ר' עקיבא אומר אינו אלא כמשיב אבדה ופטור. ואם תאמר הא כל מודה מקצת הכי הוא. ויש לומר, דטעמיה דר' עקיבא משום דמסייע ליה שטרא, וכדאמרינן בעלמא (כתובות כב, ב) היכא דאיכא עדים דמסייעי לה מעיזה ומעיזה ואף על גב דבמסקנא אוקימנא טעמיה דר' עקיבא, משום דמסייע ליה שטרא, לאו למימר דמעיקרא לא הוה סלקא דעתיה הכין, אלא מעיקרא הוה סלקא דעתיה דסיועי בעלמא הוא דמסייע ליה, אבל סהדותא מעלייתא לא הויא, אבל השתא אמרינן, דסהדותא מעלייתא היא למפטר שתים משבועה. וכן פירש רש"י ז"ל.
וקשה לי אשמעתין, דהא שטרא שעבוד קרקעות הוא, והיכי מותיב מינה, ואף על גב דפרקינן אי נמי משום דהוי שטר שעבוד קרקעות, הא ודאי משמע דלאו לדחויי טעמא קמא קא אתי, אלא [לארווחי] בטעמי, ואיתא להאי ואיתא להאי. ויש לי לומר, דדילמא (ר' שמעון) [רשב"א] דריש רבויי ומיעוטי, ולמאן דדריש ליה לקרא ברבויי ומיעוטי לא ממעטין אלא שטרות בלבד, דלאו גופן ממון כדאיתא בשבועות (לז, ב). אלא דאכתי קשיא, דהא בכלהו נוסחאי ר' עקיבא גרסינן, ור' עקיבא הא דריש כל התורה כולה ברבויי ומיעוטי (שבועות כו, א), ואפילו הכי מודה בהא דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות כדאיתא הכא, וטעמא משום דגבי מודה מקצת, דהיינו אשר יאמר כי הוא זה, כתוב על שור על חמור על שה על שלמה, ודרשינן בשמעתתא קמייתא דפרק מרובה (ב"ק סב, ב) גבי תשלומי כפל, חד למעוטי קרקעות, וחד למעוטי עבדים, וחד למעוטי שטרות, והילכך אף אנן נאמר, דאף משבועת מודה מקצת ממעטינן להו, אפילו למאן דדריש רבויי ומיעוטי, אלמא לכולי עלמא אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות. ושמא נאמר, דמעיקרא דמקשינן מינה הוה סלקא דעתיה דמקשה, דדוקא לגבי תשלומי כפל דרשינן להו לשור וחמור ושה ושלמה למעוטי כל חד וחד דיליה, אבל לענין שבועת מודה מקצת לא, כיון דקיימא לן (ב"ק קז, א) דערוב פרשיות כתוב כאן, ולפירוקא דפרקינן אי נמי משום שעבוד קרקעות הדרינן מההוא סברא, ואמרינן דאפילו למאן דדריש רבויי ומעוטי בעינן שבועת מודה מקצת מודה דאין נשבעין על הקרקעות, משום דמיעטינהו קרא משור וחמור ושה ושלמה. ואיכא נמי מאן דגריס הכא ר' יעקב, ולא גרסינן ר' עקיבא, משום דקשיא להו דר' עקיבא הא דריש רבויי ומיעוטי, ולדידיה לא אמעיט קרקעות, ואין צריך למחוק גרסא ישנה, דאיכא לפרוקה כדאמרנו. עוד יש לומר, דהא דאמרינן שאני הכא דקא מסייע ליה שטרא, אי נמי משום דהוה ליה שטר שעבוד קרקעות, הני תרי פרוקי לאו אליבא דר' שמעון בן אלעזר [בלחוד] פריק להו, אלא חד לר' עקיבא וחד לר' שמעון, ומשום דבעי פרוקא למר ולמר, והכי קאמר, שאני הכא בין לר' עקיבא בין לר' שמעון פטור, מטעמים אחרים, דלר' עקיבא פטור, משום דקא מסייע ליה שטרא, ולר' שמעון פטור, משום דהוה ליה שטר שעבוד קרקעות, והכי נמי מפרשינן לאידך לישנא דמותיב מסיפא. ואף על גב דהכא מותיב מדר' שמעון, והוה ליה למנקט ברישא טעמא דר' שמעון, ולומר משום [דהוי] שעבוד קרקעות, כלומר לר' שמעון, אי נמי משום דמסייע ליה שטרא לר' עקיבא, כיון דאצטריך לפרוקי אליבא דתרוייהו, לא דייקינן בין מוקדם למאוחר. ועוד דכיון דלאידך לישנא נסיב להו הכין, להאי לישנא נמי [נסיב הכי] כן נראה לי.
אלא שמע מינה שתים נמי פטור. כלומר משום דעדים החתומים על השטר מעידין כדבריו שלא היו אלא שתים, ולפיכך לא פירשו מנינם. ויש אומרים שהוא פטור לגמרי, ואפילו היסת אינו נשבע, דודאי משוי ליה כאלו העדים מעידים ממש כן. ויש מי שאומר דלעולם נשבע היסת, דלאו עדות גמורה יש לנו בדבר לפוטרו אפילו מן ההיסת, ויש להם ראיה בפרק המקבל, דאיתא התם (לקמן בבא מציעא קי, א) ההוא שטרא דהוה כתוב ביה שנין סתמא, מלוה אומר שלש, ולוה אומר ב', וקדם מלוה ואכלינהו לפירי, מי נאמן, ואסקה רב כהנא דפירות בחזקת אוכליהן, ואי איתא דשטרא מסייע ליה ללוה לגמרי, הוה לן לאפוקי מיניה דמלוה פירי דאכל. ומיהו לאו ראיה היא, דהא טעמא התם משום דמילתא דעבידא לאיגלויי היא, ואטרוחי בי דינא תרי זמני לא מטרחינן, ולא מפקינן פירי אלא היכא דקיימי לוקמי, אבל הכא כיון דשבועה זו מן התקנה היא, ושטרא מסייעא, אמאי משבעינן ליה.
וכתב הרמב"ן ז"ל: דשמעינן משמעתין, דהיכא דטעין איניש מנה לי בידך, חמשים אית לי עלייהו חתם ידך וכתוב בו נאמנות, וחמשים על פה, והלה מודה בחתם ידו, וכופר בחמשים דעל פה, דמחוייב שבועה דאורייתא. ואף על גב דלא מצי כפר לחמשים שבשטר משום דחתם ידו, לאו שעבוד קרקעות היא, ולא מסייע ליה שטרא, ואין צריך לומר כשאין בו נאמנות, מפני שיכול לומר פרעתי כדעת הגאונים ז"ל (עי' חו"מ סי' סט ס"ד). אבל הרמב"ם ז"ל כתב (בהלכות טוען ונטען פ"ד ה"ד): אין מודה מקצת חייב עד שיודה בדבר (שא"א) שאפשר לכפור בו עכ"ל. ונראה שהזקיקו להרב לפרש כן, מדאמרינן והא הכא כיון דנקיט שטרא שתים דקא מודה הילך הוא, ויפרש הוא ז"ל, כיון שאינו יכול לכפור בשתים, הרי הוא כהילך, והא דדחינן הכא, שאני התם דקא מסייע ליה שטרא, אי נמי דהוה ליה שעבוד קרקעות, דחויי בעלמא הוא דדחי ר' חייא, דלא קיימא לן כותיה, אבל לר' ששת דהלכתא כותיה, לא מהני טעמא הוא, ודלמא לא סבירא ליה הכין, ונפקא מינה למה שאמרנו.