבר בלתי נפסד אבל נצחי ומציל מן ההפסד כענין במלח. אמנם המלואים היו חטאת עולה ושלמים אפס כי נשרף החטאת שלא היה ראוי שיתכפרו באכלם הם עצמם את חטאתם הבא לכהן אתם וכמו כן נתן השוק ע"ג המזבח כי לא היה שם כהן זולתם שיהיה ראוי שירימו השוק לתת לו תרומה. אמנם בעניני קרבנות המוספין ראוי להתבונן כי עם היות בקצתן לעולה פרים אלים וכבשים ושעיר לחטאת ומנחה ונסכים הנה במוסף השבת אין בו קרבן חטאת כלל כי אם עולות כבשים לכפל התמיד להיות בו לחם משנה למזבח להורות על מעלת השבת בברכה וקדוש על כל שאר הימים להיותו יום מיוחד לתכלית המכוון בכל ששת ימי בראשית ומעשיהם אשר כלו בו ובכן היה מן הראוי ליחדו להשתדל בו להשיג אותו התכלית. ובכן ראוי להתבונן מיני המוספין אשר בהם פרים אילים וכבשים לעולה ושעיר לחטאת ומספרם. אמנם ראוי להתבונן כי מין השור הוא היותר נכבד מכל מיני הבהמות הנבחרות לקרבן וזה בגודל גופו וכחו כאמרם ז"ל מלך בבהמות שור וכמו כן תועלתו למין האנושי כאמור ורב תבואות בכח שור ובטוב מזגו כאמרם ז"ל מובחר שבבהמות שור. ואחריו במעלה הוא מין האיל ברב תועלתו למין האנושי בצמרו לשמלה ומזונו וגם בקרנותיו ועצמותיו כמו שהזכירו חז"ל בשלהי קנין. ואחריו במעלה הכבש שהוא ממין האיל אלא שהוא בלתי שלם אמנם הוא נכבד מן העז בתועלתו לאדם ויותר נבחר לקרבן מן העז כאמרם ז"ל כבשים קודמים לעזים ואחריהם מין העזים ובכן נבחר לחטאת בפרט בחטאת צבור.
ובכן במוסף ר"ח וחג המצות וחג השבועות היו פרים שנים מורים על שני החלקים הראשונים המכוונים בתורה בכלל על צד הכוונה הראשונה כנזכר שהם יראת האל יתברך ואהבתו הנמשכים לחלק העיוני ממנה. והאיל אשר אחריהם במעלה מורה על החלק השלישי בכוונה הראשונה והיא התכונה בנפש ללכת בדרכיו בפרט במשפט ובצדקה למען הדמות אליו כפי האפשר לרצון לפניו. והכבשים אשר הם אחריו במעלה הם שבעה במספר להורות על שבעה חלקי המעשי הנזכר לעיל אשר הם על צד הכוונה השנית. ואחריהם במעלה מין העזים והוא נבחר להעביר את רעת חטאת הצבור בפרט בטומאת מקדש וקדשיו כמו שאז"ל. אמנם בר"ה ויוה"כ היה הפר במוספין אחד בלבד כי היה עיקר העסק בהם בחלק יראת ה' בלבד ולא בהלל וזמרה אשר הם מאהבה כמו בשאר המועדים כאמרם ז"ל אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים לפניו נפתחים וישראל אומרים שירה.
וכן בשמיני עצרת אשר הוא מורה על ימות המשיח או העולם הבא אין שם אלא פר אחד בלבד וזה כי אמנם יהיה רב העסק אז באהבתו יתברך בלבד כאמרם העולם הבא כלו ביו"ד ה"א שהוא מדת רחמים שממנה האהבה וארז"ל והתהלכתי בתוככם אטייל עמכם בג"ע ולא מזדעזעים מפני.
וענין הכבש לעולה בהניף את העומר הוא דורון לאל יתברך על ראשית הקציר להתירו להדיוט כענין ברכת הנהנין.
וענין קרבן שתי הלחם שהוא ביום מתן תורה שהיה ענינו ואופן הגלותו יתברך לסבב לנו יראת גדלו כמו שבאר באמרו ובעבור תהיה יראתו על פניכם והיה כן כמו שהעיד באמרו מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי לכן היה הקרבן במוסף פר אחד בלבד ובהיות כי אז היה לישראל ההדמות לאל יתברך לא בלבד בתכונת הנפש להיטיב לזולת אבל גם בהיותם אז נמצא בלתי נפסד כנזכר לכן היו האילים אז שנים והשבעה כבשים להורות על שבעה חלקי המעשי הנזכר על צד הכוונה השנית. זבח השלמים היה שם לשמחה על הבכורים המתירים החדש למנחות לחלק המזבח ולחלק הכהנים. וענין חטאת כהן גדול והצבור ביום הכפורים עולותם והקטרת לפני ולפנים היה שיזכה כהן גדול להכנס ולכפר בעדו ובעד העם הכפרה הצריכה ביום גזר הדין כי באופן אחר לא הורשה כהן גדול להכנס שם כאמרו בזאת יבא אהרן אל הקדש.
ומכוונות השעיר המשתלח הוא להודיע להמון את כובד פשעיהם שיצטרך לתת אותם על ראש השעיר בסמיכת הכהן המשיח בתפלתו ולזה ירה יירה השעיר תמורתם להמיתו במיתה משונה חמורה ולטמא המשלחו להטעינו כבוס בגדים ואל המזבח לא יעלה לריח ניחוח שום חלק ממנו ולהגיד כי חסיד האל יתברך ומגביר עלינו חסדו ומדת רחמיו לתת נפש תחת נפש.
אמנם התמעט פרי החג עד שבעה הורה על היות ידיעת החלק העיוני הולכת ומתמעטת בהמון עד מוצאי שביעית שבן דוד בא. והכבשים היו כפל בו ממה שהיו בשאר המועדות להורות כי יוכפל בהמון עסק הכוונה השנית ברוב קרבנותם ובגזרות דרבנן במעט הבטה אל הכוונה הראשונה.
וענין פרה אדומה ראוי להתבונן איך היא מטמאה כל העוסקים בה ומטהרת את הטמאים בעפר שרפתה בלבד וזה באותם שהם טמאים לנפש אדם בלבד זולתי המזה והמקדש את העפר במים שהם טהורים כפי מה שקבלו רז"ל עם היות כל אלה חוקות התורה לא נודעו אצלנו כל טעמי פרטיה אל נכון עד שאז"ל שעליה אמר שלמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. ועם כל זה אין לנו רשות להרהר אחריה הטובה היא אם רעה כי מצות המלך היא הטוב והמטיב בלי ספק.
אמנם כי אלינו דבר יגונב ונקח שמץ מנהו כאשר נתבונן איך ענינה מעורר אל התשובה והטהרה מן המות הנצחי. וזה כי הנה יקרה בענינם כמו שיקרה בתרופות הגופות והנפשות כאשר נבקש למשכם מן הקצה אל הקצה כדי להעמידם על המצוע. וזאת ההנהגה גם שתרפא את החולה תזיק לבריאים בלי ספק וזה כי תמשכם מן המצוע אשר הם עליו ותדחה אותם אל אחת הקצוות הבלתי נאותים כאמרו ונעקש דרכים יפול באחת. ובכן ראוי להתבונן כי הפרה באדמימותה תורה על החטא אשר לפעמים נחשב בעיני ההמון החוטא בו לדבר מאיר ומועיל בחיי שעה כענין ערב לאיש לחם שקר והוא אמנם אש אוכלה לגוף ולנפש ובכן דמה הנביא את החטא לשנים כאמרו אם יהיו חטאיכם כשנים. כמו כן ראוי להתבונן איך עץ הארז והאזוב הם שתי קצוות בגובה ושפלות ועמהם שני התולעת המורה על היות שניהם חטא והכל נשרף עם הפרה. ובכן ראוי שכל המתעסקים באלה המורים על חטא בהיותם קצוות יהיו טמאים. ונבחרו לטהר מי חטאת המורכבים משני הקצות שהם המים ואפר שרפה המורים על אופן המשיכה אל המצוע ולזה ראוי שהמקדש המרכיב והמזה ששניהם יורו על המלמדים דרכי התשובה יהיו טהורים ושתהיה ההזאה באזוב המורה על שפלות הרוח והנטיה אל ההכנעה לפניו יתברך כאמרו זבחי אלהים רוח נשברה. ושתהיה ההזאה בשלישי ותשנה בשביעי להורות על הכרח קביעות זאת התכונה בנפש וכל אלה לא יצטרכו זולתי בטומאת מת התורה על העסק בנפסדים בלבד.
ובהיות כל כוונות המקדש וקדשיו היה לתכלית נצחי בכוונות לב טהור מכווין לדרכי חיי עולם ראוי היה להרחיק בהם כל מיני הטומאות המביאות לידי רוח הטומאה אשר ענינם לכלוך כוונות לב טהור והעתקתו מן התכלית הנצחי אל תכלית נפסד כהגדת עתידות להשתדל להשיג מותרות בחיי שעה ואל סברות ודעות משובשות בעיון כאמרו ואת הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ.
ובכן ראוי להתבונן איך בטומאה ובכל טמא יתחברו השדים שהם מדיחים את אדם מן הדרך כפי האפשר אצלם ומשברים עליו רוח הטומאה במקומות הטומאה אשר שם רב משכנם כמו שהזכירו רז"ל פ' ד' מיתות הלן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח הטומאה.
ונראה שהשדים הם נשמות רשעי ארץ נבדלות זו מזו לרוע כפי מה שהיה רב רשעם בעולם הזה. ולזה אמרו רז"ל בערובין פ"ב כל ק"ל שנה שהיה אדם הראשון בנדוי הוליד שדין רוחין ולילין. ולזה נטו קצת קדמוני האומות.
ושהם לבושים גוף מורכב מאש ואויר דברי הרמב"ן וז"ל בפרשת אמור וזה לזמן קצוב להם בגזרת האל יתברך כפי מדרגת רשעם למען ישאו את עונם ברעב ובצמא וכאב ושבר רוח כאמרו הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו וכו' ואתם תצעקו מכאב לב וכו'.
ושבהיותם מורכבים משני יסודות הם מתים בהפרד הרכבתם או בהתכת קצתם ובהיות אותם היסודות דקים וקלים ובלתי סובלים שום אחד מהמראות הם בלתי נראים ושטין באויר כדברי רז"ל פ"ק דחגיגה ובהיות החלק האוירי בהם נתך מן החלק האשיי בהם הם בהכרח אוכלים ושותים תמורת הנתך כדאיתא התם. ואחר ליחות המין האנושי יבחר בליחות כל בהמה וחיה ומיני השרצים אשר בהם דם והם הח' שרצים הכתובים בתורה כאשר בארו הם ז"ל (שבת פרק שמונה שרצים) אמנם יבחרו יותר בנבלת בהמה וחיה שהם רבות הדם והעפוש גם בחייהם ובכן מטמאות במגע ובמשא בלבד לא במדרס. ולזה נראה שהם מתחברים לכל טמא ליהנות ברוח טומאתו ויותר לטמא לנפש אשר טומאתו יותר נבחרת אצלם ובכן הם משרים רוח הטומאה על הלן בבית הקברות להודיעו איזה דרך נודע אצלם להשיג מותרות לחיי שעה ולפתותו כשה לאבדו וזה בעוד רשעם בם ואין אצלם דרך לתשובה.
ובהיות כל חברתם הפכית לקדושת דרכי חיי העולם המכוונים במקדש וקדשיו אסרה התורה האלהית בהם כל מיני הטומאה.
ובהיות היותר נבחרת אצל השדים היא טומאת מת אסרה אותה תורת אלהינו לכהנים גם חוץ למקדש וצותה להיות הטהרה ממנה בהזאת מי חטאת שלישי ושביעי ולא כן הצריכה לעשות בשאר מיני הטומאות.
אמנם גזירות הטומאות מדרבנן רבו בבית שני בהיות השדים מצוים אצלם כמו שהעידו הם ז"ל במסכת מעילה פרק קדשי מזבח וזה להעדר שכינה בבית שני כדאיתא שלהי פ"ק דיומא.
וכמו כן ראוי להתבונן שכמו שנשמות רשעי ארץ במות גופם תלבשנה מיני גויות למעצבה ברעב ובצמא וכאב לבו צרות כפי רשעם כן נשמות הצדיקים תיכף אחרי מות גופם ילבשו בגדי ישע בגוף טהור וזך בו יתענגו זמן ונשמתן עולה ויורדת להרגיל עצמן אל האור והטוב הנצחי הראוי להן בעולם הנשמות ולא יעתקו מן הקצה אל הקצה כאמרם ז"ל פרק שואל תניא כל י"ב חדש גופם חיים ונשמתם עולה ויורדת. וכזה היתה ביאת רבינו הקדוש אל ביתו אחר המות כדאיתא בפרק הנושא. ואולי בכמו זה או זך מזה מאד הוא הניתן לאליהו ולמלאכי השרת בהראותם לנביאים וטהורי לב כמו שכתב הרמב"ן ז"ל בפרשת וירא באמרו שזה יקרא אצל היודעים מלבוש.
ונראה כי כמו אלה יקרה לצדיקים אחר תחית המתים אשר המכוון ממנה הוא אישור חיי העה"ב אשר קראוהו עולם שכולו שבת בראש השנה ועליו פירשו בספרי דבי רב והתהלכתי בתוככם אטייל עמכם בג"ע ולא תהיו מזדעזעים מפני ונראה שעל זה אמר לעשות את השבת לדורותם.
ונראה שזה הוא תכלית החיים המאושרים המכוונים מאתו יתברך למין האנושי בבריאת עולם ולישראל במתן תורה ולצדיקי הדורות אחר תחיית המתים אשר תכליתו חיי העולם הבא כאמרו ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ולזה אמרו ר"פ חלק שהכופר בתחיית המתים אין לו חלק לעולם הבא.
ועל זה האופן מהחיים אשר בתכלית האושר האפשרי למין האנושי אמרו ז"ל פרק הקומץ רבא שצדיקים שבו מועטים ובושים זה מזה מפני שאין מעשיהם דומין זה לזה. ועליו נראה שאמרו בברכות פרק היה קורא מרגלא בפומיה דרב עולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה כו' אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו שכינה. וכמו כן נראה שעל זה אמרו פרק לולב וערבה דמסתכלי באספקלריא המאירה ועיילי. ועליהם א"ר שמעון שהם מעטים עד שנסתפק אם שנים הם ולא יפול זה בעולם הנשמות דלא בציר עלמא מתלתין ושתא צדיקי דמקבלי פני שכינה בכל יום כדאיתא התם.
הן כל אלה יפעל אל ברוב חסדיו הוא יורה בני עמו ועבדיו לעבדו שכם אחד עד מהרה ישיגו ארחות חיים נצחיים עם תכלית אשור המכוון מאתו לרצון לפניו כי חפץ חסד הוא.
ובהיות כוונת התורה בראשונה ובעצמות היות האדם בפרט ישראל דומה לבוראו כפי האפשר בעיון ובמעשה להשיג הנצחיות מאושר. ובאר הוא יתברך היות זה המכוון מאתו בכל מין האנושי במעשה בראשית כאמרו נעשה אדם בצלמנו כדמותנו ואחרי כן במתן תורה ביאר היות המכוון שיושג הנצחיות לעמו כמו שהעיד יתברך באמרו בתחלתו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. ובסוף התורה באמרו וה' האמירך היום ולתתך עליון ולהיותך עם קדוש. ובכמה מקומות נדר לישראל הקדושה אשר היא בלי ספק הנצחיות כאז"ל תנא דבי אליהו מתים שעתיד הקב"ה להחיות אינם חוזרים לעפרם שנאמר והיה הנשאר בציון וכו' קדוש יאמר לו מה קדוש לעולם קיים אף הם לעולם קיימים.
הנה התבאר שכל יעודי התורה לטוב והפכם בחיי שעה אינם לגמול המצות ולא לעונש העבירות כאמרם ז"ל היום לעשותם ולא היום ליטול שכרם. אבל יעודי הטוב הם הכנות ההכרחי לאדם בחיי שעה שלא בצער שבם יוכל לקיים התורה והמצוה.
אמנם יעודי הרע הם הסרת אותן ההכנות מהם בסורם מן הדרך ויסתיר פניו והיו לאכול למקרי המערכת המוכנים תמיד להומם ולאבדם. ולפעמים יהיו על צד עונש איזו עבירה לבלתי השמדם עדי עד כאמרו רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם או לעורר אל התשובה כענין ויסרתי אתכם. ויספתי ליסרה אתכם. והוא רחום יכפר עון ויתן מציון ישועת ישראל.
וגם כי בענין הגמול הנצחי והפכו אין אתנו יודע עד מה זולתי קול דברים בלתי ציור נכון כאמרם ז"ל אבל עה"ב עין לא ראתה כו' אמנם ראוי להשתדל כפי האפשר למצוא דברי חפץ עם איזה ציור נאות ממנו כי היכי דנמטי לן שיבא מכשורא וזה באמצעות הקרוב אליו במוחשות אצלנו למען דעת צדקות ה' ויספו ענוים בהם שמחה.
והנה מן המפורסם הוא כי תכלית כל גומל הוא שישיב מקבל הגמול והטוב איזה תענוג גופיי או נפשיי כמו שהורה הנביא באמרו ותתענג בדשן נפשכם וכן הורה באמרו אז תתענג על ה'.
אמנם ממיני תענוגים הנפשיים אצלנו הם השמחה והכבוד עד שישתדל כל מדיני בהשגתם יותר ממה שישתדל בהשגת המאכל והמשתה והמשגל וזולתם מן התענוגים הגשמיים בפרט בזמן שלא יהיה הצורך להם הכרחי בצד מה.
והנה השמחה היא אצלנו בהשיגנו הדבר אשר נרצה בו וההיפך והיא העצבות כאשר יהיה הפכו. ועל זה הדרך יחס המשורר השמחה לאל יתברך באמרו ישמח ה' במעשיו וזה בהיותם עושים רצונו וראוים לגמול כי חפץ חסד הוא. ועל היפך זה אמר ויתעצב אל לבו כי לא יחפוץ במות המת.
אמנם הכבוד הוא אצלנו בהשיגנו מעלה על זולתנו ועל זה הדרך יחס המשורר את הכבוד בהחלט לאל יתברך בהיות לו מעלה בהחלט על כל זולתו כאמרו ה' צבאות הוא מלך הכבוד. והפכו והוא הקלון יאמר על אופן מציאות גרוע ושפל מזולתו ועל זה הדרך אמר שלמה המלך ע"ה כבוד חכמים ינחלו וכסילים מרים קלון.
ואין ספק כי החיות בכל חי הוא כח מוכן לפעולה המיוחדת לו ובהיות הפעולה המיוחדת לעצם השכלי הכחיי הניתן לאדם הנקרא צלם אלהים היא ההשתדלות להשיג בפועל אותו השלמות אשר בו בכח והוא ההדמות לבוראו כפי האפשר אצלו בעיון במעשה. הנה כאשר יושג לו זה יושג לו חיות נצחי כאמרו יתברך כי היא חייכם. וכל אחד מאישי האדם נבדל במעלה מזולתו בזה כפי מעלת המושג בבחירתו בפחות וביתר כאמרם ז"ל כל צדיק וצדיק עושה לו הקב"ה חופה לפי כבודו.
ובהיות כי התענוג לפחות בזמן שלא נהיה צריכים מן המאכל והמשתה והמשגל ושאר התאוות הגשמיות היותר נכבד אצלנו הוא תענוג הכבוד וזה בהשיגנו מעלה על זולתנו. ותענוג השמחה אשר הוא השגת איזה דבר אשר נרצה בו. הנה השמחה הראוי ליחס אל העצם השכלי הנקרא אלהים בהשיגו חיי עולם כאמרו אני אמרתי אלהים אתם אשר הוא אז בלי ספק בלתי צריך להשגת שום תאוה גשמית היא בהשיגו שלמות באור פני מלך כענין במשה כאמרו כי קרן עור פניו בדברו אתו בפרט בהשיגו מה שלא היה יכול עליו בהיותו בחיי שעה כאמרו יתברך כי לא יראני האדם וחי. ולזה אמרו ז"ל עוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתיה וכו' אלא צדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו שכינה.
והכבוד לעצם השכלי לחיי עולם הוא בהשיגו המעלה אשר תהיה לצדיקים איש על חבירו ועל מלאכי השרת כאמרם ז"ל גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת. ואין ספק כי מדרגת זה התענוג מהשמחה והכבוד לא תהיה שוה בכל הצדיקים אבל תהיה נבדלה ברב ובמעט או זולת זה כפי מדרגת השלמות המושג אצלם בבחירתם בחיי שעה כאמרם ז"ל אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו.
ולזה אמרו בפרק קמא דתעניות ענין מדרגת השמחה לא הכל לאורה ולא הכל לשמחה צדיקים לאורה וישרים לשמחה.
ובבבא בתרא פרק הספינה אמרו בענין מדרגת הכבוד כל צדיק וצדיק עושה לו הקב"ה חופה לפי כבודו וכל אחד נכוה מחופתו של חבירו.
ואמרו במנחות פרק הקומץ רבא שהצדיקים בעולם הבא בושים זה מזה מפני מעשיהם שאינם דומים זה לזה. אמנם הנה אלהינו זה קוינו לו הוא בעשותנו כל האפשר אצלנו לעשות רצונו בעיון ובמעשה. חן וכבוד יתן ברב חסדיו כאמרם ז"ל פ"ק דברכות אמאי קא בכית אי משום תורה דלא אפשת שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים.
הקדמת התורה
לכו בנים שמעו וחכמי לב ודעו והשקו צאן ורעו. אמתה של תורה בא. וטעמו וראו בה. דנמטייכו שיבא. ליראה ולאהבה. מחולל כל ברא. ויצר לכבודו. והודיע הודו. בדת מתת ידו. ערוכה ושמורה.
אני הצעיר עובדיה יצ"ו בכמא"ר יעקב ספורנו זלה"ה. לקול דברי כמה"ר חננאל אחי יצ"ו אשר בקנאו את קנאת עלבונה של תורה מבנים לא אמון בם נותנים טעם לפגם בשכל מליה ספוריה וסדרה. בשגם היא סגלה שכלה מחמדים נכוחים למבין ואין אומר השב. העיר בי אזן למצא דברי חפץ מגיד מישרים ומרים מכשול עד יצא כנגה צדקה. אז אמרתי אספרה מה שמץ דבר מצאה ידי במכוון בה הלא מצער המשוער אצלי יעיר רבים ונכבדים לתת אמרי שפר וזכרון בספר יגדיל תורה ויאדיר. כי אמנם טרדת ומקרי הזמן ילדי יום סובבים כדבורים. עד אפס מקום וזמן נאות להביט נפלאות מתורתנו. ובכן היו כחולמים בקרב בוערים קרבו ויאתיון במתוכחים באמרם מה יתן ומה יוסיף כל יעוד תורת קדשנו בהיותו גשמי באפס תקות חיי עולם ומה יועיל רוב ספוריה עם קדימת המאוחר בקצתה. ואתה מרבבות קדש שרידי תופשי התורה לפעמים מאמר ראשונים בלתי מבואר ופעמים תשובה בלתי מספקת להתיר הספק ותהי לחרפות למו. ונחנו מה נצטדק כי יקום אל וכי יפקוד על דבר כבוד שמו הלא בהגיד פלאות מתורתו מאירות עיני כל משכיל בספורה וסדרה המורה לצדקה גודל השם יתברך וטובו בחלוקת ספריה וסיומן בהגיד חסד עליון אשר נתן תשועה אחר יאוש מוחלט כי אמנם צוה לעולם בריתו להבין ולהורות באמרות טהורות מיוסדות על אדני עיון ומעשה לאור באור החיים כמו שהעיד הוא ית' באמרו והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם ובה הודיע כונתו במציאות בכללו ובבחירת אבותינו ובזמן מתן תורתו אשר שממו עליהם רבים המה ראו כן תמהו. ובהיות תכלית העיון השכל וידוע פרשת גדולת האל הקדוש אשר בה תהיה יראתו על פני כל מבין ובידיעת דרכי טובו וחסדו בפרט כל המין האנושי אשר בה תהיה האהבה וזה כי כאשר התבאר שהאל ית' אמנם השתדל בדורות עולם לרומם האדם ולתקן את אשר עותו. הנה יאהב כל משכיל לעשותו רצונו כרצונו. ובשתי אלה שהם היראה והאהבה ישלם החלק המעשי המכוון מאתו. לכן הואיל באר הוא ית' במופתים שכליים בספרו הראשון. והיא.
ספר בראשית
ענין הבריאה וההשגחה כללית ופרטית ומציאות עצמים נבדלים מחומר. מהם מניעי הגלגלים והנפש האנושית השכלית ושהכל מאתו בכונה וברצון לתכלית מכוין. ובאר מה יקר חסדו על המין האנושי כי אמנם תקן ענייניו בכל דור ודור כפי האפשר והוא הרבה אשמה למשחית לו.
וסיפר ראשונה כי הוא ית' ברא האדם בצלמו כדמותו למען יבחר להדמות ליוצרו כפי האפשר כי בזה ישלם ויהיה פעלו שלם ונכבד מכל פעל זולתו כראוי לו ית' המרומם על כל זולתו. והוא רחום בחמלתו נתן לאדם די מחסורו שלא בצער ויניחהו בגן עדן עד שהרע מעשיו וקלקל את פרנסתו. שגרשו האל ית' משם לעבוד את האדמה ולטרוח כמה טרחות עד שלא אכל פתו.
וסיפר שנית כי בכל זאת לא אבה ה' השחיתו והיו פירות הארץ נאותים ומספיקים למזונו ולהחיותו קרוב לאלף שנים עד כי רבה רעת דורותיו ונגמר דינם להשחיתם את הארץ ובכן נשחת מן היסודות והמורכבים מהם מהצמחים ומבעלי חיים. ולא הספיק עוד מזון הפירות לחיי האדם כבראשונ'.
וסיפר שלישית כי עם כל זאת חמל על שאריתם והתיר להם בשר כל בעל חי זולתם והארץ נתן לבני אדם בתת אימתם על כל חית הארץ. ועם זה היו ימי חייהם מגיעים לארבע מאות שנה ויותר מהמה עד אשר נוסדו יחד לקרוא כלם בשם איזה אל נכר נבחר אז אצלם ולתת צלמו במגדל אליו כולם ידרושו ולא יזכר שם האל ית' עוד ביניהם. ובכן הפיצם ולא חצו ימיהם כי תיכף התמעטו חיי האדם וחיו כמו מאתים שנה ומאז היו הלוך וחסור. ובכן סיפר כי בסור תקות תשובת המין האנושי בכללו כאשר כונן להשחית כל תקון אלהי פעמים שלש. הפליא ה' חסיד לו מכל המין ובחר באברהם וזרעו להשיג בם התכלית המכוון אצלו מני שום אדם עלי ארץ כאשר התבאר. והחוט המשולש באברהם נינו ונכדו אשר מלא כבודו את כל הארץ בקראם בשמו. מצא חן בעיניו לכרות להם ברית להיות להם לאלהים ולזרעם אחריהם לחיי עולם ולתת מקום לזרעם כאשר יהיו לגוי מספיק לקבוץ מדיני ובו יהיו לאחדים בידו לעבדו שכם אחד.
ומרב שלמות שלשה אלה היו פעולותיהם המסופרות בתורה מספיקות להורות לדורות עקרי הקורות עם איזה עזר למציאותם כענין תנועת המטה במופתי מצרים וכענין ירה ויור בענין אלישע.
ובכן היו עניני ישראל מאז יצאו ממצרים עד בנין בית ראשון אשר בזמן זה בנו ד' מזבחות והם משכן במדבר. ושילה. ונוב. וגבעון. כמו עניני אברהם מאז שיצא מאור כשדים אל ארץ כנען ששם בנה ד' מזבחות. ועניני בית ראשון היו כעניני יצחק אשר בנה מזבח אחד בלבד. ועניני בית שני וגלותנו והגאולה העתידה אשר בזה הזמן נבנה בית שני ויבנה העתיד במהרה בימינו הם כעניני יעקב אבינו אשר בנה שני מזבחות וראה טוב באחריו אחרי היאוש ובזה סיים את ספרו הראשון.
ספר שמות
וסיפר בספרו השני כי מאז החל זרע ישראל לחלק ברית אבותם במצרים כאשר העיד יחזקאל באמרו וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי איש שקוצי עיניו לא השליכו ואת גלולי מצרים לא עזבו ואומר לשפוך חמתי עליהם לכלות אפי בהם בתוך ארץ מצרים. היו לעבדים בפרק עד אשר שבו קצתם והתפללו ומלאך פניו הושיעם. וסיפר ראשונה כי כאשר חפץ ביקרם דבר אליהם פנים בפנים ובזה זכו אל עדי רוחני וזולתו בהר חורב. והמה מרו והתנצלו את עדים וסלקו שכינה מאתם. וסיפר שנית כי בכל זאת לא חדל האל ית' לתקן עניינם באופן מה לשכנו בתוכם וצוה על מלאכת המשכן וכלים ותקון כהנים לעבודתם ובזה השיב שכינתו לתוכם אחר תכלית הקלקול והיאוש. ובכן סיים ספרו השני.
ספר ויקרא
וסיפר בספרו השלישי איך לקיום שכינתו בתוכם סידר מיני קרבנות מהם חטאת ואשם ונסכי צבור להעביר את רעת חטאת הצבור והיחיד. והזהיר על מיני טומאה בזרע ובדעות ובמאכלות ובמגע ובמשא ובאהל. וסידר המועדים למקרא קדש למען יכונו יחדיו בימים מיוחדים לעבודת האל ית' וסידר שמטה ויובל אשר בם יזכו לירש את ארץ ה' המוכנת לעבודתו. ובה יעד יעודים גשמיים הכרחיים לחיי שעה למען יתפרנסו שלא בצער ויהיה לבבם פנוי לעבודתו. ועל כל אלה השביעם בשבועת האלה אחר שהפרו בריתו הראשון בחטאם. ובסוף האלות הגיד תשועת ישראל אחרי היאוש. ובזה סיים ספרו השלישי.
ספר במדבר
וסיפר בספרו הרביעי כי חפץ חסד תיקן דגליהם כתקון מרכבה הנראית בחזון לנביאיו והיתה הכונה שכאשר יחנו כן יסעו להכנס בארץ תיכף בלי כלי זיין. ולמען יזכו לזה סידר משמרות כהונה ולויה והבדיל כל טמאים ממחניהם. וסידר ענין הסוטה והנזיר להעביר כל ממזרות ולקדש מבניהם לנזירים ובאלה נעשו ראוים לברכת כהנים. ובכן הזכיר זכיותיהם של ישראל אשר בם נעשו ראוים להכנס בארץ באופן מה והם חנכת המזבח והשתדלותם בטהרת הלוים ובפסח ולכתם אחריו במדבר. וצוה על החצוצרות למסע המחנות ולמלחמה וזולתם ואז הוליכם דרך המדבר הגדול והנורא בג' מסעות עד קדש ברנע. והמה כאדם עברו ברית ובגדו בדבר המרגלים ובכן השחיתו ענינם ונגזרה עליהם מיתה במדבר ועל בניהם גלות לדורות בבא פקודתם ולא נכנסו בנים לארץ בלתי מלחמה ועם זה סבבו ארצות העמים ההם ארבעים שנה.
וסיפר שלישית כי בכל אלה לא כלו רחמי האל לתקן ענין הבנים כפי האפשר. וצוה על עסקי (קרבנות) יחיד והחלה ושעירי ע"ג בהיותם מוכנים לזה מן המרגלים ואילך. וקדשם לו במצות ציצית. ובכל אלה לא חדל קרח ועדתו למרות עיני כבודו אמנם עברו ונענשו. והוא ריחם על יתר ההמון וגדר פרץ באות המחתות והמטה ומתנות כהונה לבל ישובו לכסלה.
והזכיר טהרת מי חטאת מטומאת מת בהכנסם אז אל קצת ארץ האמורי אשר היא ארץ סיחון ועוג. ושם נתן סדר לחלוקת הארץ מעבר לירדן והלאה. וכל אלה אחר יאוש אבותיהם בקלקולם במרגלים. ובזה סיים ספרו הרביעי.
ספר דברים
וכאשר דבר מלך שלטון גזר על משה רועה צאנו בפשע עמו שלא יכנס לארץ. הנה בטרם סר צלו מעליהם הואיל באר את התורה אחר שהקדים להודיעם ולהזכירם איך הוצרכו לזה מפני הכנסם לארץ בלעדיו וכל זה בסכלותם וחטאם. וכאשר השלים זה הבדיל הערים והתחיל לבאר ולהזהיר על מצות מחוייבות בכניסתם לארץ כמו כתיבת האבנים וברית הר גריזים וזולתם שיהיו לאות לדורות ולא יבגודו ונתן סדר להשביעם בשבועת האלות אחר שהפרו ברית חורב במרגלים והעיד בהם והגיד עתידות למו בגלות ובגאולה העתידה ממנו. והתפלל עליהם וברכם בתתו עינו לטובה על ארצם והגיד ביאת הגואל ואשורם העתיד בסוף ברכתו לפני מותו ובזה נשלמה תורתו עם עדות בסופה כי אמנם לא הגיע אדם זולת משה למדרגת נבואתו אשר בה נתנה תורת אמת ועליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע.
ובזה הודיע חסד עליון שהמציא במשה הכנה נבואיית יותר מן האפשר בטבע אנושי למען תת תורת אמת על ידו אשר אין חליפות לה ולא תוספת וגרעון על ידי נבואת שום נביא כאמרם ז"ל שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. וזה הורה הנביא באמרו ה' אשר עשה את משה ואת אהרן. כי אמנם במשה נתן הכנה לנבואה עוברת חק האפשר בטבע וכן באהרן לכהונה למען יקדש שם גם זרעו לעולם.
הנה אלהינו זה גמל עלינו כל אלה וזולתם כרוב חסדיו הלא הוא אבינו קוינו לו ויושיענו ישמיענו ששון שבע רצון ומלא ברכת ה'. יגביר עלינו חסדו וימלא כבודו את כל הארץ. אמן ואמן.