בעי רב ביבי הדביק פת בתנור וכו' מתקיף לה רב ששת וכי אומרים לאדם חטוא בשביל שיזכה חבירך וכו'. התוס' ד"ה וכי הקשו ממ"ש בערובין דף ל"ב ניחא ליה לחבר דלעביד איסורא קלילא ולא לעביד ע"ה איסורא רבה ותירצו דהתם הוא הגורם וההיא דמי שחציו עבד וכו' שאני פו"ר דמצוה רבה היא ועי"ל דדוקא היכא דפשע קאמר וכי אומר' לאדם חטוא וגבי שפחה חציה בת חורין דמי לאונס וגם הוי כמצוה דרבים זהו תורף דברי התוס' בקצ"ר אמיץ וכן כתבו בעירובין שם עיין בדבריהם באורך ובפסקי תוספות הכא והתם לא הוזכר אלא הא דבפשע אין אומרים חטוא וכו' וכ"כ התוס' ריש חגיגה ע"ש וגיטין דף מ"א ע"ב ע"ש .
אמנם זאת מצאנו להרשב"א בתשובה הביאה מרן בית יוסף א"ח סוף סי' ש"ו דנשאל במי שהוציאו בתו בחזקה מביתו להוציאה מכלל ישראל אם מותר לילך בשבת וכו' והשיב שאין דוחין שבת על הצלה מהעבירות לפי שאמרו אין אומרים לאדם חטוא וכו' ואף אסורא זוטא לא שרינן וכו' דע"כ לא אמרו ניחא לחבר וכו' אלא כשאותו איסור בא לע"ה על ידי חבר וכו' עכ"ל וכתב עלה מרן ז"ל דלפום שינויי דהתוס' לההיא דמי שחציו עבד וכו' דכופין רבו וכו' שהוא מצוה רבה אין לך מצוה רבה כזו ואם לשינויא דפשע וכו' הכא לא פשעה וכו' ע"ש בבית יוסף באורך ומוכח דהרשב"א לא סבר כהני שינויי דהתוס'. וכן מתבאר מחידושיו למכילתין בסוגיין דמייתי שינויא דמצוה רבה וכתב ולי נראה דשאני התם דכיון דחציו בן חורין לית ביה משום צד חירות וההיא אמתא דהוו עבדי בה איסורא משום שהרבים היו נכשלים בה התירו לו לשחררה וכפוהו עכ"ל והכא גילה דעתו דלא נחה דעתו בהך שינויא דפו"ר מצוה רבה. גם לא בא בפיו תירוץ דדוקא היכא דפשע וכו' משמע דאינו רוצה בקיומו ומש"ה סתם הפתח בתשובה הנז'. אמנם מרן מסתמיך ואזיל על רבותינו בעלי התוס' דבכמה דוכתי עבידי דמשנ"ו רבנן הני שינויי:
אכן שינויא דמצוה דרבים אלימא ואומרים לאדם חטוא ורבים השב מעון החזיק בה הרשב"א לא יוכל לשלחה מכח ההיא אמתא וכיוצא בה והכי מסיק בחידושיו בסוגיין כמדובר. ומזה יקשה לכאורה על מ"ש הרב מהריב"ל בתשובותיו ח"ד סי' ד' שהביא תשובת הרשב"א סי' תשנ"ה דמי שנשבע שלא לשחוק ובא לישאל כי ירא שיתקפנו יצרו וכשהוא שוח"ק עובר על השבועה אין נזקקין לו דהשוחק עובר עבירה ואין אומרים לאדם לעשות עבירה קטנה כדי שלא יעשה חבירו עבירה גדולה והקשה מהריב"ל דהרי בההיא אמתא כפו רבה לשחררה כי היכי דלא לעבדו איסור' וכתב מהריב"ל בישוב קושיתו הנז' וז"ל אין להביא ראיה מההיא שמעתתא כלל דכתב הר"ן דלאו עשה גמור הוא ועוד יש לחלק ולומר דשאני הכא דהוי בקום עשה דעבדינן מעשה להתיר והתם הוי בשב ואל תעשה שלא יקיים מ"ע כדי שלא יבואו רבים לידי חטא וכו' ואיברא דיש פנים לומר דהמשחרר עבדו הוי בקום עשה דכתב ליה גיטא דחרותא ומי שיעיין בדברי התוס' ימצא סמך דלא הוי קום עשה דעיקר המצוה הוא לעבוך בהם ומניעת העבודה הוי בשב ואל תעשה עכ"ל ולפי האמור מאי קשיא ליה למהריב"ל מההיא אמתא הרי הדבר מפורש בתוס' בסוגיין ובשאר דוכתי דהוי כמצוה דרבים ולא היה צריך מהריב"ל לכל מ"ש. וכן ראיתי להרב שער המלך בריש חידושיו להלכות שבועות דף ב' מספרו שכתב ובעיקר קושית מהריב"ל אשתמיטיתי' דברי התוס' בעירובין דהו"ל כמצוה דרבים וכו' עיי"ש ויש להרגיש קצת עליו דהו"ל לאתויי שכ"כ הרשב"א בחידושי גיטין על דף ל"ח וז"ל אלא הכא מצוה דרבים שאני ולאפרושי רבים מאסורא נמי עדיף ושרי עכ"ל ומאחר דמהריב"ל עסיק ואתי על תשובת הרשב"א ומותיב עלה איך לא שלטו מאור עיניו במ"ש הרשב"א עצמו בחידושי גיטין. וכן ראיתי להרב החסיד מהר"י אלגאזי בספר הבהיר שארית יעקב פ' שמיני דף י"ו שתירץ כן לקושית הריב"ל הנז' והזכיר דברי הרשב"א בחידושיו ע"ש:
ומידי עוברי לדבריהם דרבנן הרב שארית יעקב והרב שער המלך הנה אשו"ר אשתפוך חמימי קבא דקשית"א על דברי מהריב"ל הנז' איכו השתא אשקוטה ואביטה מ"ש על חילוק מהריב"ל בין קום עשה לשב ואל תעשה ואמר מר דשחרור חשיב שב וא"ת ויש סמך מדברי התוס' והרב שארית יעקב דף י"ו ע"ג הביא דברי התוס' בסוגית השולח דף ל"ח ד"ה כל המשחרר שכתבו והא דאמרינן לקמן במי שאמר בשעת מיתתו פ' שפחתי אל ישתעבדו בה ומסיק דאי אמר לשון שחרור כופין היורשין לכתוב גט שחרור התם כיון דאין היורשים רשאים להשתעבד בה משום מצוה לקיים דברי המת לא קרינן בה לעולם בהם תעבודו ומשום דנתינה דגט לחודיה ליכא איסור עשה ועל דבריהם אלו סמך מהריב"ל ומשמע ליה למהריב"ל שכונתם דעיקר מצות לעולם בהם תעבודו הוא להשתעבד וכיון דאינם רשאים משום מצוה לקיים דברי המת בקום עשה טפי עדיף שלא להשתעבד בשב וא"ת ולפי שיקשה דהאיכא גט על כן כתבו דנתינת הגט אין בו איסור עשה וכו' אך יש לפרש דברי התוס' דכיון דאמר שחררוה יצאת לחירות ואין רשאים היורשים להשתעבד אלא דמעוכבת גט שחרור ומשום מצוה לקיים דברי המת נותנים לה גט שחרור וכו' ואם כונתם כמהריב"ל מה הקשו עוד התוס' מחציו ב"ח שכופין רבו ותירצו משום מצוה רבה והא כבר כתבו דשחרור אינו אלא בשב וא"ת ואפילו משום מצוה לקיים דברי המת דחינן ליה בשב וא"ת עכ"ל הרב שארית יעקב בקצור. וגם הרב שער המלך הביא דברי התוס' הנז' וכתב שעליהם כיוין מהריב"ל ואין כן כונת התוס' רק היכא שאינם יכולים להשתעבד ולדברי מהריב"ל מאי מקשו התוס' שם פרק השולח סוף (גיטין דף מ"א) וכי אומרים לאדם חטוא דהכי אמר פ"ק דשבת גבי הדביק פת וכו' ומאי מקשו התם הוי קום עשה משא"כ הכא דהוי שב וא"ת אלא ודאי כמ"ש ומהתימא על הרב איך לא ראה דברי התוס' הנז' עכ"ד:
ויש להעיר על הרבנים הנז' דהו"ל לאתויי דברי הרשב"א שם דף ל"ח שכתב משם התוס' כמ"ש הרב שארית יעקב וכמו שנראה דפירשם ג"כ הרב שער המלך דשאני התם דכיון דאמר שחררוה יצאת לחירות ואין רשאין להשתעבד והיא מעוכבת גט שחרור ומשום מצוה לקיים דברי המת נותנין גט שחרור. ודברי הרשב"א משם התוס' הן הן הדברים שכתב הרב שארית יעקב בכונת התוספות ממש וכמו שכתב הרב שער המלך. וביותר יקשה דמהריב"ל על הרשב"א קאי. ועוד יש להעיר על הרב שער המלך דאמאי לא הקשה על מהריב"ל מסוף דיבור הנז' עצמו שכתב וחציו בן חורין דכופין רבו התם משום דאיכא מצוה רבה ומאי מקשו הרי לדעת מהריב"ל הוי שב וא"ת כמ"ש הרב שארית יעקב. ועוד אבא אעי"ר על השה"ם דבדיבור תוס' דדף מ"א כתבו דשפחה חציה שפחה הוי כמצוה דרבים וא"כ אחר זה שבא לתרץ קושית מהריב"ל אמאי הוצרך להביא דברי התוס' דעירובין והלא בדברי התוס' דהשולח דדף מ"א כתוב כן כאשר יראה הרואה:
ועוד אני תמיה על הרבנים הנז' דערכו מלחמתם על הרב מהריב"ל ולא ראו דברי מהריב"ל עצמו בחידושי גיטין שכתב על דברי התוס' הנז' דדף ל"ח וז"ל איכא למידק במאי דכתבי כיון דאין היורשין רשאין להשתעבד בה משום מצוה לקיים דברי המת. ואמאי מבטלין מצות לעולם בהם תעבודו משום מצוה לקיים דברי המת. ובודאי דהך קושיא הוקשה להם לתוס' וכל עצמם אינו אלא לתרץ זאת הקושיא והקושיא במקומה עומדת. והם כתבו דמשום נתינת הגט לחוד ליכא איסור עשה וכונתם דמשו"ה כופין לתת גט משום מלד"ה לפי שאין עוברין בנתינת הגט מצות תעבודו משמע דאם היו עוברין אין משחררין משום מצוה לקיים דברי המת ואיך כתבו דאין היורשים רשאין להשתעבד משום מצוה לקיים דברי המת והרי כשנמנעים לשעבד עוברים מצות תעבודו ואם היו אומרים דאין רשאין להשתעבד משום דכיון דאמר שחררוה וכו' יצאת לחירות וכו' לק"מ ואפשר דמאי דכתיב משום מצוה לקיים דברי המת ט"ס הוא וכן משמע מחידושי הרשב"א שכתב והקשו התו' וכו' וכי אמרינן מצוה לקיים דברי המת לעבור עשה וכו' ותירצו כיון דאמר שחררוה יצאת לחירות וכו' עכ"ל עיניך הרואות דהוא הפך מ"ש הרב שארית יעקב בעד מהריב"ל שהבין בתוס' דמשום מלד"ה אינם רשאים להשתעבד. ומ"ש הרב שארית יעקב בכונת התוס' הן הן דברי מהריב"ל כמבואר והכריח הדבר מדקדוק התוס' כמבואר והוא ש"ר המסכי"ם לדברי הרב שער המלך כאשר למראה עינים עיניך הרואות. ולפום מאי דהעלו הרבנים הנז' בכונת מהריב"ל מלבד מה שהקשו עליו קושיות חזקות עוד אחרת היתה דנמצאו דבריו סתרא"י נינהו מ"ש בתשו' למ"ש בחידושיו והנך רואה:
ואשר אני בעניותי אחזה בכונת דברי מהריב"ל אשר יאמר כי הוא זה דודאי גם מהריב"ל מפרש דברי התוס' כמ"ש הרב שארית יעקב והרב שער המלך וכמ"ש הרשב"א בשם התוס' ודבריו בחידושיו הן הן עדיו. אמנם כונת הרב מהריב"ל דרבותינו להציל רבים לבלתי יחטאו אלימי לאפקועיה שעבודיה ותו אין רשאי להשתעבד דכבר קדמוהו רבנן יושבי נטעים וגדרה לסלק שעבודו אשר כח בהם שלא יבואו רבים לידי חטא דבשב וא"ת דוחים העשה דלעולם בהם תעבודו. ובכן נמצאת מעוכבת גט שחרור וכותבים גיטה ואינם עוברים העשה מאחר שאין יכולים לשעבדה בגזרת עירין משום אפרושי מאיסורא הן רבים והוי ממש מעין דוגמא שכתבו התוס' דכבר יצאת לחירות כשאמר מורישם שחררוה ואין יכולים להשתעבד כותבים גט שחרור דתו ליכא לעולם בהם תעבודו ומייתי שפיר מהתוס' ואין כונת מהריב"ל דלעולם בהם תעבודו אזיל משום מצוה לקיים דברי המת דהוא בשב וא"ת ובהא סגי דזה לא ניתן ליאמר להפקיע עשה של תורה משום מלד"ה. אלא כונתו דרז"ל הם רשאים להפקיע העשה בשביל שלא יחטאו רבים משום דהוי בשב וא"ת וכדמייתי הרב מהריב"ל שם ראיה דמבטלינן שופר ולולב כדי שלא יבואו לידי חילול שבת ונמצא דגם מהריב"ל מודה דטעם ההיא אמתא להציל רבים כמ"ש התוס' שם פרק השולח ובסוגיין ובערובין אלא דסבר מהריב"ל דרבים לחוד לא סגי ובעי דליהוי בשב וא"ת וכדמייתי משופר ולולב ומפורש בדברי מהריב"ל וז"ל והתם הוי בשב וא"ת שלא יקיים מ"ע כדי שלא יבואו רבים לידי חטא וראיה לדבר מההיא דתקיעת שופר ונטילת לולב וכו' ע"ש הא למדת דתרתי בעי טעמא רבא לדחות העשה ושיהיה בשב וא"ת. אבל לא עלה על לב מהריב"ל דמקרי שב וא"ת והא לחוד סגי כאשר תפסו דבריו הרב שארית יעקב והשה"ם ועפ"ז נתישבו תיוהי וקיוהי ותמיהי הרב שארית יעקב על מהריב"ל רובם ככולם וגם הרב מהריב"ל לא נעלם ממנו האי טעמא דרבים שמפורש בתוס' בכמה מקומות וחידושי הרשב"א אלא דחדית לן דהוי בשב וא"ת. ומעתה אזדא ליה מה שהקשה הרב שארית יעקב והשה"ם שאין כונת התוס' כמהריב"ל ומה שהקשה השה"ם מתוס' פרק השולח דדף מ"א ומה שהקשה הרב שארית יעקב מסוגית פרק שלשה שאכלו וממה שהקשו התוס' בדיבור עצמו מחציו עבד. ומאי דמסקי הרב שארית [יעקב] והרב שער המלך ליתובי דעתא בתשו' הרשב"א משום רבים כן הוא דעת מהריב"ל בתוספת שב וא"ת כדאמרן:
ומאי דקשיא ליה להרב שארית יעקב מדברי התוס' בביצה דף ה' שכתבו דדחינן עשה דהשלמה בקום עשה משום מצוה דרבים והני מילי ערו ערו עד היסוד של מהריב"ל דבעי שב וא"ת. לק"מ דהרי התוס' שם תירצו תירוץ אחר דהיכא דלא אפשר שאני מידי דהוה אמחוסר כפורים בע"פ שהביא כפרתו אחר תמיד של בין הערבים ואוכל פסחו לערב ע"ש וכפי תירוץ זה א"ש דברי מהריב"ל. וגם איזה קושיא שהקשה עוד הרב שארית יעקב על מהריב"ל יש לישב כאשר יראה המעיין:
וראיתי להרב שער המלך שכתב דמה שתירץ מהריב"ל עפ"י מה שכתב הר"ן דלאו עשה גמור הוא אישתמיט מיניה דהרשב"א בחידושי גיטין כתב כן משם הרמב"ן ודחאו בשתי ידים עכ"ד ועמו הסליחה דהר"ן בביאור ההלכות כתב ברישא דלאו עשה גמור הוא דא"כ היכי דחינן ליה משום מצוה דעשרה בבית הכנסת ויש מתרצים שלא אמרה תעבודו אלא משום שלא יתן להם מתנת חנם וכו' ע"ש ועיניך הרואות דהם הם שני תירוצים ומהריב"ל כתב השיטה הראשונה שכתב בסתם הר"ן דלאו עשה גמור הוא. ומה שהביא הרשב"א בחידושי גיטין דף ל"ח משם הרמב"ן היינו מ"ש בשם יש מתרצים כאשר יראה הרואה והך שינויא דכתב הר"ן בפי' הרי"ף בסתם בראש אמיר לא הוזכר בדברי הרשב"א לא נראה ולא נדחה:
איברא דהגם דלא אתמר בפירושא דהרשב"א דחה סברא זו דלאו עשה גמור. מ"מ מכללא אתמר דכל לשון הרשב"א בחידושי גיטין משמע דסבר הרשב"א דעשה גמור הוא וכבר הרב שארית יעקב שם הקשה על מהריב"ל שתירץ תשובת הרשב"א בזה דלאו עשה גמור במה שכתב הר"ן דהרי מדברי הרשב"א בתשובה סי' קכ"ז מוכח בהדיא דסבר דהוא עשה גמור עיין בדבריו וכן מוכח נמי ממ"ש הרשב"א בחידושיו למכילתין בשמעתין ע"ש:
ומרן בכ"מ פ"ט דעבדים מייתי לדברי הר"ן הנז' דלאו עשה גמור וקצת יש להרגיש דכתב דברי הר"ן בסתם על דברי הרמב"ם ואלו הרמב"ם קרי בחיל בפתיחת ההלכות דהוא עשה גמור וקבעו במנין המצות וכן בספר המצות להרמב"ם עשין רל"ה נכתב ונחתם כמ"ש המשחרר עובר בעשה ע"ש ובכן מאי דדייקינן בעניותין בס' הקטן ברכי יוסף א"ח סי' א' וסי' נ"ה על הרב מהר"י עייאש בספר בני יהודה בשו"ת סי' קכ"ד דף קצ"ט ע"ב דהו"ל לאתויי בנ"ד ממ"ש הר"ן דלאו עשה גמור הוא ע"ש לאו דוקיא הוא כל עיקר דהרב הנז' בעיר ארגי'ל קאי ושם נהגו כהרמב"ם בכל חקתיו ומשפטיו בר מתלת מילי וכמ"ש הרב הנז' שם והרמב"ם סבר דעשה גמור הוא ממנין תרי"ג (ודע דבברכי יוסף שם דף ד' ע"א שיטה ו' נפל טעות ותיבות וצריכים אנו לחילוקי מרן דאי לא"ה תקשי להרשב"א מרדיית הפת. כל זה נמחק והדפיסוהו בטעות):
והריטב"א בחידושיו לגיטין שם כתב משם רבינו נר"ו כדברי הר"ן דלאו עשה גמור אלא איסורא דרבנן וכו' ע"ש ומכאן יש קצת ראיה למה שכתבתי אנכי עפר דל במקום אחר דספר החינוך אינו מהרא"ה כאשר דימו האחרונים שהרי מסורת בידינו דרבו סתם דהריטב"א הוא הרא"ה ובס' החינוך מנאו מכלל רמ"ח. ונראה מדברי הריטב"א דהכי סבר כרבו והכי נקיט הרב פרח מטה אהרן בתשובה ח"א סי' כ"ט דהריטב"א ורבו הר"ן סברי דהוי דרבנן ועליהם סמך. אמנם ראיתי להריטב"א בחידושיו עירובין דף ל"ב שכתב אההיא דחציו עבד דעשה דתעבודו קיל דלא הקפידה תורה אלא שלא לשחררו בתורת נדבה אבל כל שעושה לשום דבר מצוה שרי וכו' כן נראה לי עכ"ד ומזה מוכח דאין דעתו כדעת רבו שכתב בחי' גיטין אלא דהוי דאורייתא ואינו אלא בתורת נדבה כמ"ש הר"ן בפי' בשם יש מתרצים ובחידושיו שם בגיטין בסתם והן דברי הרמב"ן שהביא הרשב"א בחידושיו שם ודחאם. ובשגם הרשב"א שם קשיתיה דבעבד כנעני ליכא לא תחנם וכו' ע"ש ומסתמא הריטב"א והר"ן המה ראו כן תמה הרשב"א על הרמב"ן לא חשו לתמיהתו דגם הרמב"ן מודה בזה אלא דלדוגמא נקטה ופירש שיחותיו כענין דכתיב בגוים לא תחנם וכונתו דהך עשה הוא כמו לא תחנם בגוי דכי היכי דבגוי קאמר לא תחנם הכא בעבד קפיד שלא ישחררו בתורת נדבה וכמו שביאר הריטב"א ונתישבה קושית הרשב"א. ועמ"ש אנא בריה קלה בס' הקטן מחזיק ברכה א"ח סי' רנ"ד. ועוד כתבתי בעניותי בזה לישב עוד איזה קושיות מהרב שארית יעקב בקונטריס כסא דוד דרוש ז' בס"ד: