כי אם צעק, נרמז מ"ש בב"ב ט"ז. שטן ופנינה לש"ש נתכוונו כו', וק' מפ"מ נענשה פנינה דמתו בניה, ונלמד דאסור לצער חבירו אף אם לש"ש נתכוון, וז"פ אם ענה תענה אותו כי אם צעק, ר"ל אף אם העני' רק למען צעוק יצעק אלי שיתפלל לה', בכל זאת יחרה אפי כו', ע' בילקוט הדרוש וגן רוה. וג"כ ק' דפתח באלמנה והול"ל אם ענה תענה אותה, ואי' דמת מצטער בצער בני' ואשתו, וכמ"ש רש"י במדבר (כ' ט"ו), וברכות י"ח: ידע אבון בהאי צערא, וז"ש אם ענה את האלמנה תענה אותו את הבעל בקבר, ואם צעוק היתום יצעק אלי האב מהקבר ואשמע צעקתו של הבעל ואב. ויל"ד עוד דלא כ' ושמעתי כי חנון אני כמ"ש בפכ"ו בהשבת עבוט, וראיתי דכאן אסור באמת למסור דינו לשמים משום דאית לי' דינא בארעא, ואם צועק לה' שניהם נענשים, וכמ"ש בב"ק צ"ג, ולכן לא מסיים בי חנון אני דהשמועה הוא לרעה, וכמ"ש וחרה אפי והרגתי אתכם בל"ר, אבל בהשבת עבוט שמ"ע שמתן שכרה בצדה ואין ב"ד שלמטה מוזהרין עלי', ואז בודאי יצעק אל ה' כיון דלי"ל דינא בארעא, כ' כי חנון אני כי לא יענש עבור צעקתו אלי, ועמ"ש ברמב"ם פ"ו ה"י מדעות מזה: