פתיחה הספר בס"ד.
שנינו במשנה דאבות, משה קבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. והנה רבינו האר"י זצ"ל בשער רוה"ק דף ב' ע"ב פירש, מקום אחיזת הדורות להזקנים והשופטים בפ"ע, ונביאים בפ"ע, ואנשי כנה"ג בפ"ע, והזוגות בפ"ע, והתנאים בפ"ע, והאמוראים בפ"ע, ורבנן סבוראי בפ"ע, והגאונים בפ"ע, (ורבנן סבוראי בפ"ע, והגאונים בפ"ע), והפוסקים בפ"ע, והדורות שאחר הפוסקים בפ"ע, יע"ש. ונראה דהפוסקים דנקיט רבינו ז"ל, קאי על הרי"ף והרמב"ם והרמב"ן והרמ"ה והרז"ה והרשב"א והר"ן ורבינו יונה והרשב"א, וגם רבותינו הצרפתים, ועוד ועוד כיוצא בהם מן הראשונים המפורסמים, אמנם שאר הדורות שאחר הראשונים הנז' וכיוצא בהם, המה נקראים בעלי תשובות, ועד עתה רבני הזמן המה בכלל בעלי תשובות ובעלי אסופות:
והנה בבעלי תשובות יש שני סוגים, כי יש נשאל באיזה ענין שאלה אחת או חקר חקירה אחת, והוא נכנס לתוך החדר של אותו ענין, ורואה שם שולחן ערוך מוכן ומוצג לפניו קערות מלאות תבשיל מבושל ומבוסם עם כל פרי מגדים, זה אומר בכה וזה אומר ככה, והוא עורך תשובה לאותה שאלה או החקירה, ממה שאסף ולקח מן השלחן הערוך לפניו. והנה בודאי צריך לזה חכמה, לברר מן השלחן הערוך לפניו ברור נקי ובר ומנוקה הראוי ונוגע לאותה שאלה, ולא יתלה תניא בדלא תניא, אך זה חכים יתקרי, רבי לא יתקרי:
ויש נשאל באיזה ענין שאלה או חקר חקירה, והוא משדד עמקים באותו ענין, ומן החדר של הענין ההוא פותח לו דרכים ושבילים חדשים לצאת וללכת בהם לחדרים אחרים, ימה וקדמה וצפנה ונגבה, ובכל מקום אשר נכנס שם עולה ויורד, קושר ומתיר, מכניס ומוציא, ומכל אלה עורך תשובה שלימה ברורה ונקיה מנופה בי"ג נפות, הנה לזה חכים יתקרי ורבי יתקרי, ועליו נאמר רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה:
עוד יש בבעלי תשובות שני סוגים בענין אחר, והוא יש דרכו לדבר בתחלת תשובתו התנצלות לפתיחת פיו, והעברת קלמוסו באותו תשובה אשר משיב לשואליו, ומדבר במענה לשונו בדברי ענוה ושפלות שמשפיל עצמו למאד, ויש נחדל מלדבר דברים כאלה, אלא בראשית מאמר פותח יד בתשובה, ולאו ברמות ריחא עביד הכי, אלא טעמו ונימוקו עמו דקמי שמייא גלייא, וממ"נ אם הוא עניו ושפל באמת בפ"ע למה יפרסם ענוה שלו, ואם באמת אינו עניו ושפל בפ"ע, ורק היד כותבת דברי ענוה אלו, הנה זה עון פלילי להתעטף בטלית שאינה שלו, ואין לך גאוה גדולה מזו יושבת בצפוני הלב, וחרושה על לוח לבו:
ועוד יש בבעלי תשובות שני סוגים בענין אחר, והוא יש אם נשאל איזה שאלה בענין אחד, הוא זריז ונשכר לדפוק על דלתי הספרים של כל בעלי התשובות, ראשונים ואחרונים ואחרוני אחרונים למקטון ועד גדול עד זמנו, ואפילו על ספרים אשר המחברם עודנו בחיים, וכונתו לחפש חפוש מחיפוש כדי לראות ולידע דעת כל חכם וחכם, אשר דבר בענין זה שנשאל בו. והנה דרך זה הוא מה טוב ומה נעים, חדא אם ימצא חכם מחבר שנכנס בענין כזה, וגם הוא מסכים בענין כהסכמתו, נמצא הדין אשר נשאל עליו לעשות מעשה נפסק ע"פ דבריו, וע"פ דברי אותו חכם, ואין זה דן יחידי. והשנית, הנה בודאי א"א למדרש בלא חידוש, ולא יבצר מהיותו מוצא בספרי המחברים איזה סברה, או חילוק, או איזה ראיה והוכחה מדברי הראשון, או מדברי הגמרא, אשר זה החכם שנשאלה ממנו אותה השאלה ולא ידעה ולא הכירה ולא הרגיש בה אע"פ שהוא חכם גדול וגאון מובהק, אשר ידיו רב לו במלחמת של תורה ובקי בחדרי תורה עשר ידות על החכם המחבר הספר ההוא, ובדרך זה נוהגין חכמי הספרדים בתשובות ופסקים שלהם, לתור ולדרוש מכל הספרים ראשונים ואחרונים ואחרוני אחרונים כל אשר תשיג ידם, כדי לברר ההלכה בתשובותיהם, ועליהם נאמר יפוצו מעינותיך חוצה:
ויש שאין דרכם לתור ולדרוש בספרי האחרונים בכל ענין אשר יבא לפניהם, אלא פונים דוקא אל דברי הפוסקים הראשונים, וכותבים מה שנראה באותו ענין לפי הכרעת דעתם וסברתם, כאשר תשיג ידם באותו ענין, לקיים מ"ש כי תשב ללחום את מושל בין תבין את אשר לפניך, ובדרך זה מתנהגים על הרוב גאוני אשכנז. והנה אע"פ שבודאי הגמור לאו ברמות רוחא נהיגי בהכי, עכ"ז אני אומר אחר אלף מחילות מכבוד תורתם, לא טוב זה הדבר אשר עשו, כי זה כלל גדול בתורה, אין התורה נקנית אלא בחבורה, ולכך נקרא החכמים בעלי אסופות, ותמיד תמצא שהגדולים צריכין לקטנים, והתנא הגדול אמר הרבה תורה למדתי מרבותי, ויותר מחבירי, ומתלמידי יותר מכולם, ועל כן אם המחבר הספר הוא אחרון, וזה החכם בעל התשובה הבא להשיב על השאלה שנשאל הוא חכם גדול ורב מובהק, למה לא יבקש לדעת מה כתב זה המחבר באותו ענין של השאלה, הן מסברת עצמו, הן ממה שאסף וקיבץ לו מן הראשונים ואחרונים באותו ענין ושמא ואולי עלתה מצודתו של המחבר הזה דבר חדש וסברה חדשה אשר נעלמה מאותו הרב המובהק, ואם זה הרב המובהק השקיף על דברי המחבר הזה ולא מצא דבר חדש, מה הפסיד בהשקפה זו, הלא בודאי הגמור על כל אופן שיהיה מהשקפה זו רווחא שמעתתא טפי גביה, וכאשר מצינו שהיה רבי יוחנן מצפה לקושיות תלמידיו שמקשים לו כדי שעי"כ רווחא שמעתתא גביה, והיה נח לו בזה יותר מאותו דאמר הא תנא דמסייע לך, וגם כאן אם ימצא איזה שגיאה וטעות בדברי המחבר באותו ענין, הנה אדרבה מזה רווחא שמעתתא טפי:
עוד יש בבעלי תשובות שני סוגים בענין אחר, והוא, יש מדברים בענוה ודרך כבוד, בשקלא וטריא שעושין בדברי חכמי הדור שקדמו להם, וגם לאשר בזמנם, ואם ימצאון איזה שגיאה גדולה בדבריהם, הן בסברה ועיון, הן בהשמטה דאשתמיט להו, לא יחליטו השגיאה לחכמי הדור אלא יתחילו בלשון לכאורה, ויסיימו בלשון צ"ע.
ויש מפני שרואין חריפותם ובקיאותם כי רבה היא, והמה חכמים גדולים בעיניהם, ידברו קשות נגד חכמי הדור שקדמו להם, ויחשובים לטועים ויחליטו בדעתם ההשגה, עד שברור להם שאין לקושייתם תשובה. ובאמת מנהג זה אשר נוהגים בו הוא טעות ואיננו נכון. ראו מי לנו גדול מרבינו הראב"ד בתורה ויראה, אשר השיג על רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל כמה השגות, וזלזל בכבודו, ולא היה חשוב בעיניו, וסוף דבר מה עלתה לו, שבאו חכמי הדור אחריו וקיימו דברי הרמב"ם, ותרצו כל אותם ההשגות אשר עליו, וכבוד הרמב"ם הלוך וגדול בעיני כל חכמי הדורות, ועלה על כבוד רבינו הראב"ד ז"ל עשר ידות בעוה"ז, ומה' היה לו כבוד זה דשמעתתיה מתבררן בעלמא דור אחר דור, אליו ישמעון, וכל העולם עונין אחר ספר משנה תורה מקודש מקודש:
הביטו וראו בדרך זה, מה שקרה שגיאה ומכשול לחכם גדול בדורו, הוא הגאון רש"ל ז"ל, בשו"ת סי' צ"ח, שהטיח דברים נגד מאור העולם התנא האלקי הקדוש רשב"י ע"ה, אשר הכריזה עליו בת קול זה האיש מרעיש הארץ מרגיז ממלכות, והגאון ההוא חשבו כאלו הוא אחד מחכמי הדור שלו, שיהיה עומד לפניו וצווח, שכתב ואם היה רשב"י עומד לפנינו וצווח לשנות המנהג שנהגו הקדמונים, לא אשגחינן ביה, כי ברוב דבריו אין הלכה כמותו ע"כ יע"ש. וכל הרואה פליטת הקולמוס הזה שפלט מאצבעות הגאון הנז', נבהל מראות, ומרתע כוליה גופיה, וגרם לו כל זה, מפני שראה את עצמו, ולא ראה מה למעלה ממנו אשר דבר בו מי הוא, וחשב שיעור גלגל חמה הזורח על כל העולם כולו, כאשר תחזנה עין האדם אשר בארץ התחתונה לשיעור ככר לחם, ועם היות הגאון הנז' בקי בחדרי כל התלמוד, שכח במחילת כבודו מאמר התלמוד שאמרו, אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם, ואם ראשונים כבני אדם אנו כחמורים, דפרשו בו המפרשים כונה פשטית, לומר אם נשער כבוד הראשונים בעינינו כמלאכים, אז אנחנו חשובין כבני אדם שיודעין לשער. כבוד הראשונים, אבל אם אנחנו נדמה כבוד הראשונים בעינינו כערך בני אדם, אז אנחנו נחשבין כחמורים שאין בהם דעת להבחין. איך שיהיה הנה בודאי לעת כזאת, אדונינו רשב"י ע"ה מחל לו בג"ע, ורק אני הזכרתי דבר זה לדוגמה, שמזה נדע דכל אדם אשר יראה רק את כבוד עצמו. בדורו, יהיה נכשל בדבריו, עד אשר גם נגד גדול שבגדולים לא יוכל לעצור בעצמו, לבלתי יצא משורת דרך ארץ:
והנה עוד תמצא להגאון הנז' בהקדמתו לים של שלמה על חולין, שהרהר אחר דעתו של מרן הקדוש ז"ל, והכרעתו בספרו ביתה יוסף ושה"ט, ולא נהג בו כבוד בדברים אשר דבר בו, אך מה הועילו דבריו שדיבר נגדו, דקושטא קאי, וכמאן דלא חלי ולא מרגיש גברא דמאריה סייעיה, הלא בכמה תפוצות ישראל קבלו הוראותיו להלכה פסוקה להקל ולהחמיר בכל דיני איסור והיתר, ולא עוד אלא גם בפלוגתא דדיני ממונות דקי"ל המוציא מחבירו עליו הראיה, אין המוחזק יכול לטעון קי"ל נגד פסק מרן בש"ע, ומוציאין על פיו ממון מיד המוחזק, ואפילו במקומות שתופסין דגל הקי"ל, הנה הוא עטרה בראש כל אדם, ולאו דוקא אצל בני הספרדים, אלא גם אצל בני האשכנזים שלחנו ערוך לכל, ודבריו עושים פירות, ולו משפט הקדימה, ואין נוטין מדבריו אלא בדברים של המנהג אשר פירש רבינו הרמ"א ז"ל בהגהתו, ופוק חזי מ"ש רבינו הרמ"א ז"ל בתשובותיו סי' מ"ח ע"ש, ותדע כבודו של מרן ז"ל באשכנז מה שהיה לו בחייו, וכ"ש וכ"ש אחר פטירתו לחיי עוה"ב:
הנה בדבר המכשלה הזאת, פתחתי להזכיר מה שקרה להגאון רש"ל ז"ל שהיה ראשון בגאוני אשכנז, ואסיים באשר קרה לאחרון שבגאוני אשכנז, הוא הגאון יעב"ץ ז"ל, אשר היה ג"כ תקיף בדעתו, ולא היה יכול לעצור בקן קולמוסו, לבלתי צאת מן הגבול הראוי לפי כבודן של רבותינו הראשונים ז"ל. ראה כמה עלבון דברים עשה להגאון בעל תוספות יו"ט, בביאור על מסכת אבות, ולא עוד אלא שנגע בכבוד גאוני עולם הראשונים, לך ראה מ"ש הגאון חיד"א ז"ל במחב"ר א"ח סי' ק"ע וז"ל, ונבהלתי מראות ואשתומם כשעה, מפני היד שנשתלחה לכתוב כך על גדולי עולם, הרשב"א ורבינו ירוחם ומרן, שאין חכמי דורינו כדאין להיות תלמידיהם בחכמה ויראה, תלת סמיכי קשוט וקדישי עליונים עכ"ל. ועוד ראה נא להגאון חיד"א במחב"ר הנז' סי' רמ"ד, שכתב עוד על הגאון יעב"ץ וז"ל, ושרי ליה מריה שכותב על הרמב"ן כאשר ידבר איש אל רעהו, ומי שם פה לומר על אחד המיוחד ברבוותא קמאי, אשר משתו יגורו אלים, שלא ירד לעומק הענין, ומרתע כולי גופאי בראותי להרב הנז' בסדר דבורו על הראשונים ע"כ, ועיין עוד במחב"ר סי' תרצ"ה סק"ב ע"ש:
ובאמת יש כזאת וכזאת בספריו של הגאון יעב"ץ, כמה דברים שדבר נגד כבוד הראשונים כמלאכים, והוא הרעיש העולם בקושיות שלו שמצא בדבריהם ולא עלה על לבו שיש פה לאדם לטעון כנגדו, ולברר שאין בקושיותיו ממש, והאמת אתם בודאי. ואזכיר פה דוגמה דבר אחד, מה שנמצא להגאון יעב"ץ בספרו לחם שמים, על יומא פרק ג', על משנה ד', ואת האברים ואת החביתין, שכתב שם בדף פ"ה ע"ג, דחביתין בלי ספק שם כולל בכל מקום ששנויין בסדר הקרבה גם למנחת נסכים של תמיד ששניהן שוין וכו' ע"ש, וראיתי כתוב בגליון הספר בכתיבת יד וז"ל, אחר המחילה מכבוד תורתו זו כשגגה היוצאת מן פליטת קלמוסו שלא מדעת בעלים. דחביתין הם מעשה מחבת ויש לה שלשה לוגין שמן וכו' עיין ברמב"ם ז"ל פי"ג מ"ה מעה"ק, ומנחת נסכים הם עשרון סולת בלול בלוג שמן, ומקטירו בלי אפיה, עיין ברמב"ם ז"ל שם, וחביתין אין להם יין כמ"ש הרב, וגם בזה שגג וזה אפילו תנוקת של בית רבן יודעין, ובזה נפל היסוד ונפל כל הבנין, וכל דבריו עד סוף משנה ה' צריכין העברת קלמוס, ושרי ליה מאריה שמדבר תועה על הגדולים שלא עיינו, והוא עיין עיון גדול עד שנכשל בדבר וכו', כי זה ודאי תלמידי דבי רב ידעי לה, דרב המרחק בין חביתין למנחת נסכים כרחוק מזרח ממערב, וחביתין אין להם יין וכל דבריו באין ללא הועיל, ה' הטוב יכפר בעד ויאיר עינינו בתורתו לעבודתו יתברך, עכ"ל המגיה בגליון הספר בכ"י:
הנך רואה מכל הדברים האלה, דאל יתהלל חכם בחכמתו כי באמת נמצא לכמה גדולים שיהיה להם שגיאה גדולה בדבריהם, שאפילו קטנים לא יטעו בה, ולפעמים נכשלים אפילו בנוסח הפסוק של תנ"ך, כאשר קרה להגאון מופת הדור רבינו חיד"א ז"ל, בדרשה שדרש על פסוק והמת אל תמתוהו, וסו"ד זכה שהוא עצמו הרגיש בטעות וגילה הדבר בספר אחד מספריו, ועל זה נאמר שגיאות מי יבין. ואם יבא אדם לכתוב הערות בדברי האחרונים, יכלה הזמן והם לא יכלו, ולפק"ד אין ראוי והגון לכתוב השגות על האחרונים, כי אם רק בדבר הנוגע לענין דינא דוקא, אך בדבר שאינו נוגע לענין דינא, מה בצע כי נכתוב השגות, הן להעיר על תרוץ של המחבר, הן להעיר במה דאשתמיט מיניה דאין אנו אחראין לזה, ורק אם המחבר הוא ראשון מן רבותינו הראשונים ז"ל, אנו אחראין ליישב דבריו, לכן יש לאדם לכתוב הערתו עליו אפילו בדבר שאינו נוגע לענין דינא, אולי יבא חכם אחר ויישב דבריו כי בוודאי רבותינו הראשונים לא אמרו דבר בטעות, ואם יתקשה האדם בדבריהם, אע"ג דלא אשכח לה פתרי בודאי. איכא פתרי, ויבא חכם אחר ויפתור, או יגיד שהמשיג טעה בהשגתו:
וכדי להראות להמעיין שהאחרונים אין דבריהם נקיים מן השגיאות אע"פ שהם גאונים וגדולים בתורה, אזכיר מה שהערותי אנא עבדא בספר גאון אחרון מגדולי גאוני אשכנז, הוא ספר שואל ומשיב להרב הגאון הגדול המפורסם מהר"ר יוסף שאול זלה"ה, כאשר זרח אורו פה עירינו, וכאשר לקחתי אותו בתורת שאלה לעיין בעלמא, הערותי עליו הא' בשואל ומשיב תניינא ח"ב סוף סי' ז' שהעתיק דבר אחד מלקוטי הגאון ח' צבי ז"ל, שהשיג על הגאון מהר"ש אבוהב ז"ל, בספר הזכרונות, שאסר לאכול תותין במחט שהוא צובע המחט, והשיג עליו הגאון ח"ץ ז"ל שהוא הפך משנתנו פרק כל הכלים, את הכוש ואת הכרכר לתחוב בו ופרש"י לאכול בו תותין וכל פרי רך, נמצא כל כהאי גונא אין לו משום לתא דצובע, דמתניתין מתיר זה לכתחלה, ואין בהם שום איסור בעולם ע"ש. והדבר יפלא הן על חכם צבי המשיג, הן על הגאון מהרי"ש המעתיק, דמנ"ל לפרש דברי רש"י דאיירי בתותים הצובעים והלא יש תותים לבנים שאין צובעים כלל, ורק הם פרי רך המלכלכים הידים, ולכך אוכלים אותם ע"י מחט, וכן נקיט רש"י להדיא תותים וכל פרי רך, דמוכח מה שאוכלים התותים ע"י כוש מפני שהם פרי רך, ופה עירנו רוב התותים הנמצאים הם לבנים שאין צובעים, ומעט מן המעט נמצא תותים הצובעים, ובהכי איירי מתניתין לפ"ד רש"י ז"ל, ולעולם תותים הצובעים אין לאכלם בכוש משום לתא דצובע, וזה ברור ופשוט, ועל זה אמרתי אגב חורפייהו לא דייקי:
עוד ראיתי בספר שואל ומשיב תליתאה ח"א סי' תל"ג, שדקדק על הברייתא דיומא דף פ"ג, דקאמר מי שנשכו נחש קורין לו רופא ממקום למקום ומקרעין לו את התרנגולת, וכתב הגאון מהרי"ש ז"ל שם צריך ביאור למה נקט דוקא תרנגולת, ופירש דאשמעינן דאע"ג דיש לפניו לשחוט אפ"ה מקרעין, ומטעם דעוף אין צריך שחיטה מן התורה, וא"כ נבלה קיל משחוטה, וחזר ודחה זה משום דהא לרבי קיימינן, ורבי ס"ל בחולין דף כ"ח יש שחיטה לעוף מן התורה יע"ש. ונתפלאתי מאד על דבריו, איך עלה על לבו מעיקרא לפרש כן, והלא אפילו למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה, מודה דנבילת עוף יש בה איסור נבלה, דחתיכת סמנין מיהא בעינן, ורק דס"ל שאין נבלת עוף קרוי נבילה, אא"כ מתה מאיליה, או הרגה במכה שלא ע"י סימנים, כמ"ש רש"י ז"ל בחולין דף כ"ז ע"ב, וכן כתב הרשב"א ז"ל להדיא, מדקאמר הש"ס תהני ליה סכין לטהרה משום נבלה, משמע כי גם מ"ד זה מודה הוא שאם הכהו על ראשו ומת או שחתך כנגד לבו ה"ז נבלה, ואין התרתו אלא מן הצואר, ומ"ש אין שחיטה לעוף היינו שאין בו הלכות שחיטה, שאין פוסל בו שהייה דרסה חלדה הגרמה עיקור ע"ש, ואיך חשב הגאון דלמ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת אין דין נבלה בעוף, ובאמת הדברים מאליהן מוכחין דהא קאמר אין שחיטה לעוף, שהוא ר"ל אין דין שחיטה, ולא קאמר אין נבלה בעוף, ואיך שגג בזה, ועל זה אמרתי אגב חורפיה לא דק:
ועוד ראיתי להגאון מהרי"ש ז"ל הנז' בשואל ומשיב רביעאה, בח"א סי' ל"ד דף כ"ט ע"א, בד"ה והנה בהא וכו' שהקשה בהא דשבת דף קכ"ז, בריבה שפדאה חסיד אחד ולערב השכיבה תחת מרגלותיו, ואמר לתלמידיו בבוקר במה חשדתוני. והקשה כיון שפדאה הרי זו שבויה, וצריך להמתין שלשה חדשים משום הבחנה, ואיך ס"ד דחשדוהו שבא עליה דאיכא איסור דרבנן, ולשמואל משמע דה"ז אסור מן התורה, ותירץ, דרבי יהודה ס"ל בכתובות דף נ"ג דשבויה קמנטרא נפשה וקדושתה קיימא, וא"כ כאן שהיתה שבויה לא שייך איסור הבחנה, ולכן פירש רש"י כאן דכל היכא דאתמר מעשה בחסיד אחד היה ריב"ב או ר"י ברבי אלעאי, וכונתו לומר דחסיד זה היה רבי יהודה ברבי אלעאי דסבר דשבויה קמנטרה נפשה. וכתב הגאון על דבר זה שהוא כפתור ופרח, ע"ש. ואנא עבדא נתפלאתי מאד בדבריו, דלא תיקן כלום בזה, דאם ח"ו בעל אין בעילה זו לשם קדושין, דאע"ג דהוו שם התלמידים לא חשיבי עדים, כיון דלא פירש להם שבועל לשם קידושין, וכל כהא הנה להרמב"ם ז"ל ודעמיה איכא איסור לאו וחיוב מלקות, ולהראב"ד דפליג אכתי איכא איסור פנויה מדרבנן, דהא אפילו יחוד פנויה גזרו בב"ד של דוד הע"ה, וכנז' בש"ע סי' כ"ו ובח"מ שם, ועוד גם אם נאמר שבעל לשם קדושין, ואפילו אם נאמר שהיתה קטנה שאין לה דם נדות, אכתי אסורה מדרבנן בלא טבילה, משום דם חימוד, דאע"ג דלא בעיא ז' נקיים לדם חימוד דהוא משום חומרא דר"ז, ולא הוה עדיין חומרא זו בימי התנאים, הא עכ"פ טבילה בעיא גם בזמן התנאים, משום גזרת חז"ל שאמרו כל אשה שתובעים אותה להנשא אפילו היא קטנה רואה מעט דם מחמת תאות חימוד, ועוד איתא נמי במסכת כלה פרק א', כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה, ועיין בב"י ובש"ע סי' ס"ב די"א אפילו בדיעבד אסור בלא ברכה, ובמקום דליכא עשרה יתבטל ולא יעשה, וי"א בדיעבד אין מעכב, והא דאמרו בלא ברכה אסורה כנדה, היינו ר"ל בלא חופה. ועיין באחרונים, וא"כ הוא דלא עבד לא ברכה ולא חופה איך יחשדוהו בכך, ועל כן לא תיקן ולא הועיל כלום בדברים אלו שכתב עליהם כפתור ופרח, ואמרתי גם על זה אגב חורפיה לא דק:
עוד אזכיר כאן אשר הערותי בדברי הגאון מהרי"ש ז"ל, בשואל ומשיב רביעאה הנז', בח"א סי' ק"מ, שהביא דברי התוספות בקידושין דף יו"ד, שהוכיחו דקטנה שנשאת אין אביה יכול לקבל גיטה, מהירושלמי, באשה שהיתה אוכלת בתרומה, ובאו ואמרו לה מת בעליך או גרשך, ר"א מחייב קרן וחומש, ור"מ פוטר, ופריך תינח מת, אבל גרשך מי לא ידעה, ונדחק הגמרא לתרץ בזה, וקשה למה לא משני כגון שנשאת כשהיא קטנה ואביה קבל גיטה, אלא ודאי דאין האב יכול לקבל גיטה אחר שנשאת, עכ"ד התוספות. וכתב הגאון מהרי"ש ז"ל שם, שהקשה בשם משכיל אחד, דאכתי לא מצי לאוקמה בקטנה, דא"כ אמאי מחייב קרן וחומש, והא משנה מפורשת בתרומות פרק וא"ו, דהמאכיל לבניו ועבדים קטנים דפטור, דהם אינם בני חיובא, וכמ"ש הרע"ב שם, וא"כ בקטנה הרי היא פטורה, וכתב על זה הגאון ז"ל שם שהיא קושיא גדולה, ונדחק לתרץ תירוץ דוחק לחומר הנושא יע"ש. והמעיין יראה שזו שגיאה גדולה, והיא קושיא בטעות ח"ו, דאכתי הו"ל לאוקמא כגון שנשאת כשהיא קטנה ואביה קבל גיטה בעודה קטנה והיא לא ידעה מן קבלת הגט, ועתה כשהיא אוכלת בתרומה כבר נעשית גדולה שהיא בר חיובא לשלומי, ורק היא כשוגג דלא ידעה שכבר אביה קבל גיטה, וא"כ ראיית התוספות מן הירושלמי ראיה גדולה וחזקה, והתוספות כתבו דבריהם בקיצור, שלא הוצרכו לפרש להדיא דהיא אוכלת אחר שגדלה, כי זה הדבר מובן מאיליו, מאחר דקאמר ר"א מחייב קרן וחומש, ואם אכלה בעודה קטנה הדבר ידוע דאין כאן חיוב ממון, וזה פשוט אפילו לתנוקי דבי רב, ותמהני איך קושיא זו של המשכיל עיילוה למתיבתא דהגאון הנז', והוא וכולהו בני מתיבתא נתעצמו בה, וסו"ד לא מצא לה פתרי כי אם בדוחק לפי חומר הנושא, ואמרתי גם על זה אגב חורפיה לא דק:
כל הערות אלו הערותי בחפזון כחותה על הגחלים, ולא הזכרתים פה כי אם רק להודיע כי המצא ימצא גם בגדולי האחרונים שגיאות רבות כאלה, אע"פ שהם גאונים וגדולים בתורה, כי מי לנו גדול מיוסף הוא הגאון הנזכר שהיה אוצר בלום, ארי שבחבורה, וחריף ובקי בחדרי תורה, וסברתו ישרה, ועכ"ז אגב חורפיה ואגב שוטפיה לא דק, ועל כן אל יתהלל המשיג על הגדולים לא בהשגות כאלה ולא בהשגות של העלמה ושכחה, כי אין זה חידוש. ואין זה גרעון בחיק הגדולים בזה"ז, אשר רבו הטרדות מצד מקרי הזמן ונתמעטו הלבבות, ורק בדבר הנוגע לדין והלכה ראוי להמשיג להעלות השגתו על ספר, ובתנאי שלא יהיה נבהל להשיב, ויהיו דבריו בענוה וכבוד ודרך ארץ, וכונתו לש"ש לא להתגדל ולהתפאר בהשגותיו. והשי"ת ברחמיו יעזרינו לברר האמת, ולאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, ולא נכשל בדבר הלכה, ויקיים בנו תפילת רבי חנינה בן הקנה, ויזכינו ללמוד תורה לשמה, ויאיר עינינו באור תורתו, תורת חיים, אכי"ר: