בתים וחצרות פתוחים לתוכו. פירש רש"י ז"ל: שני חצרות ושני בתים בכל חצר וחצר. והכי איתא בירושלמי בהדיא כאן (ה"ח) ובפרק קמא דמכלתין (ה"א), דגרסינן התם רב נחמן בר יעקב בעי מבוי אין פחות משתי חצרות, חצר אין פחות משני בתים, והכי נמי משמע בריש פרק ר' אליעזר דמילה (שבת קלא, א). אבל הראב"ד ז"ל פירש: שתי חצרות ושני בתים בשתי החצרות. ואינו מחוור, ולקמן (בע"ב) גבי אבות בר איהי משמע לי לא כדברי הראב"ד ז"ל כמו שנכתוב שם בסייעתא דשמיא (בד"ה ושמואל).
ואזדא ר' יוחנן לטעמיה וכו'. ואיכא למידק היכי אזיל לטעמיה, דהא אפילו הוה סבירא ליה לר' יוחנן בהדיא כרב דגזר התם בשעירבו, הכא ליכא למיגזר. דעד כאן לא גזרינן התם אלא להוציא לחצר אחרת כלים ששבתו בחצר זו, גזירה דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים [לחצר אבל לכולי עלמא לא אסרינן לאפוקי מאני דבתים] לחצר זו של עצמן [דילמא אתי לאפוקי] לחצר אחרת. והכא נמי אף על פי שנשתתפו במבוי ואיכא חורבה אסורה למאנין דבתי, אמאי אסרינן לאפוקי למבוי מאני דבתים וחצרות שנשתתפו בו משום גזירה דילמא אתי לעיולי מאני דבתים לחורבה. וי"ל דהכי קאמר דרב דאסר לעיולי מאני דמבוי לחורבה גזירה דילמא אתי לעיולי מאני דבתים, דינא הוא שלא תחשב חורבה זו מכלל המבוי להתירו. אבל לר' יוחנן דלא גזר ומצי לעיולי מאני דמבוי לחורבה ולא גזרינן, ראויה החורבה להצטרף ולהחשב מכלל המבוי. ומיהו לאו למימרא דכל מאן דלא גזר חשיבא לה חורבה להתיר את המבוי, דהא שמואל נמי אית ליה כר' יוחנן דלא גזר, ואפילו הכי בעי בית וחצר, ולמסקנא נמי בעי בתים וחצרות. אלא מאן דגזר א"א לחורבה להתיר כדאמרן, אבל למאן דלא גזר אפילו הכי אפשר שלא תצטרף משום דלא חשיבא חורבה להחשיב את המבוי לעשותו מבוי הראוי להתיר בלחי וקורה.