אח"כ יסדר ההגדה וענין תקון ההגדה הוא מפני שחייבין אנחנו לספר ביציאת מצרים בלילה הזה ואין כל העם יודעים לסדר ענין כדי לספר ואע"פ שידעו לפעמים יתרשלו ולא יספרו ובפרט אם יאכלו ואם ישתו ותחטפם שינה ולא יגידו דבר לכן תקנו אלו הדברים בקיצור מספרים ביציאת מצרים כדי שיזכו כלם לספר בענין יציאת מצרים בין גדולים בין קטנים ותקנו אותה קודם סעודה מן הטעם שכתבתי. וקראו אותה הגדה כשמה שמגיד ומספר בה קצת מן הענינים שהיו ביציאת מצרים כדי לצאת ידי חובתנו מן הפסוק שנאמר והגדת לבך וגו' שאעפ"י שלא יהי' דעת בבן לשאול אנו מגידים הענין מעצמנו: ומתחילין הא לחמא עניא אע"פ שאינו מן הענין של ההגדה משום שעם היות שאנו עושים עצמינו בני חורין והרי אנו משועבדים תחת אדום וישמעאל לזה נ"ל שהתחילו בענין זה כלו' אינו דומה שעבוד זה לשעבוד מצרים שאע"פ שאנו משועבדים עתה לא אבדה תקותינו ולא נגזרה תאותנו והרי הרשות בידינו לעשות כרצוננו וכל דצריך ייתי ויפסח ובידינו להאכילו ולהשקותו וא"ת סוף סוף משועבדים אנחנו ועבדים אין ענין עבדותנו כלום דהא אנו מובטחים ועומדים ומצפים ומקוים הישועה בכל עת ובכל שעה ואם השתא הכא אפשר לשנה הבאה שנהי' בארעא דישראל ואם כעת אנו עבדים לשנה הבאה נהיה בני חורין בעה"י כי ישועת ה' כהרף עין ונקלה זאת הגאולה הרבה מגאולת מצרים ואפשר לה להיות ע"פ הטבע וא"צ כ"כ לשנות סדרי בראשית ושדוד המערכות מה שלא היה כן ביצ"מ כמו שאנו מגידים ואומרים ואלו לא הוציא הקב"ה אותנו משם עדיין אנו וכו' כלו' שלא היתה יציאתנו משם אלא בדרך נס בכחו הגדול וזרועו הנטויה שעל דרך טבע לא היה אפשר לצאת והתחילו זה הענין בלשון תרגום י"א כדי שיבינו הכל ואם יש רעב ח"ו שיבא העני בפועל ויאכל. וי"א כדי שלא יבינו השדים והמזיקין ויאמרו שניתן להם רשות ויבאו לערבב שמחתנו אבל לשון תרגום אינם מבינים דאפילו מה"ש אינם מבינים כמו שאמרו חז"ל על ענין הקדיש:
ואח"כ אומר מה נשתנה והוא ענין השאלה ומגיד עבדים היינו כו' ואנו מגידים הענין בעצמנו בלא שאלה כמו שכתבתי. ופסקת עבדים היינו כוללת ענין היציאה וההטבה שהטיב עמנו אלהינו בקצור. ואח"כ הביא בעל ההגדה מעשה וכו' להורות לנו שאין הענין זה מספיק לצאת ידי חובתו אלא כל א' חייב לספר ביצ"מ כפי כחו ומעלתו וכל המוסף משובח וכן מצינו בה' זקנים אלו שהיו מספרים ביצ"מ כל אותו הלילה וכן ראוי לכל א' ללמוד לעשות כזה או קרוב לזה. ואח"כ הביא משנה של אמר ראב"ע לומר דלאו דוקא מצוה על האדם לספר ביצ"מ בליל פסח שהוא זמן הנס אלא אפי' בכל יום ובכל לילה מימי השנה צריך להזכיר יצ"מ. אח"כ הביא ברוך המקום שנתן תורה לישראל. להגיד לנו שזה הענין שאנו אומרים ומגידים מעצמנו הוא דוקא למי שאין מי שישאל אותו או שיש לו ואינו יודע לשאול שאנו שואלים את עצמנו מה נשתנה הלילה הזה שהוא כוללת ואנו משיבין עבדים היינו וכו' שהיא תשובה כוללת אבל למי שיש לו דעת צריך לחקור ולדרוש כל ענין וענין מה זה ועל מה זה כמ"ש חכם מהו אומר מה העדות והחקים והמשפטים שצריך לפרט כל ענין וענין וכן תשובתו צריך שתהי' פרטית על כל דבר וענין כמו שאומר אף אתה אמור לו וכו' גם השואל צריך שידע לסדר שאלתו ולא יוציא עצמו מן הכלל שהרי הוא כאלו כפר בעיקר ואם שואל כך ברשע צריך להשיב לו כרשעתו ולהוציא אותו מכלל ישראל וזהו כלל לכל התורה כלה לענין השואל שידע לשאול והמשיב שידע להשיב וז"ש והתחיל בברכה למקום שנתן תורה לישראל שיש בה כמה ענינים ורמזים שאין האדם מביט בהם לכאורה וכלן מרגליות ואבני יקר הנה שבד' מלות רמז לד' ענינים ומינה ילפינן ענין גדול לכל התורה כלה. מתחילה עע"ז וכו' מפני שאנו חייבין להכיר הטוב והגמול שהטיב המב"ה עמנו וכדי להגדיל ולהרבות ענין הגמול צריכין אנו להתחיל בגנותנו כדי לסיים בשבח הש"י וכן היו עושים בענין הבאת הביכורים וענין גנותנו הוא שבענין יסוד תולדותינו עע"ז היו אבותינו בימי תרח ונחור ואפילו אברהם עצמו שהוא ראש היחס ג"כ עבדה אלא שאח"כ מתוך חקירות ודרישות וסיוע אלהיו עליו עמד על האמת ועל הצדק והכיר את בוראו והטיב עמו חסדו והציל אותו מכבשן האש ולא די לו בזה אלא שהרחיק אותו מבית אביו והביאו לא"י במקום קדושתו והי' עמו בכל אשר יפנה ישכיל והוריש לו ואל בניו אחריו את כל הארץ ומעולם לא זזה שכינתו מאבות לבנים עד שקרבם לפני הר סיני והנחילם חמדת שעשועי תורה קדוש' וטהורה חקים ישרים ותורת אמת לא עשה כן לכל גוי ואע"פ שירדנו למצרים כאשר גזר ואמר גר יהיה זרעך וכו' והוא כדי לצרף אותנו מכל סיג ומכל פסולת כמו שכתוב מכור הברזל והי' לנו לשמור עצמנו בקדושה ובטהר' עד מאד ולהזקק שם ככסף מזוקק שבעתים ועכ"ז לא כן עשינו אלא אדרבא נטמאנו ביניהם והוספנו טומאה על טומאתנו ומשורת הדין הי' להרחיק אותנו מעליו כשאר עממים אלא בחמלת אבותינו ומשמרו את השבועה וההבטחה שהבטיח ואחרי כן יצאו ברכוש גדול הוציאנו ממצרים ופדאנו מבית עבדים ואותה ההבטחה היא שעמדה לנו במצרים והיא העומדת לנו בכל גלות וגלות שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו. והוא י"ו באהבת אבותינו מצילנו מידם. צא ולמד. עכשיו דבר הענין בדרך כלל ועתה מפרט כל ענין וענין מהגמול אשר גמל עמנו האל י"ו מיעקב אבינו ע"ה עד שקרבנו לפני הר סיני ונתן לנו את התורה והורישנו א"י ובנה לנו בית הבחירה כמו שמגיד הכל בעל ההגדה עד משנת ר"ג היה אומר וענין ר"ג הוא שעיקר חיוב ההגדה והספור הוא ג' דברים אלו שהם ראשי פרקים לזכור יצ"מ כלה. פסח לזכור י' מכות שהביא המב"ה על המצריים ומכולן הצילנו ופסח עלינו בחמלתו. מרור לזכור כל השעבוד שעבדו אותנו ומררו את חיינו בעבודה קשה והוציאנו מאפילה לאורה ומשעבוד לגאולה. מצה לזכור גאולתנו ופדות נפשנו שלא הספיק בציקם של אבותינו להחמיץ כדי שלא יתעכבו בשעבוד מצרים יותר מן הראוי ויהיו משועבדין שם כל הימים והוא ענין גדול לזכור הגאולה והפדות גאולת פדות הנפש וגאולת הגוף. והנה בג' אלו רומז יציאת מצרים כולה: לפיכך מפני שאנו צריכין לומר את הלל הגיד לנו קודם כי מן החיוב הגמור המוטל עלינו להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר ולקלס למי שעשה לנו את כל הנסי' האלה וראוי שנ' הללויה:
ומה שראוי לחלק את ההלל חלק מנו עם ההגדה קודם סעודה וחלק אחר הסעודה בכוס ד' אפשר לתת טעם לדבר שהוא מפני שישאלו התינוקות כי כמה שנויים נעשים הלילה הזה מפני כך וזה ג"כ עמהם:
עוד אפשר לתת טעם אחר נכון שענין חלק אחד מדבר בענין יציאת מצרים כמ"ש בצאת ישראל ממצרים וכו' הים ראה וינוס וכו' ועל זה אנו אומרים אותו עם ההגדה על כוס שני שכולו עניין יציאת מצרים אבל חלק הב' של ההלל מדבר בגאולות העתידות כמ"ש לא לנו ה' לא לנו וכו' וכה"א על הגאולה העתידה למעני אעשה ועל זה אנו מתחילין שפוך חמתך אל הגוים שאנו מתחננים לפניו על הע"ל שישפוך חמתו על הצוררים שאכלו את יעקב ואכלוהו ויכלוהו ואת נוהו השמו והוא בהמ"ק שנחרב בידם פעמים וכל זה אנו אומרים על כוס ד' שרומז לגאולה העתידה בעה"י ב"ב. ועליו אנו אומרים הלל הגדול. ואין לחוש על ענין שאינו גומר את ההלל ואנו חולקין ומסיחין דעתינו כל כך בין זה לזה דכיון שאמרנו אותו בב"ה וברכנו עליו וגמרנו אותו כדין וכשורה יצאנו בו י"ח ואין אנו צריכין לגמור אותו פעם אחרת על אותו הדרך אלא כדי לעשות המוטל עלינו על הד' כוסות וא"כ אין לחוש על הסח הדעת ומטעם זה אין אנו צריכין לברך עליו בבית כי כבר יצאנו ידי חובתנו בבהכ"נ:
ואחר שאמר עד למעינו מים יקח הכוס ביד ימינו ויאמר ברכת אשר גאלנו והיא על גאולת מצרים כאשר כתבתי ויכוין בה כראוי ויסיים בה גאל ישראל וישתה הכוס בהסבת שמאל ולא יברך עליו בפה"ג שכבר נפטר בבפה"ג של קדוש והוא פוטר כל היין שבתוך המזון ומן הטעם הזה לא יאמר ברכה אחרונה על שום כוס עד האחרון ואע"פ שאמר בפה"ג על כוס ג' והרי נפסק בפה"ג דקדוש אפ"ה אצ"ל אחריו ברכה אחרונה שאותו בפ"ה של כוס ג' פוטר הד' וע"כ אין לברך עליו: אח"כ ירחצו ידיהם לאכילה ויברך ענ"י ויקח הב' מצות שהם א' של מצוה וחציה של ב' ויברך ב' ברכות זו אחר זו א' המוציא לחם מן הארץ ויכוין בה על המצה השלמה בדעתו ואח"כ יברך אקב"ו על אכילת מצה ויכוין על הפרוסה כי מצה לחם עוני כתיב בה ודרכו של עני בפרוסה ואח"כ יבצע מב' כא' ב' זיתים כזית מכל א' מוציא ומצה ויאכל מב' כא' ויתן לכל המסובין ואם בלע מצה יצא. אח"כ יקח מהמרור שיעור כזית ויטבול אותו בחרוסת ולא הרבה ויברך אקב"ו על אכילת מרור ויאכל כזית ואם בלע מרור לא יצא ויתן למסובין כזית לכל א'. אח"כ נוטל מהמצה הג' של מצוה מעט ויכרוך אותה בתוך המרור ויטבול בחרוסת ויאכל זכר למקדש כהלל שאומר על מצות ומרורים יאכלוהו ומחויב שיאכל כזית מכל א' מהם ויתן לכל המסובין ואח"כ יסדר שלחנו כפי ערכו והשגתו כברכת ה' אשר נתן לו ושמעתי שטוב שיאכל ענין ראשון ביצה א' ומניחין אותה בקערה והוא זכר לאבלות ירושלים שראוי להעלות אותה על ראש שמחתנו כמ"ש אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי:
וראוי לכל אדם לענג נפשו וגופו בלילה הזה ולהראות חירות בעצמו וירחיק מעליו כל דאגה וצער שיש לו ממקום אחר ואצ"ל שיעורר עתה מחדש שום קטטה ומריבה אלא הכל יהיה שלום והנחה ולא יתן פתחון פה לבע"ד לחלוק ואחר שיאכלו וישתו ויאריכו על השלחן כדרך שרים ובני חורין יחזרו על חצי המצה אשר שמרו לאפיקומן ויקח ממנה כזית ויאכל אותה בהסבה בתאוה ונפש חפיצה ולא יקוץ במאכלה כי היא אכילת מצוה וצריך להניח מקום כדי לאכלה בתאוה ולא כאכילה גסה ואע"פ שאכילתה היא על השובע זכר לפסח אפ"ה א"צ שיהיה שבע יותר מדאי עד שלא תועיל לו אכילתו לכלום ואדרבה יזיק לו אלא יניח מקום לגמור שובעו באכילת' וזה פי' על השובע שבו תגמר השביעה כדי שלא יפסק טעמה מפיו ואע"פ שאכל כזית מצה דמנטרא קודם התחלת אכילתו ובירך עליה על אכילת מצה אפ"ה צריך לו לאכול כזית באחרונה מן הטעם הזה עצמו שתשאר טעמה בפיו ונמצא מתחיל בה בתחלת אכילתו וגומר בה בסופה כדי לחבב את המצוה ויתן כזית לכל א' מהמסובין ואין להם לאכול ולשתות אחריה כלום כמ"ש אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. אבל ישתה הב' כוסות המוטלים עליו חובה וכן אם ירצה לשתות מים ישתה. אח"כ יטול ידיו וימזוג כוס ג' ויברך עליו בהמ"ז וטוב לו שיחזר אחר ג' שיברך עליו בהמ"ז וכבר כתבנו למעלה שראוי לאדם לזמן אצלו בכל י"ט עני ודל בשלחנו לחלק משמחתו לעניים ולאביונים וכ"ש בליל פסח שצריך לחזור אחריהם כמ"ש כל דצריך וכו' וצריך להראות חירות ושררה בעצמו וישמח לב האומללים ויחשב להם כאלו הם בני חורין ולא יחסר להם דבר בלילה הזה וזהו ששנינו ולא יפחתו לו מד' כוסות של יין ואפי' מן התמחוי וה"ה לשאר הדברים:
ויברך בהמ"ז בנחת ובנעימה ויאמר יעו"י בבונה ירושלים ויברך בפה"ג על הכוס וישתה אותו בהסיבת שמאל ואם לא היסב לא יצא וצריך לשתות פעם אחרת בהסיבה וישתו כל המסובין ולא יברכו ברכת על הגפן אחריו אלא ימזוג הכוס ויתחיל שפוך חמתך וכבר אמרנו למעלה טעם למה הפסיק ההלל בב' כוסות. ויאמר לא לנו ה' בנעימה וקול זמרה כדרך בני חורין שיצאו משעבודם ויאמרו הודו לה' כי טוב כל"ח על הצלתם ועל פדות נפשם ואומר עד ברכת יהללוך ואינו חותם ואו' נשמת כל חי וכו' עד ברכ' ישתבח וחותם מלך מהולל בתשבחות אל ההודאות וכו'. ולא יברך בפה"ג שכבר נפטר בבפה"ג של כוס ג' וע"ז לא אמרו עליו ברכה אחרונה וישתה אותו בהסיבה וישתו כל המסובין ויברכו אחריו על הגפן שהוא סוף הענין ומי שרוצה לשתות כוס ה' לא יברך אחריו אבל יברך אחר כוס ה' ובלבד שיהי' מנהגו בכך אבל אם מחדש בא לנהוג נ"ל שאין ראוי לסמוך על ברכת בפה"ג של כוס ג' שיפטור להם כוס ה' אחר שאינו מן התקנה ומן החיוב שחייבו חז"ל שד' כוסות אמרו ולא ה' ואם נתנו רשות היינו לאדם שיקבע אותה חובה אבל פעם שותה ופעם אינו שותה לא אמרו אבל אם יאמר בפה"ג עדיף טפי ולא מקרי מוסיף על הכוסות כיון שניתן לו רשות שישתה אם ירצה: אחר שעשה כל המוטל עליו מכל אשר זכרנו יעסוק מעט בתורה קודם שיישן ואם בר הכי הוא שיוכל לעמוד כל הלילה מספר ביצ"מ כדרך החכמים מה טוב חלקו ומה נעים גורלו. והנני מתקן ומסדר ענין מה שידרוש ויחקור זמן מהלילה או כולה דשייך לכניסה וליציאה. (ב"ר ויאמר לאברם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וגו') ידוע שאני מפזרן תדע שאני מכנסן ידוע שאני ממשכנן תדע שאני פורקן ידוע שאני משעבדן תדע שאני גואלן עכל"ה: ראוי שנדע מאין לו לבעל המאמר ז"ל ג' ענינים אלו מן הפסוק ואם מחמת הכפל סגי בענין א' עוד דמי אמר לו שענין הכפל הוא לדבר והפכו כמ"ש ידוע שאני מפזרן תדע שאני מכנסן אני אומר שענין הכפל ההוא לענין הפזור והשעבוד. ועוד מה ענין הסדר דנקט תחלה מפזרן ואח"כ ממשכנן ואח"כ משעבדן עוד מה בין פורקן לגואלן וזה שייך בענין משעבדן:
ואפשר דבעל המאמר ז"ל ראה ג' ענינים בפסוק הא' של בשורת השעבוד וג' בפ' הב' של בשורת הגאולה וזה הכריחו שענין הכפל של ידוע תדע הי' על ענין ב' הבשורות כל א' על בשורה א' ומפני זה שינה הלשון בשניהם הא' נקט ידוע שהוא מקור להודיע ענין הבשורה הקודמת ותדע שהוא ענין על בשורת גאולתנו העתידה אחר זמן והג' ענינים שבפסוק הא' הוא גר יהי' זרעך הב' בארץ לא להם הג' ועבדום וענו אותם והם הג' ענינים שרמז בענין ידע תדע כנגד הא' שאמר ידע שאני מפזרן הוא כנגד כי גר יהי' זרעך דענין הגרות הוא שאין לו מנוחה במקום א' והולך מפה ומפה נע ונד ומטלטל הפך מהתושב שהוא מיושב במקום א' חזר ואמר בארץ לא להם להודיע צרה אחרת גדולה מזו שלא תאמר שאין הצרה כי אם בפזור וא"כ יהי' אפשר אפי' בארצותם שלא יהי' להם מנוחה מצרת אחרים שיבאו עליהם ומפחד צרת' אינם שלוים ושקטים כראוי והם מתפזרים בכאן ובכאן אלא הצרה גדולה על זו שיהיו בארץ לא להם שאין מניחין אותם ברצונם ללכת למקום אחר אלא יעבדו אותם בארץ לא להם כמי שמעכב המשכון על חוב שיש בו כנגד זה אמר ב"ה ז"ל ידוע שאני ממשכנן. עוד הודיע לו הפ' צרה אחרת על שניהם והוא העכוב ועינו אותם שאע"פ שיעכבו אותם בארצם כמו משכון אפשר היה שיהיו מושלים בעצמם וברוחם לעשות כחפצם ורצונם ולזה הודיע לנו שלא יניחו מעצבם ומעבודתם אלא ועבדום אותם כנגד זה אמר ב"ה ז"ל ידוע שאני משעבדן וכו' והם ג' ענינים כסדר הפ' וכל אלו ענינים נמצאו בארץ מצרים הם היו מפוזרים אלה פה ואלה פה כי ארץ מצרים גדולה היא כאז"ל ת' פרסה על ת' פרסה ואע"פ שאמר הפ' רק בארץ גשן אשר שם בנ"י וכו' שנראה ששם היו כולם אפ"ה לא היתה גשן עיר א' ולא ב' מדינות ולא ד' אלא היו עיירות רבות בארץ גשן כדרך שהיתה ארץ מצרים חלוקה למדינות ועיירות שלא יתכן שתקבל עיר א' ואפי' גדולה שבגדולות ולא מדינה רבה וגדולה לכל אנשי מצרים הרבים והעצומים וכ"ש ארץ גשן לישראל שהיו ג' מאות רבוא לפחות למ"ד וחמושים א' מה' אלא ודאי היו בתוך עיירות רבות מעט כאן ומעט כאן ואפ"ה לא היו מניחין אותם המצריים לעמוד לבדן ובפני עצמן כי יראים היו שמא ילחמו עמהם ועלו הם מן הארץ אלא היו עמהם שרים וגדולים שעכב פרעה עם אנשי מלחמה כדי שלא ימרדו במלכות ואפי' בארץ מצרים היו מהם רבים כמו שנמצא בכמה מקומות למדקדק בהם והנה נתקיים בהם הפיזור וטענה הב' שנתמשכנו א"צ ראיה שאפי' בי' מכות שהוכו עליהם היו מחזיקים בהם ולא היו מניחין אותם אלא מתוך הפחד הגדול שנפל עליהם ואמרו כולנו מתים. השעבוד והעינוי לפנינו הוא ויעבידו מצרים וכו' וימררו וכו' וכאשר יענו וכו' ובפסוק הנזכר הבטיחנו על ענין גאולתינו ויש בו ג' ענינים ג"כ רומז לג' ענינים שרמז במלת תדע כדעת ב"ה ז"ל והם וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי הרי א' אחרי כן יצאו הרי ב'. ברכוש גדול הרי ג'. ואינם כסדר הא' אבל פתח במאי דסליק מיניה ידוע שאני משעבדן תדע שאני גואלן מן השעבוד רמז בי' מכות כמו שאמר דן אנכי ומתוך י' מכות אלו נגאלו מן השעבוד ולא הי' פוצה פה המצרי ליהודי עשה לי כך וכך כי חרדת אלהים נפלה עליהם כי אם הי' בידם איזה מעקש ומעכב הוא פרעה הרשע ומאת ה' היתה נסיבה לחזק את לבו להתעולל בו אבל לא מרצון עבדיו ועמו כמ"ש אליו הטרם תדע כי אבדה מצרים. וכנגד הב' שהיו ממושכנים והמעוכבי' ביד' כמשכון אשר הוא ביד אחר אמר ואחרי כן יצאו שיניחו אותם ע"כ לצאת ואפילו פרעה הרשע אמר קומו צאו מתוך עמי איני מעכב בכם עוד. כנגד הג' שהיו מפוזרים ומטולטלים גרים בארץ אמרו יצאו ברכוש גדול ומתוך עשרם לא יהיו עוד גרים כמו שהיו אלא תושבים ומכונסים בארצותם ובטירותם וזה הי' אחר שקבלו התורה ועמדו במדבר בד' דגלים ושכינת אל על ראשם וכולם בלב א' היו ויסעו ויחנו כולם כא' ומשם באו לא"י ונתישבו כראוי עד שבנה להם ב"ה בימי שהע"ה נאמר בהם איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד א"כ בביאור דברי המאמר נתבארו הב' פסו' מכל ספקות שיש בהם אלא שיש לדקדק במ"ש ת' שנה שהרי לא ישבו אלא רד"ו שנה כמש"ה רדו שמה אלא שכבר תירץ רש"י ז"ל על זה בפ' ומושב בנ"י וגו' ושם הקושיא חזקה גדולה מזו מזכיר ישיבת מצרי' בפי' ת' שנה מה שלא הי' הוא ז"ל מתרץ דלאו דוקא בארץ מצרי' אלא עם ישיבת שאר הארצות אחר גזירת בין הבתרים והם מן הדברים ששינו לתלמי המלך ואותו ענין נתרץ בא"ת ב"ש ונאמר שאין חוזר תיבות ת' שנה להאי דסליק מנייהו ועבדום וענו אותם שהרי לא נשתעבדו בהם כראוי ואפילו הרד"ו כפרש"י ז"ל אלא חוזרים לתחלת המקרא כי גר יהי' זרעך וזה ודאי נתקיים בהם כי אפילו באבות נכתב בהם לשון גרות כמפו' בפ':
עוד אפשר לומר מדקדוק הפ' שלא אמר בארץ מצרים כי אם במצרים והוא ענין כולל כל מקום שיש בו בדוחק וצער: עוד אפשר לומר כי הגזרה כך עלה ברצונו לשעבד אותם ת' שנה כדי לצרפם ולבררן כנ"ל אלא שהקב"ה ברחמיו מיהר את הקץ בחמלתו עלינו בזכות אבותינו שלא נטמע ביניהם ונשאר כל ימינו עבדים לפרעה כמו שהגיד המגיד בהגדתו זה ענין שמעתי על פקוד יפקוד שהוא סימן שמסר יוסף שמי שיאמר אלו הב' מלות הוא ודאי גואל וענינם הוא שמנין פקוד שהוא ק"צ יפקוד ר"ל יחסר ממנין הת' וישאר רד"ו לבד זהו על ידי הגאולה וברוח הקדוש נאמר ליוסף מה שהי' עתיד להיות או קבל כך מאבינו יעקב שהגזרה של ת' שנה לא תהי' מתקיימת כולה אלא כך יחסר מן המנין והוא סי' נשמע לב' הענינים ורחמי שמים קדמונו שאפי' הרד"ו שנה שעמדו במצרים לא נתקיים בהם ועבדום וענו אותם כאז"ל כל זמן שא' מן השבטים הי' קיים לא נשתעבדו בהם בישראל כמ"ש וימת יוסף וכל אחיו וגומר ויקם מלך חדש וגו' ונמצאו ימי השעבוד משנולד משה שהוא קרוב לפ' שנה כדפרש"י ז"ל בפי' החומש וטעם בדבר טרם מכה יציץ רפואה פרח כבר נולד הגואל או קרוב למולדתו התחיל השעבוד וכן אז"ל מרים נקרא' על שם וימררו את חייהם ונ"ל שהיא עצמה בשרה בביאת גואל ובלדתו כאז"ל הנביאה אחות אהרן שהיתה נביאה כשהיתה אחות אהרן קוד' לידת משה ואין להקשות מזה מפרש"י ז"ל שאפשר לומר שבלידת מרי' התחילו לשעבד אבל לא בקושי ומפני שינוי וסת נראה להם למרירות וקראו שמה מרים משום המרירות אבל אחר שנולד משה הי' העבודה קשה והעינוי ופרו וישרצו וכה"א וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ והוא שנא' וימת יוסף וכל אחיו וגו' ובנ"י פרו וישרצו. וזה ראיתי לחלק כדי לישב ב' הענינים ולתקן הפי' עם המאמר ובזמן הגאולה עצמה התחיל השעבוד יותר ויותר ממה שהי' וז"ש ולא תאספון לתת תבן לעם וגו' הם ילכו וקוששו וגו' וזאת הצרה היתה קשה להם עד מאד ועליהם נאמר ויכו שוטרי בנ"י והקב"ה עשה לטובתם שמתוך שעבודם בא להם גאולתם והמו מעיו לנו וזכר את ברית אבותינו כמ"ש ותעל שועתם ונאמר וירא אלהים את נאקתם וידע אלהים כי אין גאולה מוצאת אלא מתוך הצרה וכה"א כי יבא כנהר צר ובא לציון גואל נמצאו ד' זמנים בענין השעבוד הא' ויעבידו מצרים אב"י בפרך ואז"ל בפה רך ברצונ' הטוב ולא דרך שררה ומרדות הב' קודם לידת משה בלדת מרים והוא אשר התחילו להשתעבד בהם בקושי ובעבדות כדרך אדונים על עבדיהם. הג' כשאמר הבה נתחכמה לו וגו' ובנו את פיתום ואת רעמסס. הד' בזמן הגאולה שמנעו מהם התבן ולא חסרו מתכונת הלבנים וזו הי' קשה להם מכולם ומתוכם נגאלו ומן הדין הי' להשתעבד בהם מתחלה בקישוי וענוי כמו שנא' ועבדום וענו אותם אלא שהמב"ה ברחמיו גבר חסדו עלינו לנהלנו ונתננו לרחמים לפני כל שובינו וז"ש ויתן אותם לרחמים לפני כל שוביהם:
אחר שעלה ברצונו י"ו למהר את הקץ לגאלנו רצה לקיים מה שהבטיח לא"א בין הבתרים כמ"ש וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי:
וראוי לדקדק מאי וגם מה אתא לרבות והם ב' רבויים גם ואת היל"ל ולגוי אשר יעבדו וגו' עוד אמאי הזכיר גוי כיון שלא התחיל בו היל"ל ולאשר יעבודו וגו'. עוד אמאי תלה הענין בהם ולא במשעבדים היל"ל את הגוי אשר ישתעבדו בהם דן אנכי. ואי משום דנקט ועבדום אין ענינו לעובדים אלא למשעבדים עצמם ויגיד עליו רעו דכתיב וענו אותם וכן ת"א ויפלחון בהון וגו'. עוד מאי ואחרי כן אחרי ביו"ד מיותר היל"ל ואחר יצאו וגו' עוד מאי ברכוש גדול כי רכוש אינו נקרא אלא מה שהאדם קונה מעצמו ורוכש כענין שנאמר רכושו אשר רכש בפדן ארם היל"ל בממון רב או בנכסים רבים והי' כולל בין נכסיהם בין נכסי אחרים והם מה ששאלו ממצרים וינצלו אותם: ואפשר לומר ולתרץ על ראשון ראשון אמר גם ואת לרבות אפילו למי שלא נשתעבד בהם והם בכור השפחה ובכור השבי שודאי לא הי' יכולת ורשות בידם להשתעבד בהם ואפ"ה לקו משום שהיו שמחים בצרתם או משום שלא יאמרו יראתם תבעה עלבונם ומפני כן לא אמר לאשר יעבודו והזכיר גוי לרבות כל גוי אשר בתוך העובדים שכולם נכללים עמהם אחר שהיו שמחים בצרתם:
עוד אפשר לומר שאמר את הגוי לרבות גוי ואלהיו כמו שמצינו שלקו הם ואלהיהם עמהם כמ"ש ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים וכאן רמזה לו הקב"ה לאברהם ואע"פ שנתרבו במלת את בענין טפל אין לחוש אחר שהמכה שלהם אינה גלויה ומפורסמת לכל כמכת הגוי עצמו ואמר הגוי בלשון הה"א הידועה לרמוז שהיה עתיד לשעבדם בתוך גוי ידוע ומפורסם בעולם וכן השר שלהם למעלה הוא רהב השר הגדול וכו' נאמר עליו התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו והוא גדול משרו של עשו בענין מעלתו וכן נאמר עליו קטן נתתיך בגוים בזוי וגו':
ובזה יתורץ למה נשתעבדו ישראל במצרים יותר משאר ארצות והוא למעלת ישראל בענין גלותם שלא ישתעבדו בהם בזוים ופחותים כמ"ש בענין ב"ה והלבנון באדיר יפול וגו'. גם להכיר לכל גדולת הקב"ה שגאל אותנו משם עם היות שכל הטומאה רצוצה וכחות הדין נמצאו בהם כמ"ש מבית עבדים מבית פרעה ואינו לגריעותא אלא שהיא בית עבדים שכל עבד הנכנס שם אינו יוצא עוד משם בכחם הגדול והאדיר בלהטיהם הגדולים והשי"ת הוציאנו ביד רמה ע"כ שלא בטובתם ובאלהיהם עשה ה' שפטים ועל אשר לא תלה הענין במשעבדים ואמר את הגוי אשר ישתעבדו בהם דן אנכי הוא מפני הענין שאמרנו שאין הענין תלוי במשעבד בלבד כי אפי' מי שלא נשתעבד בהם נלק' אבל כשהענין תלוי בהם מרבה ענין גדול שאפי' שהישראל עבד אותו ברצונו ולא בהכרח אפי' הכי לקה על ידי כך: עוד שלא הי' ענין הנקמ' מפני שעבוד בלבד כי אינו מן הדין אחר שנגזר עליהם שישעבדו אותם שילקו על כך השופט כל הארץ י"ו לא יעשה משפט אלא משום שהקשו את ערפם וכבדו את אזנם ולא אבו שמוע מאמר האל ית' וית' שלח את עמי ויעבדוני והם מעצמם נתנו כתף סורר' בתחלה וימאנו להקשיב עד ששורת הדין חייבה להנקם מהם נקמה גדולה ע"ז וע"ז ואע"פ שהקדים מאמר הש"י לא מפני כך נגזר: עוד אפשר לו' דנקט לישנא דקרא ויתישב ועבדום היינו שישתעבדו בהם וכן ת"א ויפלחון בהון וכן אשר יעבודו בענין זה וכן ת"א די יפלחון בהון ונקט הלשון הזה דמשתמע לתרי אנפי שישמע שהם עתידי' לעבוד את אחרי' ואחרים יכבידו עליהם את עולם ועל הכל יתנו דין וחשבון כי הוא קצף מעט והמה עזרו לרעה. ואמר דן אנכי להסתיר הענין כי הכל לפי מעשיהם אשר יעשו כי אף על פי שגזר שיהיו הם עבדים ביד אחרים דן אנכי על הוספה שיוסיפו על הראוי וע"כ נקט לשון דין המשפט כי הוא אל אמונה ואין עול ולא נחתם גזר דינם עד שעשו בהם שפטים בכמה עניינים שמרוב צרתם ושעבודם הקשה כתיב ויאנחו בני ישראל ותעל שועתם אל האלהים והוא בשורה טובה לאברהם שלא הי' הגזרה לשעבוד גדול וקשה ואע"ג דכתיב ועבדום וענו אותם אפי' הכי אינו מן הגזרה אלא ספור מה שיעשו הם יותר מן הראוי והבשורה לו הוא שינקום נקמתם מהם ומפני כך יצאו ברכוש גדול שכר טרחם ועמלם כיון שהי' שלא מן הראוי: עוד אפ"ל כי אמר דן אנכי לכלול דינים רבים ומשונים ולא אמר מכה ונגוף שהם ענין א' וכן נוכל לו' על תוספת היו"ד של ואחרי שרמז לו שלא יצאו משם כ"א אחר שיוכו בי' מכות וכן אז"ל דן אנכי בי' מכות והענין משום שכולל דינים הרבה: עוד אפשר לומר שלא אמר דיין אלא דן אנכי שהוא ענין עומד והוא להראות לו שמעולם לא הסיר ידו מעליהם לרעתם בין קודם היציאה בין בזמן היציאה בין אחר היציאה וכפי הקבלה דן אנכי הם נ"ד שמות היוצאים משם בן ע"ב היוצא מפ' ויסע ויבא ויט שהם רי"ו אותיות וע"ב שמות כל שם בן ג' אותיות ונ"ד שמות כל שם בן ה' אותיות בכחו יצאו ישראל ממצרים והיינו דנקט אנכי ולא אני: עוד אפשר לומר דאמר ואחרי ביו"ד ולא ואחר משום דאחרי מופלג וגילה לו שלא יהי' ההוצאה סמוכה לתחלת הדין אלא אחרי זמן רב שיתעלל בהם יצאו. ואמר ואחרי כן להודיע כי מתוך כובד המכות שיבאו עליהם יצאו ברכוש גדול שיהיו יראים מהם וגברה מעלת' בעיניהם עד דמתוך כך נשא חן בעיניהם וישאילום וינצלו את מצרים. עוד גילה לו שאין רוב המכות לתועלת' של ישראל כדי שיניחו אותם לצאת כ"א לרעת' הי' להתנקם מהם על כל אשר עשו ומאת ה' היתה נסיב' לחזק את לבם ואח"כ שסבלו המכות הראויות להם הם יצאו מעצמם ולכן לא אמר יוציאום או יניחום לצאת וכן הי' הענין כי אע"פ שקם פרעה בלילה ואמר קומו צאו לא יצאו הם בלילה אלא ביום לעיני כולם כמ"ש ביד רמה לעיני כל מצרים ואמר ברכוש גדול ולא אמר בממון או בנכסי' היא הבשורה עצמה שאותו ממון שיוציאו אע"פ שלא הי' שלהם לא הי' גנבה וגזל בידם אלא רכושם איקרי אחר שנשתעבדו בהן חייבין הם להם כזה וכזה וכמעשה דרב גביהה בפרק חלק. ובזה יתיישב כיצד ישתעבדו בהם שלא מן הגזרה אלא אחר ששלמו להם פעלם אל חיקם הוה להו כאלו לא נשתעבדו ולתועלתם הי' ואמר ברכוש גדול לרמוז רכוש עצמן מצאנם ובקרם ורכוש אחרים מה שהוא ממצרים שהשאילום וביזת הים שהיא יותר מכלם כמו שאמרו ז"ל על פסוק ויסע משה וכו' שהסיען בעל כרחן: