ת"ר שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לבני בכורי כראוי לו נוטלן ונוטל את בכורתו. בבכורתו ידו על העליונה רצה מאתים זוז נוטלן רצה חלק בכורה נוטלו ושכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלונית אשתי כראוי לה נוטלתן ונוטלת כתובתה בכתובתה ידה על העליונה רצתה נוטלתן רצתה כתובתה נוטלת ושכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי כראוי לו נוטלן ונוטל את חובו בחובו ידו על העליונה רצה נוטלן רצה נוטל את חובו ומשום דאמר כראוי לו נוטלן ונוטל את חובו ודלמא כראוי לו בחובו קאמר א"ר נחמן אמר לי הונא הא מני ר' עקיבא היא דדייק לישנא יתירא דתנן ולא את הבור ולא את הדות ואע"פ שכתב לו עומקא ורומא וצריך ליקח לו דרך דברי ר' עקיבא וחכמים אומרים אין צריך ליקח לו דרך ומודה ר' עקיבא בזמן שאמר חוץ מאלו שאין צריך ליקח לו דרך אלמא כיון דלא צריך ואמר לטפויי מלתא קאתי ה"נ כיון דלא צריך ואמר לטפויי מלתא קאתי וכן הלכתא. פרשב"ם הא דקאמר בבכורתו ידו על העליונה דהוא הדין נמי אם אומר תנו מאתים זוז לפלוני בני סתמא ולא אמר בבכורתו דידו על העליונה כדפרכינן לקמן ודלמא כראוי לו בחובו קאמר ומשנינן ר' עקיבא היא דדייק לישנא יתירא אלמא אם לא אמר כראוי הוה אמינא דבתובו או בבכורתו הוא דיטול מאתים זוז ולי נראה דודאי אם אמר תנו מאתים זוז לבני בכורי נוטלו בבכורתו מדהזכיר בכורה וכן לפלוני בחובו אבל אם אמר תנו מאתים זוז לפלוני בני סתמא או לפלונית אשתי מתנה נתן להם יתר על הראוי להם: