כב. אלקי הרוחות ונביאי האמת
"והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו ד' באש ויעל עשנו כעשן הכבשן, ויחרד כל ההר מאד. ויהי קול השופר הולך וחזק מאד, משה ידבר והאלקים יעננו בקול"... וכל העם ראים את הקולת ואת הלפידם ואת קול השפר ואת ההר עשן, וירא העם וינעו ויעמדו מרחק... ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלקים" (שמות יט, יח-יט; כ, טו-יח).
"וידבר משה אל ד' לאמר, יפקד ד' אלקי הרוחות לכל בשר איש על העדה. אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם, ואשר יוציאם ואשר יביאם, ולא תהיה עדת ד' כצאן אשר אין להם רועה" (במדבר כז, טו-יז).
מתן תורה.
זמן מתן תורה לנו היום, ואמנם נקל לבטא את המלים האלה בפינו, אבל מה קשה להעלות את הדבר על הלב, מה שבאמת "אין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע".
גם הרעיא מהימנא, משה רבנו, בעצמו אומר "כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך, למן היום אשר ברא אלקים אדם על הארץ, ולמקצה השמים ועד קצה השמים, הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו, השמע עם קול אלקים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי" (דברים ד, לב).
"בשעה שנתן הקב"ה תורה לישראל - מספר המדרש (ע"פ שמות רבה פכ"ט, ט) - צפור לא צוח, שור לא געה, עוף לא פרח, אופנים לא אמרו קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דברו אלא העולם שותק והקול יוצא אנכי ד' אלקיך", וקול אחד נחלק לז' קולות, והם נחלקים לשבעים קולות, והיו כל אומה ואומה שומעת בלשונה, וגם הנשמות העתידות להבראות שאין בהן ממש, שלא נאמרו בהן עמידה, אף על פי שלא היו באותה שעה, כל אחד קיבל את שלו" ואמנם מה נהדר ונורא היה המחזה!
בקולות וברקים עליהם נגלית, ובקול שופר עליהם הופעת, לפידי אש ועמוד עשן לוו את הקולות, וכל העם שומעים את הנראה ורואים את הנשמע. ויחרד כל העם אשר במחנה... ונפשם יצאה בדברו... והקול היה "קול גדול ולא יסף" וכתרגומו "ולא פסק". ואמנם זה הרבה יותר משלשת אלפים שנה עברו מהיום הנשגב הזה, ואעפ"כ מדי שנה בשנה כשבא היום הששי לחודש סיון נפתחים לעיני כל איש ישראל ארובות השמים, והננו רואים ברוחנו שוב את אלקי ישראל יושב על כסא רם ונשא ושרפים עומדים ממעל לו, וקוראים זה אל זה קדוש, קדוש, קדוש ד' צבאות ועד היום הננו מרגישים את הלפידי אש "רשפיה רשפי אש שלהבת יה", עד כי "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה".
משה אמת ותורתו אמת.
ואם תשאלו ממני, שאגיד לכם בקיצור מה כל החידוש שנתחדש על הר סיני, ובמה מצטיינת תורה זו מכל שאר התורות שבעולם, שנתינתה עוררה כל כך רעש גדול בעולמות העליונים והתחתונים יחד?
אשיב לכם על זה במלה קטנה אחת בת שלשת אותיות: באמת, "אמת", זו היא הבת יחידה של הקב"ה שחותמו אמת, ואמת זו נתגלמה בעולם הזה רק על ידי "משה אמת ותורתו אמת". וכבר בקשו דורשי רשומות ומצאו, כי בשלשת המלים של התחלת התורה נזכרות האותיות אמת: בראשית' ברא' אלקים', והאותיות הנ"ל באו בסוף המלים להראות, כי מתחילתה עד סופה כולה אמת, והיא המקור והבנין אב לכל נביאי האמת וצדק.
אולם אי אפשר לנו להבין את כל ערכה של תורת אמת זו, אם לא נתעמק מעט בעצם הגדר של מלה קטנה זו.
נביאי האמת ונביאי השקר.
יודעים אנו, כי באותו הזמן שחיו ופעלו בתוכנו נביאי האמת, באותו הזמן חיו גם כן נביאי השקר והשפעתם אז על העם היתה אולי עוד יותר גדולה מזו של הראשונים.
אולם דבר שאין צריך להאמר הוא, כי בודאי גם נביא השקר לא הכריז מעל הבמה כשפתח פיו לדבר לאמר: רבותי! שמעו נא את השקרים שאספר לכם, כי בודאי אחרי הקדמה שכזו היו בורחים גם השקרנים ממנו כמטחוי קשת. אלא שגם אצל נביא השקר היתה המלה "אמת" שגורה תמיד על פיו ורק בשמה ידגול, ורובו ככולו של העם ראו בו - ורק בו - את סמל האמת ושתו בצמא את דבריו. כי על כן היה חביב כל כך על הקהל, בעוד שנביא האמת היה נחשב ל"איש ריב ואיש מדון לכל הארץ" עד שכמה פעמים היה מוכרח להיות "ישב בדד וידום, כי נטל עליו".
ובכל זאת כאשר גם נביא האמת וגם נביא השקר הלכו לעולמם נעשה "שינוי ערכין" גמור בקרב העם, עד שמהנביא השקר החביב לא נשאר גם זכר ושריד ונביא האמת חי וקים בקרבנו ודבריו מזהירים כזהר הרקיע עד היום הזה.
ומה היא הסיבה שהביאה את "שינוי הערכין" הזה?
הסיבה בזה מפני שיש אמת של אמת ויש אמת של שקר.
אמת של שקר.
הנה השקר במובן הרגיל הוא אחת בפה ואחת בלב, זאת אומרת, בלב שולטת האמת והשקר הוא בפה לבד, אבל באמת גם המושג הזה של השקר הוא - שקר... והאמת היא, שגם הלב וגם הפה משקרים, ושקרו של הלב עוד גדול שבעתיים משקרו של הפה. כי בפה משקרים רק השקרנים הפרופיסיונליים, אבל בלב משקרים רובא דרובא של בני אדם. ולא לחנם אנו אומרים "ומודה על האמת - שפיו ולבו שוים - ודובר אמת בלבבו" - שהלב גופא לא ישקר -
שקר שבלב כיצד?
כבר דברתי על זה במקום אחר, שאנו רואים הרבה פעמים, שהאדם חושב שלבו מהרהר כך וכך, בעוד שבאמת, בפנימיות נפשו, אינו יודע כלל מזאת, או יודע לגמרי אחרת.
אמת של היפנוטיזם.
ציור לזה הוא ההיפנוטיזם, שלא רק שהמהופנז עושה את כל מה שפקד עליו המהפנז, אך הוא חושב, שהוא הוא רצונו גופא.
והיפנוז זה אנו מוצאים, כאשר כבר הראו חכמים רבים, בכל מקום שאנו פונים בחיינו החברתיים בכלל - הכל, הכל מטילים היפנוז על האדם, החינוך, הסביבה, האקלים, הגזע, החברה, המפלגה וכו' וכו'. והאדם יש שהוא פונגרף חי לא רק בדיבורו, אך גם במחשבתו, הוא חושב מחשבות של אחרים לגמרי ומדמה בנפשו שאלו הן מחשבותיו הוא גופא. ואם כן המהופנז מדבר לכאורה אמת טהורה, ופיו ולבו שוים, אבל זהו אמת של היפנוטיזם, שכל עיקרו הוא שקר שמהפך את מחשבתו לחשוב דברים שלא עלו באמת על דעתו ולא היו יכולים לעלות כלל על דעתו מעולם.
אמת של גנבים ושודדים.
גם קהל לסטים - אומר ר' יהודה הלוי בספרו הנודע ה"כוזרי" (נמצא בספר הברית חלק א מאמר כ, פ"ז) "מתנהג על פי האמת והצדק שביניהם, כי לולי זאת לא תהא חברתם מתמדת", ובאמת בתור רב בישראל אוכל אני גם כן להעיד, כי מעולם לא קרה הדבר לפני, שיבואו מי מהם להשביע שבועת השותפים זה לזה, אף על פי שכידוע גם להם יש עסק של שותפות והם מחלקים חלק כחלק בהגניבות שבאו לכל אחד מהם, ואם כן הרי היו יכולים גם כן כל אחד ואחד לחשוד את חברו בהעלמה, אלא שבטוחים הם בכך, שמי שנמנה על חברתם לא יעלה דבר נגד הצדק של הגנבים ולא יעלים חלילה אף פרוטה אחת מקופת-הגנבה שלהם.
וזה לא כבר קראתי הלצה יפה באחד העתונים: מעשה שאחד גנב במסילת הברזל מאיזה נוסע שעון של כסף שהיה מזוהב בחצוניותו, והנה לאחרי איזה ימים השיג הנגנב את שעונו בחזרה עם מכתב נזיפה מהגנב, שבו הוא קובל עליו על זה שמלאו לבו לעשות ככה, הוא נסע עמו יחד וחשב אותו לאיש ישר, שאיננו מרמה את הבריות, ואם הוא נושא שעון של זהב לא היה יכול לעלות על דעתו שאין תוכו כברו, ובשביל זה טרח כל הטורח הזה לגנוב זאת מכיסו, ועתה הרי גרם לו טורח בכדי ולחנם היה כל עמלו בזה וגדול עונו מנשוא...
בקיצור, גם להגנבים והשודדים יש אמת אך זוהי אמת של חברת לסטים, שכל עיקרה נוסדה על השקר.
ואולי על זה כוון ישעיה הנביא באמרו (כד, טז-יז): "מכנף הארץ זמרות שמענו צבי לצדיק, ואמר, רזי לי, רזי לי, אוי לי, בוגדים בגדו ובגד בוגדים בגדו. פחד ופחת ופח עליך יושב הארץ".
כי כנף הארץ זהו המקום אשר שם משכנות השודדים שבורחים מן הישוב להסתר מעין רואים כמו שכתב איוב (כד, ה) "הן פראים במדבר יצאו בפעלם משחרי לטרף", אבל ראו זה דבר פלא כי דוקא מהמקום הזה זמירות שמענו צבי לצדיק, צבי לצדיק, וכאשר כל קהל השומעים התפלאו על זה, היתכן הדבר, מה לכהן בבית הקברות ומה לצדיק במקום טומאה הזה? השיב להם הנביא בנחת "רזי לי, רזי לי" אני יודע את הסוד הצפון בזה, שאינו משמח כלל את הלב, אך להיפך מעורר בי דאגות רבות "אוי לי", כי מזה אני יודע שבוגדים בגדו ובגד בוגדים בגדו". כי הצדיק הנ"ל זהו ראש השודדים, וכאשר פרצה מריבה בין השודדים האלה, וכבר עמד הדבר שתתפרד החבילה ושיותפסו לבית האסורים, עמד ראש השודדים ובקול חוצב להבות אש עוררם על העול הגדול, שהמה רוצים לעשות, כי זהו נגד כל חוקי השודדים, ואיך לא יבינו את ערכם הגדול שהוכתרו בשמות כבוד כאלה, ואיך המה רוצים לבזות את הדגל הנכבד שלהם, ודבריו היוצאים מן הלב נכנסו אל הלב ומיד כרתו ברית שלום ביניהם, וכל אחד אמר על הן צדקו, כי לא יעשה עוד לעולם משגה שכזה. ובכן "בוגדים בגדו ובגד בוגדים בגדו", ע"י זה עוד הוכפלה הבגידה, ואם היתה מקודם איזו תקוה לבני הישוב שיחלצו מן המצר של השודדים האלה, כי "סוף גנב לתליה", הנה עתה אחרי שה"צדיק" הזה יצא ועטרת הנצחון על ראשו, כבר אבדה תקותם לגמרי ועתה "פחד ופחת ופח עליך יושב הארץ" כל השודדים שהיו להם שמות פסובודינימיים כאלה כולם יבואו לעשות שמות בארץ. והנביא מספר כל זאת כדי להראות, שלא כל הנוצץ הוא זהב, ולא כל מי שמכריזים עליו בקולי קולות שהוא צדיק הדור הנהו באמת כך.
ובכן נתברר למדי מה זו אמת של לסטים.
אמת של בני עשו הרשע.
הנה חז"ל (עבודה זרה ב, ב ובמדרשים) דורשים על הכתוב ד' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן "מאי בעי בשעיר ומה בעי בפארן? מלמד שהחזירה הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קבלוה, נגלה על בני עשו הרשע ואמר להם, מקבלים אתם את התורה? אמרו לו מה כתיב בה? אמר להם, לא תרצח, אמרו, זו היא ירושה שהורשנו אבינו על חרבך תחיה".
ונוכל לנו לתאר לעצמנו באיזו רוגזה הביטו על כל מי מהם שפרץ גדר וקבל את התורה, הלז היה נחשב להם כאיש המשולל כל מוסר ורומס ברגל גאוה את כל חוקי האמת והצדק, כי איך לא יזכור את עשו אביו בשכבו על ערש דוי מפרפר בין החיים ובין המתים, והצואה האחרונה שלו היתה "על חרבך תחיה", וכל הבנים שלו הבטיחו לו על הן צדקם, שיקימו את דבריו בכל פרטיהם ודקדוקיהם. ובכן גם לבני עשו הרשע יש האמת שלהם, שנכונים הם למסור את נפשם בשביל זה בכל רגע ורגע.
האמת הלאומית.
אכן גם אצל אלה שאינם שייכים באופן רשמי לחבורת השודדים ואינם גם כן מבני בניו של עשו הרשע, גם אצל אלה יש שהאמת שלהם היא אמת של שקר, זו היא האמת הלאומית, שכל העמים הנאורים דוגלים בה.
על פי האמת הלאומית מוצאים להורג רבוא רבבות אנשים על לא חמס בכפם, באמתלאות שונות של מלחמת מצוה או מלחמת רשות, ומי שאינו רוצה לשפוך דם נקי ורוצה להשתמט ממצוות שכאלה אחת דתו להמית בתור מורד במלכות, ואמנם הם ממיתים אותו על פי כל חוקי האמת שלהם, אבל זוהי אמת לאומית שכל עיקרה נוסד על השקר.
וכבר עמד שלמה המלך על זה ואמר (משלי יד, לד) "צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת", שכל המפרשים יגעו בביאור הפסוק הזה, וכבר עמדו על זה חז"ל בעצמם בבבא בתרא (י, ב) "תניא, אמר להם ר' יוחנן בן זכאי לתלמידיו, בני! מהו שאמר הכתוב צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת? נענה ר' אליעזר ואמר, צדקה תרומם גוי אלו ישראל, דכתיב ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ וחסד לאומים חטאת - וכו' - נענה ר"ג ואמר - כו' - אמר ר"ג, עדיין אנו צריכים למודעי ר' אליעזר המודעי אומר" וכו', שמזה אנו רואים שדברי שלמה המלך אלה היו להם ל"מדרש פליאה", אכן אחרי כל מה שאמרנו בהנ"ל הרי הדברים ברורים למדי:
"צדקה" - סתם צדקה בלי שום שם לוי, זהו אמת של אמת - "תרומם גוי" אבל "חסד לאומים", שהוא חסד על פי ההשקפה הלאומית "חטאת", כיון שכל הלאומיות בהמושג הרגיל אצל הגוים הוא אחד השקרים המוסכמים.
נעשית האמת עדרים, עדרים.
"ותהי האמת נעדרת, מלמד שנעשית עדרים עדרים והולכת לה" (סנהדרין צז, א) והכל שואלים, א"כ הדבר מה יש להנביא להתאונן על זה, הלא אדרבא זהו סימן ברכה, שנתרבו כ"כ חברות "שומרי אמת" עד שנעשית האמת עדרים עדרים?
אכן תשובה מספקת על זה תהא ה"אמת" גופא, האמת של זמננו, שאמנם לא אמת אחת אנו רואים, אך אמתות הרבה שאחת סותרת את חברתה.
אכן כשם שהנביא מתאונן ש"אין אלקים בארץ", אם כי אדרבא עבדו לאלילים רבים, כי כשיש אלילים רבים אז "כל יתר כנטול דמי" ואף אלקים אחד אין בארץ ככה גם עם האמת "חותמו של הקב"ה אמת" וכשיש אמתות הרבה "נעשית האמת עדרים עדרים", אז "ותהי האמת נעדרת" לגמרי "והולכת לה", הולכת כעשן נדף, כצל יעוף.
צדק צדק תרדוף.
והתורה מצוה לנו "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך... ושפטו את העם משפט צדק... צדק צדק תרדף" (דברים טז, כ) ולא לחנם כפלה התורה את הדברים "צדק צדק" כי אמנם צדק לבד אינו מספיק שהלא יש הרבה צדק כשם שיש הרבה מיני אמת, וכשם שיש אמת של שקר כך יש צדק של עושק, וחסד של חטאת, ולא לזה מכוונת התורה, אך "צדק, צדק" זאת אומרת צדק של צדק, שגם האב וגם התולדה של ההשקפה בא ממקור הצדק, את זה תרדוף.
מה בין נביא האמת לנביא השקר.
וזה היה ההבדל בין נביא האמת לנביא השקר, כי גם נביא השקר לא שקר במתכוון אך שלא במתכוון, הוא שקר יותר בלב מבפה, ויש שברי היה לו כי אך ורק אמת ידבר, אבל האמת שלו היתה אמת של שקר.
נביא האמת הטיף לחיים של אמת, בעוד שנביא השקר ידע רק מאמת של החיים, זאת אומרת, שנביא האמת רצה להנהיג את החיים על פי האידיאל האמתי שלו, ונביא השקר כפה על האידיאל שיתאים להחיים. אצל נביא האמת היה "צדק לפניו יהלוך" ונביא השקר גרר את האמת, שהיה בידו כחומר ביד היוצר, לאחריו. נביא האמת מתנהג על פי הפרינציפ של "יקוב הדין את ההר" ונביא השקר להיפך כופה את ההר כגיגית על הדין שלא ישמיע את קולו בחוץ ח"ו.
בקיצור "דור לפי פרנס" זהו מהותו של נביא האמת ו"פרנס לפי דור" זהו מהותו של נביא השקר.
ואם אומרים המושלים "אין נביא בעירו", הנה רק על הנביא האמתי נאמר ככה, בעוד שנביא השקר הוא דוקא נביא בעירו ובדורו.
כי על כן בדורו היה תמיד יד נביא השקר על העליונה, אבל אצל הדור הבא נשאר רק נביא האמת.
כי במיתת הדור של נביא השקר מתה גם האמת שלו, חדל ההיפנוז התרבותי לפעול את פעולתו ונשאר רק שקר ערום בלי כחל ובלי סרק, בעוד שהאמת של נביא האמת לא תוכל למות לעולם.
מחלוקת של שלום ושלום של מחלוקת.
נביא האמת התחיל אמנם במחלוקת "איש ריב ואיש מדון לכל הארץ", אבל זו היתה מחלוקת של שלום כדי שיתאחדו הלבבות ויקבלו כולם אמת אחת, ונביא השקר להיפך התחיל משלום "וירפאו את שבר עמי על נקלה לאמר שלום, שלום אבל זה היה שלום של מחלוקת, שיהיו "כמספר עריך כן אלקיך יהודה" וכמספר האנשים מספר האמתות.
נביא האמת כשרואה שני אנשים נצים אינו שוהה אף רגע מלצוח ככרוכיא "רשע למה תכה רעך", והוא נראה אמנם בזה לבעל מחלוקת, אבל באמת מטרתו בזה רק למען השלום, שיחדלו מלהריב זה עם זה. אכן נביא השקר אם יבוא מקרה כזה לידו יפנה לכל אחד ויאמר שהצדק אתו, ואם יבא השלישי וישאל, היתכן, ששניהם ביחד יהיו צודקים הלא המה "שני כתובים המכחישים זה את זה"? יתן גם להסתם מקשן זה צדק ו"למען השלום" הזה מובן שמביא רק פרוד ולא יותר.
וזהו שאמרו חז"ל "אלמלא זכיתם הייתם קוראים איכא אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם" ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים איכה ישבה בדד" (מדרש רבה איכה) כי הנביא האמת הביא לה"איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם", והנביא השקר הביא לה"איכה ישבה בדד".
ואולי כוונו זאת גם במאמרם הידוע "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים" (אבות פ"ה מי"ז), כי דוקו ותשכחו ש"מתקיימת" ו"לא מתקיימת" לא נאמר, אך "סופה להתקיים", כלומר כי כל התכלית של מחלוקת לשם שמים הוא מה שסופה להתקיים, שהיא מביאה קיום, כלומר, שלום, בעולם "ושאינה לשם שמים" כולל בזה כל דבר וגם השלום גופא בכלל "אין סופה להתקיים" מביאה את ההיפך מקיום שהוא בטול ופרוד.
וזהו שאמרו חז"ל במועד קטן (כט, א) "וא"ר לוי בר חיתא וכו', הנפטר מן החי לא יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום, הנפטר מן המת לא יאמר לו לך לשלום, אלא לך בשלום וכו', שהרי דוד שאמר לאבשלום לך בשלום הלך ונתלה, יתרו שאמר למשה לך לשלום עלה והצליח". כי ההבדל בין "לשלום" ובין "בשלום" הוא בזה, שהראשון מורה על התכלית שתצא מזה, זאת אומרת, שכל הדרכים המובילים אל השלום יהיו רצויים בעיניך, אף על פי שהדברים כשהם לעצמם לא נחת בהם, אבל בשביל המטרה הרצויה הכל כדאי, אבל "לך בשלום", הפירוש שיתחיל תיכף את הליכתו בשלום, שלא יגע בדרך הלוכו אף בזבוב שעל הקיר, וזה אפשר באמת רק במתים ולא בחיים.
וכשאמר יתרו לחתנו משה "לך לשלום", הנה באמת בטא בזה את כל הפרוגרמה של ראש הנביאים ושל כל בני הנביאים בכל הזמנים, שאמנם דרכם של הנביאים איננו סוגה בשושנים, אבל לעומת זה סוף הכבוד לבוא.
וכשאמר דוד לאבשלום לך בשלום קלע גם כן אל המטרה, כי הוא אבשלום היה הטפוס של כל נביאי השקר כמו שמספר הכתוב (שמואל ב טו, ב-ה): "והשכים אבשלום ועמד על יד דרך השער, ויהי כל האיש אשר יהיה לו ריב לבוא אל המלך למשפט, ויקרא אבשלום אליו ויאמר, אי מזה עיר אתה? ויאמר מאחד שבטי ישראל עבדך, ויאמר אליו אבשלום ראה דבריך טובים ונכחים ושומע אין לך מאת המלך, ויאמר אבשלום מי ישימני שפט בארץ ועלי יבוא כל איש אשר יהיה לו ריב ומשפט והצדקתיו, והיה בקרב איש להשתחוות לו ושלח את ידו והחזיק לו ונשק לו". כלומר, שהוא נתן צדק לכל אחד מהנשפטים ועוד הוסיף מדיליה נשיקה ביד, זהו הלך "בשלום" שמתחיל בשלום ומסיים ב"הלך ונתלה".
וזה אנו רואים בגורלם של כל נביאי האמת מחד גיסא, וגורלם של כל נביאי השקר מאידך גיסא, הראשונים זכו ו"עלו והצליחו" ושמותיהם מזהירים כזהר הרקיע עד היום הזה בכל העולם כולו, והאחרונים נתקיים בהם הדבר של "הלכו ונתלו", וכבר נמח שמם וזכרם כאילו לא היו כלל בעולם.
הקשר ההגיוני בין אלקי ישראל ונביאי האמת.
אמנם אם רואים אנו עוד הבדל בין נביא האמת לנביא השקר, שהראשונים דברו תמיד בשם אלקי ישראל שהשרה את שכינתו עליהם, והאחרונים אך ורק בשם הבעלים ושאר האלילים למיניהם, הרי מבלי משים אנו מרגישים, כי יש בכאן קשר הגיוני באופן שהאחד מכריח את השני בתור סיבה ומסובב.
ואמנם אחרי כל האמור למעלה, הרי הקשר ההגיוני שביניהם כבר מובן מאליו.
כי אי אפשר היה בשום אופן, שנביא האלילות ידבר פעם אמת גם אם ירצה בכך, כי כל עיקרה של האלילות באה מתוך השקפה חלקית, שרואה כל חלק וחלק מהטבע והבריות לבריאה בפני עצמה עם בורא מיוחד, ומהשקפה חלקית לא תוכל להולד רק אמת חלקית שהיא אמת של שקר, מפני שהאמת המוחלטת היא רק בההכל - ולא בחלק.
האלילות לא היתה קנאית וצרת עין מעולם, והיא הרשתה לכל קיבוץ וקיבוץ את אלילו המיוחד, ומזה נסתעף שגם האמת שלה לא היתה קנאית והניחה מקום להגדר להרבה מיני אמת וכאמור "כל יתר כנטול דמי", באופן שכל נביא ונביא שלה היה נביא השקר, אבל אלקי ישראל, אם כי הוא רחום וחנון הוא גם קנא ונוקם, ואיננו סובל שום שתוף "אנכי ד' אלקיך... לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" (שמות כ, ב) אלו המה הדברות הראשונות שלו ומשה רבינו מפרש זאת בשירתו הנפלאה "ד' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר" (דברים לב, יב), וממילא גם חותם שלו - חותמו של הקב"ה אמת - היא קנאית ביותר ואיננה סובלת שום רבוי, וכשם שהוא אחד ככה גם היא אחת, בת יחידה בעולם.
אלקי הרוחות לכל בשר.
וזהו שבקש משה רבינו מאת הקב"ה כשידע כי כבר כלה ונחרצה מלפניו שהגיע זמנו להפרד מעם ישראל האהוב לו כל כך, ורצה שבהסתלקותו לא תסתלק חלילה גם הנבואה - שהוא היה יוצרה ומחוללה - מישראל, הנה הביע זאת בהתפלה הקצרה הלזו:
ובהדברים הקצרים האלה הביע את כל העיקר של אחדות הבורא כפי הבנת היהדות, מחד גיסא, ואת תוכן הנבואה האמתית שלנו מאידך גיסא.
כי מהו ההבדל בין אלקי ישראל לאלילי הגוים? בזה שהראשון הוא אלקי הרוחות לכל בשר והאחרונים המה אלהי בשר לכל הרוחות, זאת אומרת, שאנחנו השתדלנו בכל מיני ההשתדלות שבידנו להעלות גם את הבשר למעלה, להכניס גם בהחומר רוח, בעוד שהם מורידים גם את הרוח למטה, ומכניסים גם בו חומר וגשם.
וזהו הלא גם כן הנגוד היסודי בין נביא האמת ובין נביא השקר.
נביא האמת ראה את העתיד, את מה שצריך להיות ה"אחרית הימים" והשתדל לעשות מזה הוה, ונביא השקר רואה את ההוה ואומר "מה שהיה הוא שיהיה"... או במלים אחרות, נביא האמת רוצה להעמיד את הדיעבד על הלכתחילה, ונביא השקר להיפך מעמיד את הלכתחילה על הדיעבד. השקפתו של נביא האמת היא מלמעלה למטה, בעוד שהשקפתו של נביא השקר היא מלמטה למעלה.
וזהו שבקש משה רבינו יפקוד ד' אלקי הרוחות לכל בשר, זאת אומרת, אלקות שמרים גם את הבשר למעלה ולא להיפך, אלקות שמדמה את הצורה ליוצרה ולא את היוצר להצורה, אלקות שהוא "עלת כל העלות וסיבת כל הסיבות" הוא יפקוד "איש על העדה", סמל הנבואה האמיתית, שהיא משפיעה על העדה, ולא כנבואת השקר שהעדה משפיעה עליה, "אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם" אלו המה נביאי האמת שהולכים לפני העם ולא כנביאי השקר שהולכים לאחרי העם, שהעם עונין אמן אמן, לכל אשר יאמרו הם קדוש, קדוש, ולא כנביאי השקר שעונים אמן אמן לכל אשר יאמר העם קדוש קדוש.
בקיצור, יש קשר הגיוני בין אלקי ישראל ונביאי האמת. וזהו שאמרו חז"ל "כל דיין שדן דין אמת לאמתו נעשה שותף להקב"ה במעשי בראשית" (שבת י, א).
כי כשדן אמת לאמתו, זהו אמת של אמת ולא אמת של שקר אז בזה הוא מכריז את אחדות הבורא ונעשה שותף להקב"ה.
ותפלתו של משה נתקימה במלואה ובמיתת משה לא מתה הנבואה מקרבנו וגם כשגרמו העוונות ו"אין עוד נביא בקרבנו", הנה בני הנביאים חיים וקימים הם עד היום הזה.
נביא לגוים.
לא רק ירמיהו לבד היה נביא הגוים ככתוב "בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך נביא לגוים נתתיך" (ירמיהו א, ה), אך אנחנו כולנו בתור אומה, יש לנו התעודה הזאת, וכל איש ישראל מקטן ועד גדול שומע את הקול ממרום הקורא אליו "נביא לגוים נתתיך".
כי הנה ידועה שיטת הרמב"ם ז"ל שהדרך הממוצע זה הוא "שביל הזהב" שעל האדם לבור. ושביל הזהב זה עליו לבחור בכל המדות שמנו חכמים. לא טובה למשל, השפלות הנפרזה, כשם שלא טובה הגאוה, אך הענוה הממוצעת בין הגאוה והשפלות זוהי הדרך הרצויה לאלקים ואדם. לא טובה הפזרנות הקיצונית ולא טובה הכילות אך הנדיבות זוהי הדרך הממוצע שביניהן, ואת זה על האדם לבחור, וכן גם בשאר המדות, והדברים עתיקים.
אולם כאשר אנו שמים לב בהספרות התלמודית לו גם באופן שטחי אנו רואים תיכף, כי היהדות דורשת ממנו הרבה יותר מדרך הממוצע.
רבי לויטס איש יבנה אומר, מאד מאד הוי שפל רוח בפני כל אדם שתקות אנוש רמה" (אבות פ"ד, מ"ד) ובכן הוא דורש מאתנו שפלות נפרזה במאד מאד ולא רק עניות ממוצעת.
"יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך" (אבות פ"א, מ"ה) ובפירוש המפרשים, שעל האדם לקמץ בעד בני ביתו עד שיהיו כעניים בכל התנהגותם, אבל בעד אחרים עליו לפזר כל כך עד שיוכלו לחיות ברוחה, ובכן גם בפזרנות עלינו להיות קצוניים.
ואמנם אפשר להביא דוגמאות ממאמרים מעין אלה לעשרות ולמאות, אלא שדי להגיד כי כל מס' אבות הרי נוסדה על העיקרון הזה, שעלינו להיות קצוניים בכל מדה נכונה, עד שעלינו להיות כ"עבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס", לזה גם כן כמובן, אי אפשר בדרך הממוצע.
ואם תשאלו רבותי הנכבדים, הרי כל אלו סותרים לשיטת הרמב"ם הנ"ל?
גם על זה תמצאו תשובה במס' אבות הנ"ל:
"רבי אומר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם, והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות" (אבות פ"ב, מ"א). ושאלו המפרשים מדוע מתחיל בלשון נסתר "שיבור לו האדם" ומסיים בנוכח "והוי זהיר"? והשיבו על זה, כי ב"דרך ישרה שיבור לו האדם" הוא מדבר על האדם בכלל, ולא רק על בני ישראל, שהאדם בתור אדם עליו לבחור בדרך הממוצע, זהו מדת תפארת שהיא "שביל הזהב", ומבאר זאת עוד בדברים יותר ברורים "שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם" שעליו לכוין שגם בני האדם ימצאו את דרכו לתפארת, שזה אפשר רק ע"י דרך פשרנית "לא חמימי ולא קרירי". אבל כל זה נאמר בלשון נסתר - להם, להגוים. אכן לכל איש ישראל הוא פונה בלשון נוכח "והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה", זאת אומרת, לבלי להביט כלל על מדת התפארת, שהיא דרך הממוצע, אך יעשה הכל עוד לפנים משורת הדין, וגם בהמצוות קלות שאדם דש אותן בעקביו יהא זהיר בהן, וכבר נאמר "קדש עצמך במותר לך" ועל כל יהודי החובה להוסיף מחול על הקודש.
וא"כ, יש איפה ואיפה במדות, מדת כל אדם שבאומות העולם הוא דרך הממוצע, ומדת איש ישראלי הוא האידיאליות הקצוניות שבחיים ומדוע?
מפני שעל כל יהודי ויהודי נאמר "נביא לגוים נתתיך", ובתור בני נביאים אי אפשר לנו להסתפק בשום אופן בדרך הממוצע.
כי הנביאים לא ידעו ולא חפצו לדעת מדרך הממוצע, הם היו קיצוניים באמת שלהם, קיצוניים בבקשת הרוחני המוחלט בכל, שנואים היו להם תמיד המים הפושרים של לא חמימי ולא קרירי, "ועד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים" זה היה הלוזונג התמידי שלהם.
המשל מהמקל שנתעקם.
כי גם הרמב"ם בעצמו לא תמיד הוא מסכים עם דרך הממוצע, הוא מביא על זה את המשל הידוע מהמקל שנוח לו כשהוא ישר, אבל אם כבר נתעקם לאיזה צד ואנו חפצים להישירו, אז אי אפשר הדבר בלתי אם נכפוף אותו על צד השני, ואז דוקא יוכל להתישר, והנמשל הוא שאם אדם כבר נטה לקיצוניות רעה, אז אי אפשר לו לבוא לדרך הישר, זולת אם יטה להקיצוניות המתנגדת לה, להקיצוניות של הטוב.
וכבר המליצו על זה הדרשנים את מאמר חז"ל "תנו רבנן, דבר בעיר אל יהלך אדם באמצע הדרך - וכו' - שלום בעיר אל יהלוך בצדי דרכים" (בבא קמא ס, ב), על שם הכתוב "ראיתי עיר קטנה", וכששלום בעיר, שעוד לא נתעקם המקל, אז כמובן צריך ללכת באמצע הדרך, בדרך הממוצע, אבל כשדבר בעיר, כשכבר הופרע הסדר ופרצה המגפה בקרבו, אז כדי לישר עצמו, הוא מוכרח ללכת בצדי הדרכים כדי לקבל את תשובת המשקל.
עם סגולה.
ואנו הלא הננו עם סגולה מכל העמים ועלינו להשפיע על כל העולם כולו, על כל האומות והלשונות שכבר נתעקמו כל כך והאם אפשר לנו לעשות זאת בשביל הזהב? הלא אז נהיה כאותו האיש השוטה שמנסה באופן כזה לישר את המקל שנתעקם.
ובשביל זה הננו צריכים להיות קיצוניים לצד הטוב בכל דרכינו ומעשינו, ואז אפשר יהיה לנו להשפיע ברב או במעט גם על הגוים שיתקרבו במדה ידועה לשביל הזהב.
ואם אמנם לא נשאנו הרבה פירות בזה, והמקל עדיין עקום מאד, בכל זאת אי אפשר לכחש, כי לולי הקיצוניות שלנו היו העמים עומדים עוד במדרגה יותר גרועה מזה, שהמה עומדים עכשיו.
ואמנם לפלא גדול על הרמב"ם ז"ל ש"מימות משה ועד משה לא קם כמשה", שלא עמד על העיקר הגדול שביהדות, שהננו עם סגולה מכל העמים ולא חשב זאת בטעמי המצוות שלו. הוא חלק את כל המצוות לי"ד סוגים (עי' מורה נבוכים ח"ג פל"ה), בעוד שבאמת יש גם סוג ט"ו זהו הסוג של עם סגולה מכל העמים שכמה וכמה מצוות באו רק בשביל זה.
הננו עם סגולה, ובשביל זה נחשב אצלנו קדוש השם לאחד העיקרים היותר גדולים, ואם רוצים אנו לקדש את השם המחולל כל כך אצל כל העמים והלשונות שעל פני האדמה, אז אי אפשר לעשות זאת בדרך הממוצע, דרך הכבושה לרבים אך עלינו למסור את נפשותינו גם על ערקתא דמסאני.
בקיצור, בני נביאים אנחנו וכשם שנביאי האמת וצדק היו קיצוניים שבקיצוניים במדת האמת וצדק שלהם, כן גם "בני הנביאים", האומה הישראלית, שירשו את נחלתם הרוחנית, הנה אופיה של אומה זו שהיא שונאת את הבינוניות, את הפושרים, וע"כ יש לנו תמיד מפלגות קיצוניות יותר ממפלגות המרכז.
ואמנם הדרך הממוצע הוא אמנם הדרך היותר בטוח מכל צרה שלא תבוא, ואלה שעיקר העיקרים הוא אצלם שלא יאונה להם כל רע, יבחרו בודאי את הדרך הזה ורק את הדרך הזה, אבל אנו "בני נביאים" אנחנו והתורה קדמה אצלנו לבריאת עולם והאידיאל עומד אצלנו למעלה מן החיים כדי שלכל הפחות יחדור האידיאל הזה מעט גם בתוך חיים של הגוים.
עם סגולה מכל העמים...
ועמך כולם צדיקים.
ולא לחנם אנו מקדימים לפני כל פרק ופרק של מס' אבות את המשנה של "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר".
כי באמת אמרו חז"ל "האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דאבות" (בבא קמא ל, א) ובכל זאת מנהג ישראל תורה, שעל כל יהודי ויהודי בלי שום יוצא מן הכלל ללמוד פרקי אבות בשבתי הקיץ, ולכאורה מי שאינו רוצה להיות חסידא הרי יכול להשתמט מזאת?
בשביל זה אנו מקדימים את המשנה הנ"ל, שממנה אנו יודעים את חובתנו כלפי כל העולם כולו, כי אנחנו הננו צריכים להחם את כל המים הקרים שבכל רוחות התבל, וכדי להחם מים קרים, אי אפשר לעשות זאת על ידי מים פושרים, אך ורק ע"י רותחין שברותחין, ועל כן כל אחד מאתנו מוכרח להיות חסידא "ועמך כולם צדיקים" מפני ש"נצר מטעי מעשה ידי להתפאר", הקב"ה נטע אותנו בכל ארבע רוחות העולם, כדי שנוציא פירות יפות, "לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות, אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, שנאמר וזרעתיה לי בארץ, כלום אדם זורע סאה אלא להכניס כמה כורין" (פסחים פז, ב).
וכבר השיב ר' יהודא הלוי בה"כוזרי" על השאלה ששאלו אותו, אם דת ישראל היא באמת האמיתית, מדוע עם ישראל עם השם, מפוזר ומפורד בין כל העמים והוא נתון למרמס תחת כפות רגליהם? כי עשה השי"ת עם ישראל כאשר יעשה האכר המשליך את התבואה בבטן האדמה, כי לא יעשה זאת מפאת שמואס בהתבואה, אך להיפך יען שחפץ שתביא התבואה הזאת לו מאה שערים, ובשביל זה הוא משליך להארץ דוקא את התבואה היותר מובחרת, וכן עשה הקב"ה כדי שנביא גם אנחנו מאה שערים, וכשם שהתבואה בראשית צמיחתה תאבד את צורתה והשבולת והגרעינים יתדמו רק במקצת אל התבואה העיקרית, ורק כאשר יתבשלו כל צרכם, אז ידמו בכל מכל אל התבואה המושלכת, כן הוא גם עם העמים שבתוכם אנו יושבים, שלעת עתה המה מתדמים לנו רק בפחות ממעוטא דמעוטא, אבל סוף סוף ב"אחרית הימים" יתבשלו כל צרכם ויקבלו את צורתנו אנו.
בקיצור, הננו נצר מטעו של הקב"ה שנטע אותנו בכל ארבע רוחות העולם ובשביל זה עלינו למלאות את הציווי "ועמך כולם צדיקים".
התורה נתנה באש.
ואמנם לא לחנם נתנה התורה באש, ללמדנו כי בתורתנו זו אנו צריכים לחמם את כל הקרח הנורא של כל האומות ולהשונות, ובהקולות וברקים שלוו אותה אנו צריכים להעיר את כל הישנים ולהקיץ את כל הנרדמים, לקרוא לכל העולם כולו "קול ד' בכח וכו' קול ד' שובר ארזים" "עורו ישנים משנתכם והקיצו נרדמים מתרדמתכם", עד ש"יקיצו וירננו כל שוכני עפר".
"ויהי קול השופר הולך וחזק מאד משה ידבר והאלקים יעננו בקול" (שמות יט, יט), אין לנו להסתפק בדרך הממוצע, במים הפושרים שלא חמימי ולא קרירי", אין לנו להסתפק בדרך הכבושה, במנהג אבותינו בידינו, אך קול השופר שלנו צריך להיות הולך וחזק מאד, מיום ליום ומרגע לרגע הוא צריך להתגבר יותר ויותר ולהביא לזה ש"ויחרד כל העם אשר במחנה" שינועו כל אמות הספים שבעולם מקול הקורא קדוש, קדוש, קדוש ד' צבאות.
"משה ידבר", הנה משה דבר לא נאמר, אך "משה ידבר", בלשון עתיד, כי הוא לא אמר עוד את מלתו האחרונה. הוא מדבר זה יותר משלשת אלפים שנה ועדיין לא גמר את נאומו, ובכל דור ודור הננו שומעים את קולו בכל השבעים לשונות שבעולם וכל יושבי תבל ושוכני ארץ אומרים לו "משה שפיר קאמרת"...
"משה ידבר והאלקים יעננו בקול"...