בגליל והחזיק ביהודה אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה. פירוש, בסוף השלש, אבל היה עמו במדינה בתחלת השלש ולא בסוף השלש, לא עלתה לו חזקה, משום דתחלת שלש אינה עושה חזקה אלא סוף שלש, ובסופן לא היה זה במדינה שימחה, ואוקימנא בגמרא דדוקא בשעת חרום, ואי נממי בסתם יהודה וגליל דכשעת חרום דאמי, הא בזמן ששירות מצויות אפילו יהודה וגליל כארץ אחד ועלתה לו חזקה.
אמר רב יהודה לא אמרו שלש שנים וכו'. כלומר וחכמים הלכו אחר המרחק הבינוני, שאדם מתרחק מביתו מהלך שנה לפעמים. ושמעינן מדרבי יהודה תרתי, חדא דבפניו לאלתר הויא חזקה, דלא אמרו שלש אל למי שאינו עמו בעיר. ועוד דאפילו בשעת חרום ואפילו היה במקום רחוק אי אפשר שלא שמע, והיה לו למחות, דאף המחאה אי אפשר שלא תשמע בשנה, ומכל מקום אין הלכה כרבי יהודה אלא כתנא קמא.
הא קא משמע לן דסתם יהודה וגליל כשעת חרום דמי. ואיכא למדיק, דהא תנינן (בגיטוין ב', א) המביא גט בארץ ישראל אינו צריך לומר בפני נכתב ובני נחתם, ואוקיחמנא טעם התם (ד, ב) משום דמצויין לקיימו דשכיחי שיירתא. וי"ל התם בזמן שהיו השיירות מצויות ושהיו ישראל שרויין על אדמתם, והכא לאחר מיכן שנמתקלקלו המקומות, והיינו דקאמר הכא סתם יהודה וגליל כשעת חרום דמי, דאלמא משמע דיש זמנים שידוע שאין שם חרום כלל ויש שלום ואז השיירות מצויות. ואינו מחוור בעיני, דמשנת המביא ומשנתינו זו בזמן אחד נשנו והיאך שנאן ראבי סתם זו בזמן אחר וזו בזמדן אחר. וי"מ דלגבי גיחטוין כל מאן דאית לה גיטא לבי דינא א אזלא לקיומיה, ואינהו דקו במילתא ומשכחי, דשכיחי שיירתא קצת, עד שמצויים לקיימו על ידי חקירת בית דין. אבל לגביכ חזקה כל מאן דאית ליה קרקע במקום אחד דלא אזיל לבי דינא לחקור אם בא אדם להודיעו מי עומד בקרקעו, וגם המחזיק אינו חוקר אם יש מגיד שערער עליו אדם.