גמרא ה"נ קאמר מזידין חייבין הא שוגגין פטורין כו'. כה"ג לקמן (נה ב):
שם מתיב ר"א העושה מלאכה כו' וא"א היזק שא"נ שמי' היזק כו'. עי' מהרש"א ואישתמיטתי' דברי הראב"ד בפ"ז מהל' חובל הל"ד והה"מ שם וע"ש במל"מ. והגאון מוהר"ש לנדא בנו"ב מ"ת חלק חו"מ סי' ס"א בסופו ונשנה בתשו' ש"צ סי' ק"ט יישב דעת הרמב"ם עפ"י דעת המהרש"ל שהובאה בש"כ חו"מ סי' שפ"ח ס"ק נ"א דבקנסות דרבנן נמי אמרי' מודה בקנס פטור. והכא י"ל דמיירי דהעדים א"י אם היה ניחא ליה במלאכה זו רק עפ"י עצמו שאמר דהיה ניחא לי' וה"ל מודה בקנס למ"ד דהיזק שא"נ לש"ה. ואנכי תמה עליו דא"כ אמאי חייב בד"ש דהא מודה בקנס פטור אף לצאת יד"ש כמש"כ בס"ד בקדושין (כד ב). ועתה ראיתי להגר"א ז"ל ביו"ד סי' רס"ז ס"ק פ"א שמביא כן מהירושלמי ספ"ג דכתובות:
רש"י ד"ה ל"ל. כיון דתנן מנסך בתרתי דרישא כ"ש מדמע כו'. לכאורה כבר אמרי' לעיל דלא הוה ידעינן מדמע ממטמא דמטמא מפסיד לגמרי וכ"ש דלא הוה ידעינן ליה ממנסך דמפסיד לגמרי טפי. ונ"ל דט"ס הוא וצ"ל כ"ש מטמא:
רש"י ד"ה מנסך. דאפי' מטמא תרומה חזי כו' לבהמת כהן. עמש"כ ברפ"ב דפסחים בס"ד:
תד"ה בראשונה. בהגרי"פ ודע דבתוספתא כו' תניא כמו דאיתא בב"ק. לפלא בעיני שהעלים עין מדברי התוס' לקמן ד"ה ותני שהעתיקו לשון התוספתא דשם כמו דאיתא הכא: