מיגו דיכולין לומר להד"מ יכולין נמי למימר סיטראי נינהו. ותמיה לי טובא כי לא משלם כגון דאמר ליה הב זוזי ושקול שטרא אליבא דרב אשי, אי נמי בדלא אדכר ליה שם שטרא אליבא אמאי מהימן עלה למימר סטראי נינהו, דהא אי איכא תרי בכי האי גוונא לא מהימן וכדאמרינן, דאמר רבי אבהו [אי] אית לך תרי סהדי דפרעתינהו, וכל מקום ששנים מחייבים אותו ממון אחד מחייבו שבועה (להלן כתובות פז, ב), ולעד אחד מעידה שהיא פרועה (להלן כתובות פז, א) לא דהתם טענתייהו אפרעון בלחוד הוא, אבל הכא דכלהו מודו דשקל אלא דהאי אמר דידי שקלי דסטראי נינהו, הוה ליה טענתייהו אמנה אי בדין שקליה או והוה ליה כסהדא דרבי אבא (ב"ב לד, א) דהא כיון דאמר הלה דשקל מיניה דשליח, שליח פטור לגמרי ואפילו משבועה דהא ליכא הכחשה בעשיית שליחותו דשליח, והלכך הוה ליה עד, וכיון דשליח לא ידע אי סטראי נינהו אי לא והלה מודה לדברי העד, הוה ליה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ובשלמא לדברי (דאין) עד אחד קם לשבועה כו' [ניחא. אבל לדעת האומרים דקם אפילו בטענת שמא, וכמו שנראה שהוא דעת הרב אלפסי כו' קשיא. ואם תאמר אכתי לאו עד הוא, מגו דאי בעי אמר מלוה לא שקלי, והוה ליה חמא בעלדבר ומלוה מהימן, השתא נמי דאמר שקלי וסטראי נינהו לא היא, דמגו במקום חד סהדא לא אמרינן, וכן דעת גבי סהדא דנסכא דרבי אבא. ויש לומר דהכא נמי אף על גב דלא מכחיש ליה לסהדא, כיון דסהדא גופיה קאמר דבדין שקל דבתורת פרעון אתא לידיה ולא בחטיפה, אף על גב דקא טעין סיטראי נינהו וטענתייהו לאו אמנה היא אלא אפרעון, ואי מיפטר שליח משתבע אידך שבועת המשנה ואי פקח הוא אידך יהב ליה מנא אחרינא באפי האי ומוקי הנך קמאי בהלואה והוה ליה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע כן נראה לי (רשב"א בשטמ"ק).