חותכין יבלת במקדש כו'. יבלת וירו"אה בלע"ז והוא מום לתמיד כדכתיב (ויקרא כ״ב:כ״ב) או חרוץ או יבלת יבלת דמתניתין הוא שם המום ויבלת דקרא הוא שם התואר על משקל עורת [משום דקרא כתיב יבלת לא תקריבו. ואינו מקריב היבלת אלא הבהמה בעלת היבלת. וכן הוא עורת] ודקא אמרינן הכא חותכין אותה ביד קאמר דאי בכלי כאן וכאן אסור אע"ג דכי עביד נמי ביד מתקן הוא והוה ליה חותך מבעלי חיים והוא תולדה דגוזז אפילו הכי כיון דלאחר יד קא עביד שאין דרך כן לחתכה אלא בסכין אין כאן אלא שבות:
ואם בכלי כאן וכאן אסור. דאב מלאכה הוא הואיל ואינו משנה מכמות שעושה בחול:
גמ' רטייה שפירשה. שנפלה ובמדינה מיירי ולהכי נקט פירשה שהוא לא נטלה מדעתו:
מחזירין. דמילתא דלא שכיחא היא ולא גזרו בה רבנן וכי קא אמרינן במתניתין אבל לא במדינה מיירי שנטלה משם בכוונה:
ר' יהודה אומר כו'. אם נפלה כולה אין מחזירין אבל אם הוחלקה דוחקה למעלה או למטה כפי מה שצריך:
ומגלה מקצת רטיה. אליבא דדברי הכל מותר זה:
ורטיה עצמה לא ימרח. לא יחליק גומות הנעשות ברטיה דמירוח חייב משום ממחק:
לא שנו. דתנא קמא שרי להחזירה:
אלא שפירשה על גבי כלי. כלומר שנפלה או על גבי הכר או על גבי הכסת:
אבל על גבי קרקע אסור. דכל כתחלה דמי ואסור משום שחיקת סמנים:
אבי סדיא. נפלה ליה על הכר שבמראשותיו כמו שמתרגמינן מראשותיו אסדוהי:
לא סבר ליה למר להא דרב חסדא. דמוקי פלוגתייהו כשנפלה על הכלי ואפילו הכי קאסר ר' יהודה ואמר שמואל הלכה כרבי יהודה:
לא שמיע לי. הא דרב חסדא דאנא סבירא לי דכי פליג ר' יהודה כשנפלה על גבי קרקע אבל בנפלה על גבי כלי מודה דהוה ליה כהוחלקה בעלמא:
מתני' כהן שלקה באצבעו כורך עליו גמי. ואף על פי שהגמי מרפא את המכה הואיל והשתא מיהא צורך עבודה הוא דלאו אורח ארעא שתראה מכתו עם העבודה ומכסה אותה בגמי:
אבל לא במדינה. דרפואה בשבת שבות הוא ואסור:
ואם להוציא דם. שמהדקה בגמי להוציא דמה כאן וכאן אסור שאין זה צורך עבודה ועוד דה"ל חובל ואב מלאכה לא אשתרי לגבייהו:
בוזקין מלח וכו'. מפזרין ומכתתין מלח על הכבש מפני שהוא חלק וכשהגשמים נופלין עליו מחליק ובוזקין הוא לשון כתית כדאמרי' בפ' שני. דיומא (דף כג:) ממאי דהאי ויפקדם בבזק לישנא דמיבזיק הוא ועוד כמראה הבזק מפרש בחגיגה (דף יג:) כאור היוצא מבין החרסים שצורפין בהם הזהב והם נקובים וסדוקים ולהבה יוצאה בו כמראה ירקרק או אדמדם:
אבל לא במדינה. מפני שהוא כמתקן חצרו כדי להלך בו והרי הוא כבונה:
בגלגל. טורנ"ו בלע"ז:
אבל לא במדינה. וטעמא מפרש בגמרא שמא יאמרו ממלא לגינתו ולחורבתו הוא או שמא יוסיף יותר ממה שצריך לו לשתות וישקה מהמותר לגינתו ולזרעיו הנזרעים בחורבתו:
בור הגולה. היה בעזרה כמו ששנינו בסוף מדות לשכת הגולה שם בור הגולה קבוע בו והגלגל נתון עליו ומשם מספיקין מים לכל העזרה בור הגדול לא מציע לו עיקר בעזרה חוץ ממקום זה ואפשר שבו היו משקעין את מי הכיור כדתנן ביומא(דף לז.) אף הוא עשה מוכני לכיור שלא יהיו מימיו נפסלין בלינה כי בבור הגולה מאחר שהגלגל נתון עליו והוא שינמ"א בלע"ז ובלשון אגדה גלגל אנטיליי"א ובלשון תוספתא עדשה היאך יכול הכיור להשתקע בתוכו ע"י מוכני ולא יתכן אלא בבור ארוך מאד ואפשר לומר שבזה הבור הגדול היו משקעין אותו:
ומבור הקר ביו"ט. ממלאין כמו כן בגלגל אף במדינה מה שאין כן בשאר בארות הנובעין שאסור לעשות בגלגל והכי תני בברייתא לא כל הבורות הקרות התירו אלא זו בלבד וכשעלו בני הגולה חנו עליה [נביאים שביניהם והתירו להם ולא] נביאים שביניהם בלבד התירום להם אלא מנהג אבותיהם בידיהם:
שרץ הנמצא במקדש וכו'. כלומר שמצאוהו מת:
כהן מוציאו בשבת. ולא חיישינן לטלטול לפי שאין שבות במקדש:
בהמיינו. באבנטו ואע"ג דמטמא ליה לאבנט שהוא קדש אפילו הכי עדיף ונוח להרבות טומאה משישהה עד שנחזר אחר צבת של עץ שהוא מפשוטי כלי עץ ואינה מקבלת טומאה ובידיו לא יגע דלא ליטמא בהם גופו הלכך בהמיינו אוחזו ולא יגע בו דשרץ אינו מטמא במשא והאבנט שמיטמא בשרץ אינו מטמא את הכהן האוחזו דהוה ליה אבנט ראשון לטומאה והלכה רווחת שאין אדם וכלים מטמאין אלא מאב הטומאה בלבד גם במקרא לא מצינו טומאה לאדם ולכלים אלא מן השרץ והנבלה וכיוצא בהם שהם אב הטומאה אבל ראשון לטומאה או שני לטומאה מטמאין אוכלין ומשקין כדכתיב (ויקרא י״א:ל״ג) וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו וגו' דהוי ליה כלי חרס ראשון לטומאה מכיון שנתלה השרץ באוירו ואע"פ שלא נגע והכלי חוזר ומטמא מה שבתוכו ואמרינן התם בשחיטת חולין בפירקא קמא יכול אם היו כלים בתוכו יטמאו מחמת כלי ראשון ת"ל כל אשר בתוכו יטמא וסמיך ליה מכל האוכל אשר יאכל אוכלין ומשקין מטמאין מחמת הכלי ואין כלי אחר מיטמא מחמתו:
רבי יוחנן [בן ברוקא אומר] בצבת של עץ. שהוא מפשוטי כלי עץ:
שלא לרבות את הטומאה. לטמא אבנט הטהור ונוח לו להשהותו שם ולחזר אחר הצבת מלהרבות הטומאה:
מהיכן מוציאין אותו. בשבת:
מן ההיכל ומן האולם. אבל בעזרה אם נמצא מכסהו בסיר של נחושת ומניחו עליו עד מוצאי שבת דתרגום ועשית סירותיו לדשנו (שמות כ״ז:ג׳) ותעביד פסכתרוותיה למיספי קיטמיה והוא השנוי במסכת תמיד [פ"ה] ושלשה דברים משמשת כופין אותו על גבי גחלים ועל השרץ בשבת ומורידין בו את הדשן מעל גבי המזבח ואע"פ שהעזרה קדושה כמו ההיכל ובין האולם ולמזבח שאסור ליכנס טמא לשם אפילו הכי החמירו בקדושת היכל ואולם:
ר' עקיבא אומר כ"מ שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת. והיא משער ניקנור ולפנים. :
משם מוציאין אותו ולשאר כופין עליו פסכתר. ובגמ' מפרש טעמייהו:
רש"א כ"מ שהתירו לך חכמים משלך נתנו לך שלא התירו לך אלא משום שבות. ומקשינן בגמ' הא דר"ש אהיכא קאי ומשני התם קאי אהא דקתני [דף נב:] מי שהחשיך לו חוץ לתחום אפילו אמה אחת לא יכנס ר"ש אומר אפילו ט"ו אמה יכנס שאין המשוחות ממצין את המדות מפני הטועים פירוש שאין החכמים המודדין התחומין מצמצמין את המדה למדוד אותה בדקדוק אבל מקצרין אותה מפני הטועים שאם יצאו מעט חוץ לתחום עדיין הם בתוכו על פי המדה המכוונת ולפיכך יכנס וט"ו אמה פרשתיה (בפ') [בסוף פרק] מי שהוציאוהו נכרי או רוח רעה והיינו דקאמר הכא משלך נתנו לך שכבר הוא בתוך תחומו ומקשי' בגמ' היכי שייך למתני עלה שלא התירו לך אלא משום שבות והלא בהאי מילתא דתחומין אפי' שבות נמי ליכא כדפרישית שהוא לא יצא עדיין חוץ לתחום ומתרץ שזה שאמר שלא התירו לך חכמים אלא משום שבות אמילתא אחריתי קאי דקאמר תנא קמא לעיל [דף קב:] דנימא באמצע הכנור שנפסקה לבן לוי קושרין אותה בשבת לפי שאינו קשר של קיימא מפני שמעכב הקשר את הניגון וקאמר ליה ר"ש דלא התירו לו במקדש אלא דבר שאין בו כי אם שבות במדינה דהיינו עניבת הנימין שהוא שבות במדינה הואיל ואינו צריך לה כלל ובאותה עניבה אי אפשר שיבא לידי חיוב חטאת דעניבה אינה קשר של קיימא כלל אבל קשירה דאיפשר שיבא בה לידי חיוב חטאת אפילו באמצע כנור דזמנין דשביק לה התם זמן ארוך והוי קשר של קיימא לא התירו לך אפילו במקדש דגזור רבנן על כל קשירה אע"ג דלא שביק לה אטו היכא דשביק לה וכך הוא סדר דבריו כ"מ שהתירו לך (בתחומין) [בנימין] לא התירו לך אלא דבר שאין בו כי אם שבות הקל שאי איפשר לו לבוא לידי חיוב חטאת. וכדי שלא יקשה לך על דברי ר"ש היאך הוא מיקל בעניינא דתחומין דאיכא מאן דאמר דאית בה דררא דאיסורא דאורייתא דכתיב (שמות ט״ז:כ״ט) אל יצא איש ממקומו וכתיב (ישעיהו נ״ח:י״ג) אם תשיב משבת רגלך וכאן שאנו מחמירין דאפילו שבות הקל אין מתירין במדינה ר"ש מחמיר יותר מהם שאפי' במקדש אינו מתיר שבות שאפשר לו לבוא לידי חיוב חטאת לכך הוצרך לומר כאן כי מה שהוא מיקל שם בתחומין לא להקל על שום שבות דרבנן אלא משלך נתנו לך שאין המשוחות ממצין את המדות מפני הטועים כדפרישית שלא יטעו: