חסידים הראשונים היו מתאוין להביא קרבן חטאת לפי שאין הקב"ה מביא תקלה על ידיהן וכו' מהכא מקשו למ"ש התוס' פ"ק דשבת ופ"ק דחולין ושאר דוכתי דהא דאין הקב"ה מביא תקלה ה"ד במידי דאכילה אמנם בשאר מילי משכחת לה דתבא תקלה ומהכא משמע דאין הקב"ה מביא תקלה כלל והתאוו תאוה להביא קרבן חטאת ולא מצו להביא לא באיסורי מאכלות ולא בשאר איסורים כלל. ושמעתי דאפשר דלימים ראשונים קדישי עליונין היו נשמרים מכל איסור ואין הקב"ה מביא תקלה כל עיקר על ידיהם. ובתר דנא ירדו לשערי' ולא זכו למדרגה עליונה כזו זולת דבמידי דאכילה הוה להו סיעתא דשמיא דאין תקלה באה על ידיהם והוא הדבר אשר דיברו בירושלמי אהא אם הראשונים מלאכים אנו בני אנש וכו' כלומר דמדרגות מדרגות יש. דיקא נמי דנקט הכא חסידים הראשונים כלומר דהם הי"ל מעלה זו דאין הקב"ה מביא תקלה ע"י כל עיקר. אחר זמן ראיתי שכ"כ הרב בני חיי בחי' גיטין דף ג' ע"א:
בני שנואה. הראב"ד בס' בעלי הנפש דף ע"ג כתב וז"ל והשנואה שאמרנו שנואה ומרוחקת בשעת תשמיש היא שהרי לאה אמנו שנואה היתה וכו' מיהו בשעת תשמיש מיהא רצויה עי"ל שהיא עצמה קרויה שנואה על שלא היה אוהב אותה אהבה יתירה כרחל אבל מ"מ לא היתה שנואה עכ"ל וק"ק דאמאי לא משני כדמשני הש"ס פ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ"ג) דאמרו שם מאי שנואה אלימא שנואה ממש אפשר בגנות בהמה וכו' אלא ראה הקב"ה ששנואין מעשה עשו בפניה ויפתח את רחמה והביאו מהרש"א הכא בשמעתין. תו ק"ק לתירוץ ראשון דמשמע שהיתה שנואה שהרי הכתוב קאמר ויאהב גם את רחל מלאה דאלמא הי"ל אהבה עם לאה אלא שאהבת רחל יתירה. ובזהר הקדוש הקשה זה ומתרץ על דרך האמת ואמר שם מהכא דסני ב"נ עריין דאמיה ומבואר בכתבי רבינו האר"י זצ"ל:
בני נדוי פירש הרא"ש אם הוא או היא מנודין ואסורין בתשמיש ומצאתי כתוב מטהרת יד הקדש הרב המובהק כמהר"ן רוזילייו זלה"ה וז"ל קשה דמנודה מותר בתשמיש וכ"כ הטור י"ד סי' של"ד והרא"ש גופיה הביא דברי הרי"ף פ' ואלו מגלחין דפסק לקולא ואפשר לישב בדוחק דהכא מיירי הרא"ש כשהחמירו עליהם בשעת הנדוי לאוסרם בת"ה כדאשכחן בשאר דברים דיש כח ביד ב"ד להחמיר. נ"ר עכ"ל והטור סי' של"ד הביא ג"כ מי שפסק לחומרא דאסור בת"ה ובא"ח סי' ר"ם וא"ה סי' כ"ה הביא ג"כ ב' פירושים או בני נדה או מנודה שאסור בתשמיש ואחז"ר ראיתי שהרב בני חיי שם סי' של"ד הביא דברי הרב הנז' ועש"ב:
בני תמורה פירש הראב"ד וז"ל מתכוין לערוה ונזדמנה לו אשתו וי"מ אפילו בשתי נשיו שהוא מכוין לאשתו האחת ונזדמנה לו האחרת ויש ששואלין לזה הפי' א"כ יש מן השבטים שהם בני תמורה שהרי יעקב אבינו לרחל נתכוון ונזדמנה לו לאה י"ל עדיין לא נתנה תורה ולא נאסרו בדקדוקים א"נ שלא נתעברה בלילה הוא אלא אי קשיא הא קשיא מאחר שהוא שוגג והוא סבור שהיא היא המתכוין אליה למה נקרא מורד ופושע אלא מחוורתא כלישנא קמא. ומה שתירץ דעדין לא נתנה תורה וכו' אכתי מצאה החקירה מקום לנוח בדוד מלך ישראל שאז"ל דישי נתכוון לשפחתו ונזדמנה אשתו וכבר פי' הרב עשרה מאמרות דכונתו משום ס' מואבי ולא מואבית וכהוראת מהר"ב ברזילי כמ"ש מהר"ח אלפאנדארי במוצל מאש סי' ס"ח ומ"מ יקשה לתירוץ זה וגם לתירוץ שני של הראב"ד מדוד המלך שהיה אחר נתינת התורה ונתעברה בעת ההיא ולמסקנת הראב"ד שהעיקר כפירוש ראשון דהיינו במתכוין לערוה ונזדמנה לו אשתו ניחא הכל דאפשר דישי שחררה או כמ"ש הרמ"ע שהיה על תנאי והיה דעתו לקדשה בביאה כדין. אמנם הרא"ש והר"ן ורש"י לחד לישנא פירשו אפילו שתי נשיו. ומה שתירץ הראב"ד ליעקב אבינו בתירוץ שני שלא נתעברה בלילה ההוא קשה דהכתיב בראובן כחי וראשית אוני ונמצא שנתעברה בלילה ההוא והכי אמרינן בש"ס ביבמות דף ע"ו אטו כ"ע כיעקב אבינו דכתיב ביה כחי וראשית אוני שלא ראה קרי מימיו ע"ש. ואפשר לישב לדעת רש"י והרא"ש והר"ן דיש חילוק מיעקב אבינו וישי לעלמא דהא דאיקרו בני תמורה אפילו שנתכוון לאשתו אחת ובאה לו האחרת היינו משום דפשע דהי"ל לבדוק ולידע מי היא אמנם יעקב אבינו כבר מסר סימנים לרחל ולאה ידעה מרחל ועשתה לו הסימנים וגם ישי אבי דוד כתב הרמ"ע מאמר חיקור דין ח"ג פי' שכה עשה ישי דמסר סימני' לשפחתו והיא מסרה סימניה לגבירה ע"ש ובכה"ג דכבר היו להם סימנים והטעום לא הוו בני תמורה מאחר שכבר השתדלו למען דעת זאת האשה ולא עלתה להם ואחר זמן ראיתי בזהר הקדוש פ' ויצא בסתרי תורה דף קנ"ה ע"א דתריץ יתיב כמה דאמרן בעניותין ע"ש שמח לבי ויגל. והרמ"ע שם נתן טעם לזה עפ"י דרכו ע"ש. והרב מגן אברהם סי' ר"ם ס"ק ט' עמד בזה ותריץ יתיב אך נעלמו ממנו דברי הראב"ד הנז'. אחר זמן רב ראיתי מ"ש הרב אליה רבה א"ח סוף סי' רמ"א שעמד קצת במ"ש ודבריו דחוקים ואחרי כותבי זה זמן רב ראיתי ענין מחודש בפרט זה בקובץ ישן נושן כ"י על קלף ובו פסקי הוראות מראשונים נ"ן ומצאתי שם שכתב וז"ל אמנם צריך לכל איש להזהיר לאשתו להיותה זריזה ולשמור עצמה מאד כי הכל מוטל על האשה לשמור ולעשות כפלים יותר מן האיש כי ארז"ל ד' מתו בעטיו של נחש בנימין בן יעקב [ועמרם] וישי וכלאב והנה אמר דוד הע"ה הן בעון חוללתי וכו' ודרז"ל כי אשתו של ישי שמה הצללפונית וישי היה שונא אותה והי"ל לישי פלגש פעם אחת באה אשתו של ישי במקום הפלגש בלא ידיעת ישי ובאותו הלילה נתעברה ממנו וילדה דוד ודאי דעת הצללפונית היתה על בעלה וכל רעיוניה ומחשבת ישי לא היתה עליה כלל כי היה סבור לבא על פלגשו ועוד כתיב בריש יחזקאל האשה המנאפת תחת אשה תקח זרים ופי' בהיותה תחת בעלה נותנת עיניה באחר וכן ראיה מיעקב אבינו דכתיב ויהי בבקר והנה היא לאה הרי שכל הלילה היה יעקב סבור להיות עם רחל וכן ראיה מיאודה ותמר שלא היה יודע מי היא והיא יודעת בטוב שחמיה הוא ויצאו ממנה בנים צדיקים וכן אמר שלמה מי זאת עולה מן המדבר מתרפקת על דודה שפי' מתחברת ר"ל בגופה ולבה ועיניה ורעיוניה על דודה ולא על אחר עכ"ל ומ"ש הצללפונית היתה אשת ישי אמו של דוד הע"ה הנה בש"ס פ' הספינה דף צ"א אמרו דצללפונית אמיה דשמשון ואמיה דדוד הע"ה היא נצבת בת עדאל. ועפ"י דבריו שהעיקר תלוי באשה אפשר שזהו טעם הכתוב ובן כסיל תוגת אמו כי הכל תלוי בה שאם היא היתה מטהרת רעיוניה היה הולד טוב. ואפשר שזהו שהיה אומר דוד הע"ה עבדך בן אמתך שהיא גרמה לו כמדובר ובזה יובן כונת הכתוב משלי סי' טו"ב כעס לאביו בן כסיל וממר ליולדתו פי' דבן כסיל ודאי צער לאביו וכעס עניינו אבל דא עקא וממר שמה שיצא בן תמורה הוא ליולדתו שהיא היתה סיבה שאם היתה בטוהר לב עם בעלה אגוני מגנא ואצולי מצלא להיות ולדה כמוה וקדוש מבטן קורא לו וק"ל ועיין בס' לשון ערומים בדרושים דף ל"ח ריש ע"ג. וגם הוא נעלמו ממנו דברי הראב"ד: