אמר המחבר: דבר ברור וידוע, כי האמונה בידיעת האל יתברך מיני השפלים ואישיהם והשגחתו בכללם ובפרטם, פנות גדולות מתורת משה רבינו ע"ה, כי הכופר אשר יאמר, כי אין הבורא יודע אישי השפלים והשגחתם, כופר בתורה בכללה. וכן הכופר בהשגחה, שיאמר שאין הבורא משגיח על בני אדם אם יעשו טובה או רעה, ואם ישיגם ריוח והצלה או צער ואסון - הכל מקרה הוא להם, לא בחפץ אלוה ולא בכוונתו להם, גם לזה אין לו חלק לעולם הבא, ולא זכרון וצדקה בתורה לא במצותיה ואזהרותיה, כי לא יפקוד האל עליהם ולא ביעדיהם הטובים והרעים, כי לא יכוין אליהם, ואף לא בנבואה כלל, כי הנבואה השגחה גדולה היא באמת. אבל צריכים אנחנו להאמין שהאל יודע האישים כלם ופרטיהם, העליונים והתחתונים, מעשיהם ומחשבותיהם, העובר וההוה והעתיד, כי הוא העושה אותם ומוציאם מאפיסה מוחלטת אל ההויה שהם עליה, ונאמין אמונה חזקה במה שאמר הכתוב, כי כל לבבות דורש ה' וכל יצר מחשבות מבין. ואחרי כן נעתיק אל אמונת ההשגחה והשמירה, ונגזור ונאמין מה שאמר הכתוב, גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם, ולתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. ואחר זה תתקיים לנו התורה והמצוות, כי אחר שנאמין שהאל יודע וישגיח, תרויח אמונתנו אל הנבואה, ונאמין כי הוא יתברך ידע וישגיח ויצוה ויזהיר, כלומר שיצוה עלינו לעשות הטוב והישר ויזהיר אותנו מן הרע, וישמור אותנו ויקיים לנו את כל הייעדים הטובים אשר בתורה, ויביא על העוברים הנקמות אשר יגזור עליהם. כי כן יאות באמת להיות לבורא השפלים השגחה בנבראיו, כי לא תוהו בראם ולא למקרה יצרם, ואחרי שנבראו בכוונה וחפץ, יאות שיהיה לו בהם ובמעשיהם חפץ ורצון, לא היתה הכוונה בהם לשוא רק לכבודו יצרם אף עשאם. והנה נאמין בהשגחה גמורה, כענין עיני ה' המה משוטטות בכל הארץ, רואות רעים וטובים, גם בהשגחה מופתית, רצוני לומר ייעדי התורה והנסים כלם, כי אין הפרש בעיון בין שנאמר פלוני צדיק ימלא ימיו ויחיה שמונים שנה בהשקט ובשלוה, ופלוני שאכל תרומה ימות, או חנניה בן עזור שנאמר לו השנה אתה מת כי סרה דברת אל ה', ובין קריעת ים סוף ורדת המן ארבעים שנה. ופסוקים והסירותי מחלה מקרבך, ושלחתי דבר בתוככם, והשלחתי בכם את חית השדה ושכלה אתכם, שוים עם מכות בכורים, והדבר, והערוב, וטביעת מצרים בים, ועם ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, ואין הפרש בין כל תפלות דוד בן ישי ותפלתנו בכל יום, ובין כל הנסים כלם, כי אם נאמר בטבע שהוא המכלכל הכל לא מת אדם ולא חיה מפני זכות או חובה, ואחר שנאמין כי האל הכרית זה טרם בא יומו בטבע, הנה יד ה' עשתה נס, ושנתה הטבע בהכרת הים לפני עדתו וטבוע אויבינו בתוכו, אין בין זה לזה רק מן הנסתר למפורסם. ואם נתעקש לאמור לא ימות האוכל תרומה אשר אמרת בשינוי הטבע, רק יזמין לו האל המאכלים המולידים החולי, או במלחמה ירד ונספה כמנהג, הנה מערכת מזלו משתנה בחטאו לרעה, או בזכותו לטובה ואין הטבע מנהיג, ואם ישנה האל דעתו בחטאו לאכול המאכלים הרעים שלא היה אוכלם אם לא חטא, נקל הוא מזה שישתנה תולדת המאכל הטוב לרע לו, וכתיב כי אם ה' יגפנו או יומו יבא ומת או במלחמה ירד ונספה, והמגפה היא שינוי הטבע לנגפו, והמלחמה מיתתו עליו בגזירת עליון. וענין ונתתי גשמיכם בעתם, יפתח ה' לך את אוצרו וגו', עם והיו שמיך אשר על ראשך נחושת, יתן ה' את מטר ארצך אבק ועפר, כלם נסים עומדים משנים התולדות וכח מערכת העליונים בשמים ובארץ, וכן יעדי הרבים לטובה או לרעה כלם מופתים קיימים. ועל כן אמר הכתוב והיו בך לאות ולמופת ובזרעך עד עולם, וכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, בהיות טובתם בשינוי שאר העמים כולם.
ויש דבר מכאיב הלבבות ומדאיב המחשבות, ממנו לבדו נמשכו רבים בכל הדורות לכפירה גמורה, והוא הראות בעולם משפט מעוקל, וצדיק ורע לו, רשע וטוב לו, כי יאמרו מדוע דרך פלוני ופלוני צלחה, ולמה פלוני ופלוני שיראו צדיקים אבדו. זה שורש המרי בכל המורדים מכל אומה ולשון. ונחלקו בו לשני דעות, מהם מי שיראה בדעתו לשלול ההשגחה מן הבורא יתברך לא הידיעה, מפני כי הידיעה מעלה ביודע ושלימות בו, והמעלות כולם הלא לאלהים המה, רק ההשגחה יסיר ממנו, יאמר כי מפחיתות האדם אצל מעלתו ורוממתו ית' לא ישגיח עליו כלל. ויש כת אחרת תראה בדעתה לאמר, כי איננו מדרך חכם שלם ויכול שיעשה רע או שלא ימנענו, ויותר נאות למעלת העליון יתברך לשלול ממנו הידיעה ויאמר שלא ידע אישי השפלים, ובסור הידיעה סרה ההשגחה מאיליה, ועל כן האישים רק הם הפקר למקרים, ויבקשו טענות נמאסות להיות ידיעת הפרטים חסרון במכוין היודע אותם, כאשר נודע בספרי ראש היונים, והנמשכים אחריו, יעקור האל זכרם וישמיד מהם שרש וענף.
וכבר באו אלה שתי הכפירות, רצוני לומר הכפירה בידיעה והכפירה בהשגחה בדברי הנביאים במקומות רבים. וזכר במזמור אך טוב לישראל אלהים לברי לבב הענין בריוח ובלשון מבואר. אמר: ואני כמעט נטיו רגלי כאין שפכה אשורי, כי קנאתי בהוללים שלום רשעים אראה, יאמר: בראותי שלום רשעים כמעט שלא נטה מדרד האמונה שהזכיר, אך טוב לישראל אלהים לברי לבב, כלומר שכל הטובות ממנו. ומלת קנאתי הורה על היות קושייתו בייסורי הצדיקים כאשר היה רואה בשלום הרשעים, כי הוא לא יקנא בהוללים, רק בצדיק בהיות לו רעות וצרות ולהוללים השקט ובטחה. ויבאר זה אחרי פסוק הנה אלה רשעים ושלוי עולם השגו חיל, זו קושיית שלות רשעים, אך ריק זכיתי לבבי וארחץ בנקיון כפי, ואהי נגוע כל היום, זו קושיית צדיק ורע לו, ומפני זה אמר כמעט נטיו רגלי. ויחזור לדעת הכופרים הגמורים הכוללים כל הכפירות: שהם כופרים בידיעה, והזכיר כפירתם, ואמרו איכה ידע אל ויש דעה בעליון, פי' כי כפירתם בידיעה מפני שיאמרו אחרי שהוא אל תקיף ואמיץ כח ויש דעה בו והוא עליון ונשגב ויכול, למה יצא מלפניו משפט מעוקל, על כן יגזרו שלא ידע ולא יבין. ונראה מכפל המלות "איכה ידע אל ויש דעה", שיאמר איכה ידע אל בעתידות, ויש בו דעה בהווה, כי אילו ידע בעתיד לא ברא אלה הרשעים, ואילו יש דעה בהווה לא ישפיע להם טובה, כי אין לפרש שהוא כפל ענין אחד במלות שונות כמשפט הנבואות, כי היה כופל מענין ידיעה להבנה או לראיה, בפסוק ויאמרו לא יראה יה ולא יבין אלהי יעקב, וזולתו. והנה השלים החכם ענין התימה הזה, ואחשבה לדעת זאת עמל הוא בעיני, עד אבא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם, איך היו לשמה כרגע וגו', והענין הכרת הרשעים ושיהיה אחריתם לשמה ולבזיון. ואני תמיד עמך אחזת ביד ימיני, זה קיום הצדיקים ועמידת זרעם ושמם, כי זה החכם כלל הצדיקים בשם עצמו, כאשר אמר אך ריק זכיתי לבבי וארחץ בנקיון כפי, מפני שאין הקושיא בצדיק ורע לו רק ליודע בעצמו שהוא צדיק, כי לכל אחד מהנספה נוכל לאמר לו אינך צדיק ולא בר לבב וזך מחשבה. והנה אחרי שתרץ הקושיות אמר שיאמין בידיעה ובהשגחה, באמרו: מי לי בשמים, כלל, ועמך לא חפצתי בארץ, כלל, מי בשמים כוכב ומזל או מלאך ושרף שיועיל או יזיק לי, ועמך לא חפצתי, אחר, בארץ, כי אתה המשגיח והמטיב בשמים ובארץ, כי הנה רחקיך יאבדו, וסרה מלבי קנאת הרשעים, ואני קרבת אלהים לי טוב, ותסור קושיית צדיק ורע לו.
והנה הענין הזה אשר הזכיר ברעת הכת האחת וטובת הכת האחרת בסוף, לא נתפרש בדבריו, אם דעתו וכוונתו בעולם הזה, שיאמר כי הרשעים יסופו הם וזרעם, והצדיקים יעמדו ויאריכו ימים ויעמוד זרעם לאלף דור, כענין הבא בפסוקים רבים בתורה, ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, ולא יאחר לשונאו אל פניו ישלם לו, ופוקד עון אבות על בנים, וכל הבאים בענין האזהרות בפרשת בחקותי ובפרשת כי תבא, ובנביאים בפסוק הוי בונה ביתו בלא צדק, קורא דגר ולא ילד, אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם, ובזרעם, יהי אחריתו להכרית בדור אחר ימח שמו, יזכר עון אבותיו אל ה' וגו', ורבים כהמה, או שיהיה כוונת החכם להשאר נפש הצדיקים והכרת נפש הרשעים, כענין והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע, והענין בכריתות הנזכרות בתורה, כי הכריתות יורו על הכרת הנפש החוטאת מלפני השם ועל קיום הצדיקים אשר לא חטאו. והנה על שני הפנים האלה תשאר אחריו קושיא, כי אם אמר שהרשעים יכרתו וימותו, נאמר לו כי יש רשעים יבלו ימיהם בטוב ושנותם בנעימים, וזרעם נכון לפניהם עמם, ויש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים, ימותו בחצי ימיהם, ואין להם שם ושאר נין ונכד, ואם יאמר כי נפש הצדיקים תקום ותעמוד לפני ה' ונפש הרשע תכרת, ולמה לא יהיה לצדיק הגמור בשני עולמות טוב ויזכה לשני שולחנות, ולרשע המוחלט רע בשניהם.
והנה נחזור לתלונת איוב ותוכחתו עם חביריו. ודע כי מאשר הענין הזה פנה גדולה בתורה, וראות הענין בתחלתו מבוכה רבה, נתיחד לנו בו ספר אחד כולו והוא ספר איוב. ויש מרבותינו שאמר כי משה רבינו כתבו, ונאמר לו מפי הגבורה ענין האיש ההוא והחבירים ההמה, כאשר נאמר לו מפי הגבורה ספר בראשית, ונצטוה בכתיבתו מפני היות עניינו שורש באמונה ויסוד התורה. ודע כי שם בספר ההוא יקשו כל העולה על הלב להקשותו בענין הזה, ושם צריד שיהיה התירוץ הגמור, כי כן יראה מדברי אליהוא שהוא תירץ הכל ואיוב קבל דבריו ושתק לו, אף כי האלהים יתברך השיב לאיוב ודבר אליו ונתווכח עמו, והוא יתוודה על תלונתו וקבל האל ממנו תשובתו והודאתו ואי אפשר שישאירהו במבוכה הקודמת לו. והאמת כי לפי פשטי הכתובים ולפי המתפרש בהם ביד מפרשי המקרא, לא יספיקו להסיר המבוכה רק מן הלבבות המתפתים, כי תכלית מה שיאמרו כי האל יגמול טוב לרשע על הטובה שעשה, ולבסוף יענישהו על רוב פעולותיו הרעות בעה"ז ואם נראה שלא יענש יאריכו ממנו משפטו עד אחרי המות לעולם הנשמות, ועל הצדיק אשר תבואהו רעה יעשו כן, וגזרו כי עשה רעה ונענש עליה ויגמלהו טוב בסוף על ישרו. והנה הפסוקים לא יורו על הענין הזה גם כן, כי הרשעים המכחישים באל ויאמרו לא הוא, אינם ראויין לגמול טוב לעולם כלל, כי לא עשו טובה לדעת האל, והצדיק הגמור שלא חטא ובאוהו רעות על חנם, כאשר בא באיוב אשר בוראו העיד עליו כי אין כמוהו בארץ איש תם וישר ירא אלהים וסר מרע, ותסיתני בו לבלעו חנם, הורה בו שלא היה ראוי למכות ההמה, וכאשר בא בקבלה על ר' עקיבא שמחתכין בשרו במקולין זו תורה וזו שכרה, שתוק כן עלה במחשבה לפני.
אבל באמת יש בזה הענין סוד גדול מסודות התורה, לא ישיגם דעת חושב רק הזוכה להם, לומד מפי מלמד עד משה רבינו ע"ה מפי הגבורה יתברך, והוא נזכר בדברי אליהוא. גם במזמור הזה נרמז בפסוק כחלום מהקיץ אדני בעיר צלמם תבזה, כי יאמר: אחרי הקיצותם בעיר, הצלם שלהם נבזה תחת היותו נכבד, והוא הצדיק לא יביאהו האל במצרף רק יהיה תמיד דבק באלהיו, כמו שאמר ואני תמיד עמך אחזת ביד ימיני, שלא אתפרד ממך. ואם תשכיל תבין ותרוח נפשד בפסוקים והמלות נסמכות לענין אשר בהם.
ודע כי דבר החברים אשר יאמרו כי הייסורין על עון יבואו אמת ויציב נכון וקיים, כי האל יתברך מנהיג עולמו במדה ההיא, והקושיא הזאת של איוב איננה תמידית באנשים עם היותנו מאמינים בעולם הנשמות ובשכר העולם הבא, כי מן הידוע ברוב הצדיקים שהם חוטאים לפעמים ורחוק הוא שימלטו מחטא קל או חמור, כענין שנאמר כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ולכן הצדיק הגמור שיארע לו החטא הקל ועבר בזדון על מצות בוראו יתברך על כל פנים ראוי ליענש עליו, והנה אם יאבד האל מגופו בעה"ז כל הטובה אשר נהיתה בעולם ויהיה נדון בייסוריו של איוב כל ימיו, טוב לו משיענש בנפשו להיות נדון בעולם הנשמות בייסורי גיהנם, או שיגרע חטאו מנפשו מעט מן מעלתה בעולם הנשמות ודבוקה בזיו העליון ועולם הבא, לפחיתות הגוף וגריעות הטובה שתבואהו בעולם הגופות, אשר אין בין הטובה ובין הרעה רק דבר גרוע וענין כלה ואבד, ולמעלת הנפש ועלוי הטובה אשר באור פני מלך החיים, וכי היא הטובה במאמר מוחלט אשר אין לה ערך ודמיון ולא תחלה בדבר גשמי לעולם, ולכן אמרו רבותינו ז"ל במס' קידושין כל שזכיותיו מרובין מעוונותיו מריעין לו בעולם הזה ודומה כמי ששרף את התורה כולה ולא שייר ממנה אפילו אות אחת. ובמס' פאה אמרו רובו זכיות ומיעוט עבירות נפרעין ממנו מיעוט עבירות קלות שעשה בעולם הזה כדי ליתן לו שכרו טוב שלם לעולם הבא. כך היא המדה, וכן הדין נותן להקל מן הצדיק העונש, ושיהיה בדבר הגרוע, והוא הגוף, ובזמן הפחות, והוא העולם הזה, ויקבל הגמול בעולם הבא בדבר הנכבד ובעת הטוב, כאשר ביארתי. וכן הדבר ברשעים, כי גם כן רחוק שיהיה הרשע נמנע כל ימיו מעשות שום טובה וראוי הוא לקבל עליה שכר, ואילו ישפיע לו האל בתגמולו תענוג וגדולה ומלכות כמלכות שלמה, איננו שוה לגמול הקטן מתענוג הנפש באור החיים בעולמים הראויים לה, לכן, לרוב עבירותיו, נמנע ממנו אותו גמול, ומשלם אליו שכרו בדבר הקטן והגרוע, כאשר ביאר אונקלוס בפסוק, ומשלם לשנאיו אל פניו להאבידו. ואחרי הביאור הזה יכול אדם לברוח מיד המקשים הקושיא הזאת ולומר, כי כל רשע וטוב לו יש מעשים טובים, וכל צדיק ורע לו יש לו מן הרעים קצת, ונדונים במדות האלה. אבל איוב היודע צדקת נפשו הגמורה, והיודע ועד יתברך העיד עליו ותסיתני בו לבלעו חנם, הוא וכיוצא בו, כגון רבי עקיבא שהזכרנו, איננו בא במדה הזאת. והרשע הכופר באל כגון האומרים שהעולם קדמון, כחשו בה' ויאמרו לא הוא, אין במעשיהם זכות אפילו יתנהגו במדות נאות וטובות כל ימיהם, וזה באמת קושיא למה ישפיע להם האלהים טובה ואין בתשובתה דרך הצלה ממנו רק בענין הנזכר, וזהו יסוד הספר הזה.
והנה בא בספר הזה ענין השטן, וידוע בקבלתינו כי הוא מלאך נברא להשטין ולהזיק לאדם, ושמו מלשון כתבו שטנה, וכבר בא בדברי רבותינו ז"ל ביאור ענינו ואמרו הוא השטן הוא מלאך המות הוא יצר הרע. והנה החכמים ז"ל ייחסו לו כל אלו השמות עם אמונתם שהוא מלאך באמת, לא טבע מן הטבעים ולא כח מן הכחות, כמו שנתבאר אחרי זו המימרא במעשה שספרו שם בתחלת בבא בתרא, וברוב מקומות בדבריהם, אם כן בארו לנו כי זה המלאך נברא להשטין ולהזיק. ואולי נאמר כי מאצילות כחו יבא לאדם שטנה, כי הוא סבה לכוכבי החרבן והדמים והחרב והמלחמות והמכות והפצעים והמריבות והפרוד, והכלל לגלגל מאדים, וכבר נתנו לו רבותינו ז"ל בחלקו מן האומות עשו, כי הוא העם היורש החרב והמלחמות, ובחלקו עוד השדים הנקראים מזיקים בלשון חכמינו ז"ל, ויקראו עוד שעירים בלשון תורה, כי כן יקרא הוא ואומתו שעיר, ואם כן הוא וכחותיו המשטינים והמזיקים. ופי' מלאד המות כמו שאמרו נוטל רשות ונוטל נשמה. ונראה כי המות אצל רבותינו ז"ל בבעלי הנפש המדברת אינה אפיסת החיים בלבד, אבל תעשה בהכרח המעשה ע"י מלאך, כחו אוסף אליו הדבר הזה המשכיל שאיננו גשמי והוא הנשמה. ואל תתפתה באמרו אך את נפשו שמור, לומר כי אין לשטן ממשלה על הנפש, כי זה הכתוב שוה עם הנאמר לו בראשונה, רק אליו אל תשלח ידיך. ופירוש יצר הרע, כי כחות הנפש המתאווה כמזלות האש יתפרדו ממנו, והוא נפש להם.
ונראה מפשטי הכתובים ומדעתם ז"ל שהוא ושאר המלאכים יפעלו בחפץ ורצון מהם, כי ישתוקקו להשלמת הפעולות אשר הם סבה להנה. והמתפלספים ירחיקו זה, אבל בהיות כח השפלים בגלגלים, והיות כחות תנועות הגלגלים במלאכים, והם להם נפש, יודו בזה, עד אשר אמרו כי לא ימצא לעולם פועל שיפעל אותו הבורא יתברך אלא ע"י מלאך, וכל מה שבא בכתוב מדבור השם למלאך, או לשטן בענין כזה, וכן הבא בדבריהם, כגון מה שאמרו בענין יהודה: רמז הקב"ה למלאך הממונה על התאוה, וכיוצא באלו, כולן התגברות הכח על הדבר ההוא בגזירת עליון, כי רצה האלהים לנסות את איוב והרשה את השטן בזה, והוא, נאצל מכחו חפץ לכשדים ולשבא על ענין החרב והשבי ההוא, וגבורת הרוח להפיל הבית על הנערים, כאלו הוזקו בטבע, והוא ענין אלהי, כאשר פירשתי ביעדי התורה. וכן רצו לאמור בענין יהודה כי לא היה ענין טבעי מיהודה שיתפתה לזנות ההוא כי לא נסה ללכת באלה. וכן אמרו בפירוש: ר' הונא בשם ר' אידי לא תימר תמר זנתה ולית יהודה בעא מזניא, אלא ממני היו הדברים, כלומר שהיה ענין נס מן הנסים הנסתרים ההוויים בתורה תמיד, כמו שבארנו, כי מאת הבורא יתברך בא חפץ אלהי וגזרת רצון אל הכחות הקרובים אליו, הוא המלאך הממונה על הדבר ההוא, ונאצל שפע ממנו לכחות הגלגלים הפועלים בשפלים בכלל ובפרט. ואולי כוונו חכמינו ז"ל לזה באמרם "רמז הקב"ה למלאך", ולא הזכירו בכאן לשון אמירה. וכל שכן הנסים המתפרסמים בשנוי הטבעים שיתיחסו פעולתם במלאכים, כענין וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים, ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף, ויסע מלאך האלהים, די שלח מלאכיה ושיזיב לעבדוהי, והוא המלאך שראה ואמר וריויה די רביעאה דמי לבר אלהין, וכן שלח מלאכיה וסגר פום אריותא, וכן הכתובים כולם, והוא על הדרך הנזכר, רק בהפוך, אבל היות המלאכים הממונים נראין לבני אדם שלא הגיעו לנבואה בדמות אנשים, כענין שנאמר במנוח ואשתו, אז ידע מנוח כי מלאך ה' הוא, וכן ותרא האתון את מלאך ה' נצב בדרך, איננו מענין פירוש הספר הזה לדבר בו, רק הדבר אמת ויציב כפשוטו, נכון וקיים כמשמעו. ויש לענין סוד, כי הקבלה לתורה האמיתית יסוד: ועתה אתחיל בפירוש הספר, והמלמד לאדם דעת ילמדני דרך האמת, אמן: