אין לי אלא בני ישראל גיורת וכו'. עמ"ש הרב באר שבע בתוספות והם דברי התוס' וכמו שרמז הרב הנזכר בסוף הל' ועמ"ש אנכי עפר דל על דברי התוס' בספרי הקטן ברכי יוסף א"ח סימן תר"ם בס"ד:
מאי וכן שפחה וכו'. הקשה הרב באר שבע בתוספותיו דמעיקרא פריך שפחה מנ"ל והשתא פריך מאי וכן שפחה פשיטא ואין זה שיטת הגמרא וכו' ע"ש והרב ברכת הזבח כתב וז"ל שפחה מנ"ל דת"ר וכו' הוא מלשון התרצן ואינו מקשן וכמ"ש התוספות ריש פ"ב דמציעא ופרק יה"כ דאם לא כן מאי פריך תו מאי וכן שפחה והלא כבר מצריך קרא דפריך מנ"ל וכצ"ל פ"ק דחגיגה דף ד' דפריך אלא עבדים מנ"ל ומשני רב הונא אמר קרא אל פני האדון ופריך הא למה לי קרא. ומ"מ כאן משמע דקאי אשפחה שאינה משוחררת מדמה לה לעבד ויליף לה לה מאשה ופרק הערל גרסינן שפחה משוחררת והאריכו שם בתוספות עכ"ל:
ומאי דפירש בההיא דפרק קמא דחגיגה עבדים מנ"ל וכו' בכלל התוס' ריש פ"ב דמציעא. כבר קדמו מרן הקדוש בכללי הגמרא דף ח"י שפירש אותה דחגיגה ע"פ כלל התוספות כמו שכתבתי אני בעניי לעיל שם ריש פ"ב דמציעא בקונטריס זה ע"ש. ועתה אמת אגיד דמצאתי שכ"כ הרמב"ן בחידושיו למציעא והביאו במקובצת שם שהזכיר בדבריו דכן מתפרשת ההיא דחגיגה ע"ש:
אמנם בהא דקמן שפיר קאמר הרב בה"ז דקאי אשפחה גמורה וכו'. ומ"מ סוגיין לפום ריהטא לא מתיישבא דמתניתין קתני וכן שפחה ומסתמא שפחה גמורה שאינה משוחררת היא ככל עבדים דתנן במשנתינו דהם עבדים שאינם משוחררים ועלה פריך מנ"ל ומייתי ברייתא גיורת שפחה מנין ת"ל אשה ולפי האמת שפחה גמורה לא נפקא מאשה וכמ"ש התוס' בנדה דף ט"ו ע"ב ד"ה בשפחתו של מסיק דמאי דשנינו בת"כ שפחה בין משוחררת בין שאינה משוחררת מנין ת"ל אשה אסמכתא בעלמא ואגב אחריני נקטה. וכן כתבו ביבמות דף ע"ד דשפחה גמורה לא נפקא מאשה ע"ש א"כ המקשה דפריך מנ"ל על שפחה מאי מייתי ליה הברייתא דקתני גיורת ושפחה ת"ל אשה ואיך נתפייס המקשן בזה והו"ל להקשות על הברייתא דאיך נפיק מאשה ולא עוד אלא במקום שיקשה על הברייתא דמהיכא יליף פריך מאי וכן שפחה ויש להרחיב ולצדד ולקצר אני צריך. ותו דג"ש דלה לה מאשה היא מפורסמת וכן המקשן ידע לה כנראה ממאי דפריך מאי וכן שפחה דפשיטא ליה וכן התרצן הוצרך לתרץ דהוה ס"ד דבמילתא דליתא באנשים לא אתמר וא"כ מאי פריך ברישא שפחה מנ"ל הרי לימוד לה לה ידוע:
ואפשר דכונת המקשן שפחה מנ"ל הכי הוי דאיברא דידע דגמיר לה לה מאשה אמנם כי כתיב בני ישראל דמעיט אפילו גרים פשיטא דעבדים גמורים שאינן משוחררין אימעיטו דאפילו משוחררים וגרים פשוטים מעיט ק"ו לעבדים גמורים והיינו דקאמר שפחה מנ"ל ומהדר ליה דיש ריבויא לגרים וא"כ הדרינן ללימוד לה לה מאשה. וע"ז פריך מאי וכן שפחה כלומר דהול"ל וכן גיורת דהוא רבותא דאצטריך ריבויא משום דכתיב בני ישראל ומשם נודע דכן שפחה דגמרי לה לה ואי בעי ליתני תרתי וכן גיורת ושפחה אבל הא דתני שפחה לחוד אינו מיושב דמשמע דהא פשיטא ליה גיורת מריבויא ולהכי לא תני גיורת וא"כ מאי וכן שפחה דכיון דגיורת פשיטא ליה ממילא ידעינן שפחה דגמרינן לה לה כמדובר. ומשני דהתנא פשיטא ליה גיורת מריבויא אלא דס"ד דילמא ל"ש לה לה ביולדת דליתא בגברי ולהכי תני וכן שפחה דאיתיה ללימוד לה לה וכן בדין דעיקר הלימוד בשפחה חרופה כתיב דילפה מאשה וכיון דעיקר הדברים בנשים הוא דכתיב לה לה אין סברא דדוקא במידי דאנשים שייכי. ובהכי נתישבה קושית התוס' אשר נדפסו בפפד"מ שהקשו וז"ל אימא לא תחייב שפחה תימא אה"נ ואיצטריך קרא לגיורת וכו' עכ"ל דכיון דלה לה בנשי כתיבי זו אינה סברא ישרה לומר דמילתא דבאנשים ליתא ליכא לימוד לה לה אלא דמשום דיש צד וס"ד להכי אתא תנא להוציא מלב מאן דס"ד ולהעמידו על האמת:
ודע שיש להצטער על אותו צדיק הרב מהר"א הלוי בספר גן המלך שכתב בסימן ק"א וז"ל כתבו התוס' פרק כל היד (נדה דף ט"ו) דשפחה שאינה משוחררת אינה מטמאה בנדה אלא מאסמכתא דקרא בעלמא עכ"ל וכמו הצער עלה דהתוס' סיימו דנפיק מג"ש דלה לה כמבואר בסוגיין ונמצא שהוא דאוריתא וחייב כרת אלא דמ"ש בת"כ דמרבה מאשה זהו אסמכתא וכמו שמבואר בדיבור עצמו דהרב מייתי וכמ"ש ביבמות דף ע"ד וכמבואר בסוגיין וכ"כ הרמב"ם. וכבר צדדתי ליישב דבריו ולא שוה לי דבהיותו אחרון הו"ל לפרש ואולי יש חסרון דכונת הרב ז"ל היתה ללמוד איזה כלל מדבריהם וזה דבר השמי"טה וכבר הושג הרב הנזכר בריש ספר סדרי טהרה הנדפס עתה מחדש ואגב אומר שכיוצא יש תימא בדברי הגאון בעל מנחת יעקב שרצה לומר בביאורו להלכות נדה דבפנויה ליכא טומאת ז' וכבר צווח ככרוכיא בספר כרתי ופלתי דאפילו שפחה טמאה ואיתיה בכרת כמבואר. ועמ"ש אני בעניי בספרי הקטן מחב"ר א"ח סימן ל"א וה' ברחמיו יצילנו משגיאות כי"ר: