ולקח בעליו ולא ישלם, בב"ק ק"ו. אמר רב שבועה קונה, נשבע ואח"כ באו עדים פטור שנ' ולקח בעלים ול"י, כיון שקבלו השבועה שוב אינו משלם, וז"ד אם חייבו ב"ד לישבע ולא בקפץ מאלי', ובקידושין כ"ז: מנין לגלגול שבועה מה"ת מסוטה, ובממון יליף מסוטה מק"ו מה סוטה שלא ניתנה להתבע בע"א מגלגלין כ"ש ממון, ולפמ"ש בפסחים כ"ז: כל דין שאתה דן תחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין, וא"כ קשה גם כאן אינו דין מסוטה, דאם תחייבו שבועה וישבע ואח"כ יבואו עדים יפטור, אבל אם מדין פטור משבועה יחייב אם יבואו עדים אח"כ אף אם נשבע מכבר. אך לא פסקינן כרב בחו"מ פ"ז סל"א, וגם לפמ"ש בלימודי ה' סי' ע"ה, דפי' כוונת תוס' זבחים י"ב: ד"ה בן, דדוקא שע"י הקולא יבוטל עיקר המצוה לגמרי, כמו דלא מצא עצים יהי' יושב ובטל כו', א"כ א"ש כאן יליף מק"ו דלא יהי' לעולם קולא, ורק אם פעם אחת יבואו עדים, ובכה"ג דנין שפיר הק"ו:
ובתו"כ תזריע מנין ליוצא מת שטמאה טומאת לידה ק"ו, א"ל כן דין כו' ושם יהי' הקולא לדבר אחר ולא לאותו דבר ולא יבטל הדין לגמרי, וע' תוספתא פ"ב דכריתות עשה מלאכה בשבת ויוה"כ ר"י מחייב ב' ור"ע פוטר, משמע דאף על א' א"ח ותמוה, וביאר בברוך טעם שער הכולל דין ה' מטעם דחמור ואעמה"ד, ועמ"ש בשו"ת חדות יעקב תנינא קמ"ג. והנה ק' גם למ"ד עמה"ד יבטל, ובכלל היאך יכול למילף עונש מה"ד הא כל דין כו', וק' איך יכול למילף ק"ו למיתה הא יצא קולא לענין ממון מתמת קלבד"מ, אך להנ"ל ניחא דגם כאן אינו קולא מתנגדת להק"ו ולא יתבטל הדין, אך ק' מת"כ ותוספתא הנ"ל והדק"ל דכל ק"ו למיתה סופו להקל לענין תשלומין, ואי"ל דממון לגבי מיתה לא נחשב לקולא, הא נ"מ לקדושי אשה כמו בזקן ממרא, וענבי"ת אה"ע ס"ז ק"כ וקכ"א וצ"ע:
וי"ל עפמ"ש בלימודי ה' שם בפשט תוס' זבחים דדוקא אם יומשך קולא גמורה מאותו דין, אבל התם לעולם היא פסולה ואפי' שיוצא מידי פיגול מה הוי עכ"ל, ונ"ל לבאר דברי' עפמ"ש במבוא התלמוד וק"א והובא בגו"ו כלל א', הטעם לפי שק"ו הוא היקש שכלי ולפעמים יש לו פירכא, ודי לו לאסור ולא לענוש מיתה או מלקות. וע"ס הקובץ פ"ו ה"ד מעכו"ם אהא דאין מעמידין בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר שרץ בק"נ טעמים, והק' תוס' מה לנו בפילפול של הבל (ע' עירובין י"ג: וירו' סנהד' פ"א ה"ז). אמנם ה"ט משום דסנהדרין דנין והורגין, ולפעמים יענישו ג"כ מק"ו אם הוא גילוי מילתא, אבל אם אין להם קבלה בבירור שק"ו זה הוא גילוי מילתא בעלמא, א"א להם לענוש אע"ג שנראה להם ק"ו ברור ולא ידעו שום פירכא אעפ"כ אסור להם לענוש אולי יש פירכא נעלמת מהם, ובזה מודה להם מה שיודע לטהר שרץ מק"ו, וידע בעצמו שיש לדין ק"ו אע"פ שאינו אמת, ומזה יבין שלא לענוש מה"ד. וע' בית האוצר כלל נ"ו. ומשו"ה נמי כשסופו להקל אינו דין דדילמא אינו צודק הק"ו ונקל בחנם, אבל בשחט שלא לשמה אינו מקריבים המתירים, ואף שגם ק"ו אינו צודק, מ"מ כיון שלא מקריבים המתירים ול"ה קולא שלא כדין כלל, ולא דמי לחמץ דבשלא כדין יתבטל המצוה אם הק"ו אינו אמת, וכ"ז למ"ד אעמה"ד אבל למ"ד עמה"ד ואמרי' ק"ו אמת, גם אם סופו להקל דנין ק"ו דבדין נקיל, רק אם אעמה"ד אז בסופו להקל שלא כדין לא דנין ק"ו. וא"ש קו' הנ"ל, וע"כ כ' הב"ט בטעם התוספתא דאעמה"ד אבל אי עמה"ד ל"ש להקשות דבלא"ה לא יכלינן לדון ק"ו דהוי סופו להקל, ז"א דאי עמה"ד אמרי' ק"ו אמת וא"כ אף בסופו להקל דנין ק"ו. וא"ש בזה הרא"ם אמור (כ"ב ג') דבכרת שהוא דין שמים עמה"ד (ועתוס' חולין קט"ו: ד"ה מה, דגם כרת אעמה"ד וכ"כ ברשב"ם ב"ב פ"ח:, וע' אתוון דאורייתא כלל כ"ה) והטעם י"ל להנ"ל דלמא אית לי' פירכא אבל בשמים יודעים האמת, ואף לטעם מהרש"א סנהד' ס"ד. דצריך עונש חמור מזה ולא מתכפר בזה העונש כמ"ש סמ"ג טעם דמזרעך ולא כל זרעך למולך ע"ש, וז"ש בידי אדם ולא יכופר בידי אדם ויענש ביד"ש, אבל בעונש שמים פשיטא דילפי' חמור מקל דאי"ל שמא לא יתכפר בעונש שמים, דאם ביד"ש לא יתכפר במה יתכפר, ולכל עון יש כפרה, ועמלה"ר ח"ב אות ע':
ובמכות י"ד. אחותו למ"ל לחייבו על אחותו בת אבי' ובת אמו לומר לך שאעמה"ד, ותמוה לרא"ם למ"ל אחותו הא בד"ש עמה"ד, וע"ס שאגת ארי' על מכות שם ובדף ה' כזה, ולהנ"ל א"ש דהנה ת"ל דהוי סופו להקל אם תקבל קידושין, אך זה ג"כ אם בדין אדם אעמה"ד וכנ"ל דילמא אית לי פירכא, וזה הפשט בגמ' לומר אעמה"ד ומטעם דילמא אי"ל פירכא, וממילא אף כאן אין זה ק"ו משום דסופו להקל אם תקבל קידושין:
עוי"ל קו' הנ"ל ע"פ פלפול דלכאו"ק אהא דקיי"ל המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפ"ה חייב מדדג"מ, ואפי' יורש דמוחל לעצמו חייב מגרמי, אף שלא כוון להפסיד לחבירו כש"ך ס"ו סקפ"ב, ואף דעכשי' שמחל באמת פטור מ"מ זה גופו הוי ההיזק שעשה שיהי' פטור, א"כ גם הא דשבועה קונה קשה מה בכך דקונה, מ"מ יהי' חייב מחמת גרמי מחמת דנשבע גרם לו היזק שיהי' פטור, אך ז"א דלפי שבועתו לא גרם היזק, וכמו דשבועה קונה גוף החיוב כן קונה חיוב גרמי ג"כ, וא"כ י"ל שגלגול שבועה שפיר יהי' חייב עכ"פ מחמת גרמי, ואי"ל דגם מזה ההיזק קונה שבועה, ז"א דגלגול יליף כן מק"ו ואעמה"ד, והטעם דהוי ספק דלמא אית לי' פירכא, ונודע דברי רשב"א ב"ק ד"ב דספק נזיקין לחומרא ול"ה ספק ממונא לקולא, א"כ נגד ההיזק של גרמי לא יועיל הק"ו לפטרו כלל, ולא יהי' ספק סופו להקל כלל, ומחו' הגאבד"ק זגערש שליט"א אמר דהדין אם יבואו עדים אח"כ א"כ נשבע לשקר, וילקה כחו"מ פ"ז סכ"ט שנפסל לשבועה ע"י עדים, א"כ אף שנפטר לשלם מ"מ הרי יופסל לעדות ולשבועה וילקה ומלקות חמור מממון, ובדברי הרשב"א עמ"ש בחת"ס יו"ד רמ"א, מלה"ר ח"ב היקש אות י"ג, אמרי הצבי ריש ב"ק, ועתי"ט פ"ד מ"ה דב"ק, ושערי תורה ח"ד כלל ד' אות מ"ג:
ובפנ"י ב"מ ג': תד"ה בכולה, הק' אהא דר"ח מפ"מ מובמ"ק ישבע להמני' במגו דכ"ה, הכי לי"ל לר"ח טעמא דאביי ספק מלוה ישנה, וא"כ פן לא מגיע לו סמ"י רק כמו חצי החוב ולכן לא ירצה לכפור הכל, וכה"ק בתומים בכללי מגו אות ע"ד דמנ"ל מגו דהעזה לדידן דקיי"ל כאביי דסמ"י, ומובמ"ק במגו דכ"ה ל"ה מגו. ומ"ש לישב דאית לי' מגו דנ' לא ידענא וישלם לצי"ש החצי ע"ש, וזה תימה דכבר כ' תוס' ב"מ צ"ז. ד"ה ביום, דא"י ל"ה מגו דא"א עושה עצמו ברצון מסופק, גם מה שתי' בצ"ב סק"ד לדעת נמ"י כשמחל לו המ"י שוב אמרי' חשוד כו', א"כ אית לי' מגו דאי בעי מחל. ג"כ תימה להמחנה אפרים דמחילה בע"כ ל"מ, וג"כ אי"ל מגו דפן לא יתרצה אידך (המח"א הוא בהל' זכיה מהפקר סי' י"א, ובספרי פרי יוסף על גיטין מ'. הארכתי בזה, וע' בשער המשפט סו"ס כ"ב, וחלק"י בקבא דקושייתא קו' מ"ו הביא בשם הרא"ה דמהני, וכ"ה באבני מלואים ל' סק"א מסברא דמחילה הוי כמו סילוק ע"ש, ובחלק"י בהשמטות לקו' מ"ו, ועשו"ת הרד"ד קמא או"ח מ"ט:)
ונ"ל דבעה"מ וראשונים הק' דסמ"י יטעון הכי בפירוש, ותי' דל"ה נאמן לחטוף טליתו ש"ח ולומר כך וכך יש לי אצלך, לכן מערים לומר כולה שלי ושמעינן שאין לאדם לחטוף בש"ח ואפי' בפקדון דברשותא דמרא קיימא ע"ש, לפ"ז במוב"ק דמוחזק שוב יטעון בפירוש סמ"י וע"כ דרוצה לגזלו ולק"מ. וז"ש רש"י ובכולי כו' חשיד אממונא חשיד אשבועתא, והק' תוס' דמסקנא לא משמע הכי כו', משבועות הפקדון שלא שלחתי יד ומנסכא דר"א ע"ש, ולפ"ז לק"מ דבשלמא שם משביעין אותו ול"ש חשיד כו', דאמרי' סמ"י יש לו וחטף ול"ש לטעון הכי דבפקדון ל"י נאמן כבעה"מ, וכן בנסכא ל"י נאמן דג"כ בא להוציא ממון דיש ע"א שחטף, דל"ד כלל להך דעיזי שהביא בעה"מ, דשם אית להם עכ"פ מגו דלקוח משא"כ בנסכא, ומה דנפיק מרשות מ"ק אית לי' ע"א, ובטח אם יטעון ל"י נאמן (וער"מ פ"ג ה"ה מגזילה דחוטף שלא ברשות גזלן, גם אשתמיטי ל"ש כר"ן שבועות דאיירי שראו בידו ע"ש) משא"כ כאן ל"ש סמ"י דהוא המוחזק ויטעון בפירוש. ועפ"ז ניחא קו' המקנה ופנ"י קידושין מ"ג. בשנ"ע, דאף אם בעלמא מלוה בעדים צריך לפרעו בעדים היינו באין לו מגו, אבל הכא א"ה אומרים אהדרינהו ללוה הי' נאמנים במגו דעשינו שליחותך ופרענו למלוה ואינן נוגעין כלל, ובפנ"י הק' דמה מגו זו דאהדרינהו הא אין לחשדם על גזל רק סמ"י גבי מלוה, ומס' ממונא לא פרשו דאיתא בחזרה כמ"ש בב"מ ו'. ולהכי לא אמרו אהדרינהו דא"כ יצטרך הלוה לשלם והם אינם רוצים לגזלו, משא"כ על המלוה יש להם סמ"י, ולהנ"ל א"ש דהריטב"א הק' דמה מגו דאם יאמרו אהדרינהו יחייבו לשלם למלוה, דפסקינן הולך כזכי ול"ה להם להחזיר שלא כדין, ותי' די"ל דאדעתא דמצי למהדר בי יהיבנא לי' וא"כ עדיין לא זכה המלוה ע"ש, והנה השליח יכול לאחוז המעות ולומר מלוה יש לי גם ממלוה והנני אוחז במעות מכח שדר"נ, והמלוה אינו מודה לו כ' הסמ"ע קכ"ה סקי"ט דאם יש לשליח מגו נגד המשלח נאמן ע"ש, והתם אין לו מגו כיון דהולך כזכי, משא"כ כאן כ' ריטב"א דאיירי בפירוש כשלא זכה בו המלוה, וא"כ לסמ"ע נאמנים לטעון מ"י אית לנו גבי המלוה, כיון דאם יטענו החזרנו ללוה הי' נאמנים, וכן נמי אם טענו מ"י לנו ממלוה הי' נאמנים אף דהמשלח יצטרך לשלם שנית וכמ"ש הסמ"ע שם, ול"ק קו' הפנ"י דאם נאמר כאן החשש סמ"י הדר"ק בעה"מ יטעון בפירוש, דכאן אינו ברשות המלוה אוחז, כריטב"א ושפיר הי' נאמנים כסמ"ע, וק' יטעון בפירוש א"ו דל"ש מ"י:
ובילדותי אמרתי על התשו' הרא"ש כלל ס"ו סי' ח' דמגו במקום עדים פסולים ל"א (והובא ג"כ בכללי מגו מכנה"ג אות י"ח, נה"מ סי' ח' קצה"ח פ"ב סקט"ו, ועשו"מ רביעאה ח"ג קמ"ה) וק' על רבה שמובמ"ק יהיו נאמן במגו דכ"ה, די"ל דתורה מיירי שהתובע יש לו עדים פסולים, וי"ל דהב"ח הק' דהוי מגו לאפטורי משבועה ול"א מגו, ועו"ק על התי' א"א מעיז כו', ובאמת פסקי' מגו דהעזה וכש"ך בכ"מ אות ו', אך א' מתורץ בחברתה, דבאמת אמרי' מגו לאפמ"ש, ורק בהעזה עם לאפמ"ש ל"א ע"ש בש"ך, וזה שהק' רבה נהמני במגו, ותי' דהעזה ולאפמ"ש ל"א, וסברות הרא"ש ג"כ דיהי' העזה להכחיש אף בפני עדים פסולין ודמי' למגו במקום קול, וז"ש לתי' הגמ' אבל בהקושיא עדיין ל"ה ידעינן חילוק בין העזה לאין העזה ואמרי' מגו אף אם פסולין וז"פ: ובתוס' ב"מ ד'. ד"ה וש"מ, הק' להמני' ג' במגו ב', ובע"ב ד"ה הודה הק' להמני' דאי בעי כפר בכלים ומוב"ק קרקעות, ובתומים בכ"מ אות קי"ג ד"ה ושבתי תי' קו' הנ"ל על מובמ"ק מגו דכ"ה הא הוי לאפמ"ש, וחידש דרק באופן דאף אי יהיו אמרי' מגו לאפמ"ש מ"מ יהיו מקום לחלות השבועה ל"א מגו אבל אי יהי' אמרי' מגו לאפמ"ש לא יהיו בשום פעם חלות השבועה אמרי' מגו לאפמ"ש דעכשיו דאמרי' מגו ליכא כלל דין שבועה, ושפיר הק' רבה להמני' במגו דכ"ה ול"י בשום אופן שיחייב שבועה אמרי' מגו לאפמ"ש, וענב"ת חו"מ כ', וא"ש ב' קו' תוס' הנ"ל דכאן שוב יקשה מגו לאפמ"ש ל"א, דהקו' ל"ה על כל מובמ"ק רק בסלעין או בהודה בקרקעות שפיר ל"א מגו לאפמ"ש:
ובפרי יוסף דף מ' הבאתי קו' ר' משולם בתוס' ב"מ ג'. וכתו' י"ח. דמנ"ל כ"ה פטור, ואי"ל דילפי' מע"א דאי' כ"ה חייב למה צריך לע"א דאיצטריך לטבסעפ"ע, וק' אי כ"ה חייב לא משכחת טבסעפ"ע דישלם לו, ויתבענו בחזרה שפרע לו בחנם ותובע מסופק וא"י לישבע ומשאיל"מ, ועד המסייע אינו פוטר משבועה כש"ך ע"ה סקס"א, ופ"ז סקט"ז. ונלע"ד וגם ליישב אמאי לא תי' תוס' דאיצטריך ע"א לנסכא דר"א דיהי' ע"י העד משאיל"מ, ע' בקול שמחה, ובמפרשי הים מרובה אות ל"ו, ושו"מ תליתאה ח"א שצ"ה. ונר' דק' על תוס' דאיצטריך לטבסעפ"ע הא מרא דשמעתא הוא רבה, ובשבת כ"ב. אי' אמר אביי כ"מ דמר עביד כרב ופרש"י רבה, א"כ כל מה דסובר רב רבה ס"ל כן, ורב לא ס"ל משאיל"מ בשבועות מ"ח. בחזרה שבועה לסיני, א"כ רבה נמי לא ס"ל מתוך א"כ לא משכחת טבסעפ"ע, דתוס' ב"מ צ"ז., הק' מובמ"ק יהיו נאמן במגו דא"י, ותי' א"א טוען ברצון מסופק, וכאן בטבסעפ"ע יהי' נאמן במגו דא"י דרבה לי"ל מתוך, ואי"ל כתוס', ז"א דתוס' כ' טעם כי אז נראה שהתובע אומר אמת שטוען ברי והוא שמא, וכאן שהתובע ג"כ טוען שמא ל"ש זה, וע"כ רבה דלי"ל מתוך לא מצי ליסבר טבסעפ"ע חייב, ועכצ"ל דמיירי הא שכ' תוס' לטבסעפ"ע היכי ששניהם טוענין שמא, והמלוה הביא ע"א והלוה מודה שלוה ממנו, אלא שא"י אם פרע והוי א"י אם פרעתיך, ובב"ק קי"ח. אי' בתובעו ואומר א"י א"פ חייב ממון, ובאינו תובעו רק לוה בא ואמר הלוותני ממך וא"י א"פ פטור וחייב לצי"ש, ובחו"מ ע"ה ס"ט, ולהנ"ל דלרבה דלי"ל מתוך לא משכחת טבסעפ"ע היכי שנתבע טוכן ברי דאית לי' מגו דהוי אמר א"י אם הלויתני, וחזינן דתביעה ע"י עד לא דמי לתביעה דבע"ד. ויש לחדש דאע"פ דא"י א"ש חייב ממון מ"מ כאן שאינו תובעו רק עפ"ע, ובטענו בספעפ"ע היכי שנתבע טוען ברי פטור לגמרי לרבה כנ"ל, א"כ י"ל כיון שהנתבע טוען ג"כ שמא א"י א"פ אינו חייב רק שבועה, דבעלמא בטוען ברי חייב ממון אבל בטוען בספק דהדין דפטור כמ"ש שם בב"ק ורק מחמת העד טענו, ומחמת העד לחוד ג"כ פטור היכי שנתבע כ"ה דרבה לי"ל מתוך, ולא משכחת אליבי' טבסעפ"ע חייב, וא"כ הוא אינו תובע לו דא"י ורק מחמת העד, וכל חיובו רק מחמת שהודה בהלואה וא"י א"פ, ממילא י"ל דחייב רק שבועה. וא"ש קו' ר"מ דהא ע"כ מיירי דהלוה נמי טוען שמא א"כ ל"י ליתבע ממנו שפרע לו בחנם ול"צ המלוה לישבע, ול"ק דאיצטריך לנסכא דר"א, דרבה לי"ל מתוך רק הטעם משום איא"פ. ומצאתי בתשב"ץ בחוט המשולש ח"א י"ד דהיכי דפליגי אליבי' דתנאי לא אמרי' זה דכל מילי דמר עביד כרב, וע"ע בר"ן פ"ק דסוכה דהיכי דלא פליג שמואל לא עביד כרב, ול"ק נמי קו' השב יעקב יו"ד נ"ז ע"ש:
Loading...
Exodus 22:10
1
Loading...