לא תצא. ערש"י ורא"ם וקידושין כ'. ומהרש"א ופנ"י והמקנה, ובדברי רא"ם אין זה מנהג התלמוד, ע' זבחים פ"ב: במה דמקשה אביי לרבא דמנגד לכלל זה, וע' הליכות אלי תע"א, שעה"מ ה' אישות, וסה"מ שורש ח' שכ' שמ"ע זו שלילה ולא אזהרה, דאינה כמו ע"כ שיוצא בשן ועין אבל לא אזהרה, וע"ש במגלת ספר, לב שמח, ומרגניתא טבא מ"ש הרבה בזה. ובשו"ת בית יצחק יו"ד סי' ל' הק' על רמב"ן דהוצאה אסורה עלי' עד הזמן, דחייב במזונות ולעמוד עמו אולי תמצא חן בעיניו, והק' וכי אינו יכול לשחררו בע"כ כמו ע"ע, ובקידושין ט"ו. שטר למ"ל לימא לי' באפי תרי זיל, ומשני ע"ע גופו קנה אבל בשטר יכול לשחררה בע"כ, וה"ה דיכול לגרשה ולהוציאה מביתו כמו דיכול לומר צאו מע"י במזונותיך אבל בפועל ומשרת ששכרו לזמן א"י להוציאו תו"ז וז"ב, ואם יש חילוק בין ע"ע שיכול לשחררו בע"ב בין אמה, אמאי לא חשיב זאת בקידושין מה שיש בעברי שאין בעבריה, ועוד דיש היקש עברי לעברי' וצ"ע:
ובמנ"ח ממ"ב כ' דבלא סיפקא מזונותי' ודאי א"י לומר צאו מע"י במזונותיך כמו באשה, אך גם בספק אי"ל צאו כו' דכ' עמך במאכל ומשתה ע"ש, ולענ"ד המעיין ביש"ש ב"ק פ"ג סי' י"ז יראה דיכול לומר צאו אפי' בלא סיפקה, וז"ל אפי' בלא סיפקה יכול להוציאו רק שאורחא שאין מגרש עבדו תו"ז, ואי שנהים כריסא לא שווי' מ"מ ל"צ להוציא דאפי' כשהוא אצלו י"ל צאו כו', ומשמע דקאי אע"ע ואף דבגיטין איירי בע"כ, י"ל דהראי' נכונה דפרש"י מי יכופנו לזון ולהפסיד שלו אבל אשה כך התנה כו' וא"כ בע"ע מי יכופנו להפסיד שלו, ומ"מ בגוף הדין הסברא כמנ"ח ותלי' אם אומר צאו על כל שני עבודה י"ל כן, משא"כ אם אח"ז יחזיר אינו טוב לעבד דאם לא יהי' עבודה יאמר צאו כו', ולמחר יהי' עבודה יאמר עבוד עמי, ע"ש עוד ובשו"ת מהרש"ם ח"א בהקדמה אות כ"ג בבעה"ט:
ובשו"ת, מהר"י מברונא רמ"א, שאלה, השוכר משרתת ושלחה לשוק ואומרת שכרתני לשרת בבית ולא לצאת לחוץ, תשובה, אינו יכול לכופה, דיש נשים נוהגות בצניעות או יראות שלא יטילו עליהן שם רע, ועל השוק בגילוי רגילות הנשים לילך אבל הבתולות אין דרכן לצאת לחוץ וא"י לכוף, נ"ל דאף איסור יש בדבר שנאמר ל"ת כצאת העבדים, וכ' בפי' הטור לר' יעקב בן אשר ז"ל שנקרא נזיר, וז"ל י"מ שלא ישלחנה בחוץ לעשות מלאכתו אלא תשמשנו בבית עכ"ל, ובבתולה קאי אבל נשים לא אע"פ דכ' כל כבודה בת מלך פנימה, מ"מ אשכחן בפ"ק דגיטין דשכיח כדאמרינן מד' כל כבודה כו' קמ"ל. ובהמוצא תפילין בז' קללות שנתקללה חנה וחבושה בבית אסורים ואידך הנך שבח לה דכל כבודה כו', והטעם כל ישראל בני מלכים ולית הלכתא הכי כפ' המקבל כולהו ס"ל כו', וכל היכי דא' אביי הכי כולהו בחד שיטה לית הלכתא כחד מניי', ואע"ג דבח' שרצים פסק דהלכתא כרשב"ג מפרש התם דלא מטעמי', וכ"פ אשרי פ' מפנין עכ"ל:
תיב"ע. בשנין דשמיטתי', וצ"ב הא צריך לעבוד שש שנים שלמות מעל"ע, וכר"מ ורע"ב פ"א מ"ב דקידושין ור"מ פ"ב ה"ב וד' מעבדים, ובפ"ג הי"ב שאין שמיטה מוציאה עבדים לחירות, וע' אוה"ח בפ"ב, ובירושלמי ריש קידושין יש רק ס"ד כן, ומ"ש בשביעית כ' בירושלמי דבשביעית של מכירה מיירי וכ"ה במכילתא, וע' ערכין י"ח: ונדה מ"ח., ולקמן (כ"ב ב') שת' ועד שתא דשמיטתא, י"ל הכונה על שנת יובל שנקרא גם כן שמיטה כרש"י גיטין ל"ו. בשם ירושלמי, ועתד"ה בזמן והשמיעני שאם פגע יובל באמצע שש שיוצא, אך זה ל"ש כאן שהביא גם יובלא, וכה"ק בס' אה"ו, ויתיישב עם מ"ש המק"מ על זה"ק בהר ק"ח. דהא דילי' הוא ההוא שמטה לנייתא בי' כן, דהכונה דשנת השביעית למכירתו הוי גבי דידי' ודידה כשמיטת העולם ע"צ השאלה, וכ"כ שם ברמ"ז (וע' מצרף לחכמה פכ"ה) וראי' שלעיל ע"פ ובשביעית יצא, ובדברים (ט"ו י"ב) ובשנה השביעית ת' ובמעלא שביעתא ולא ת' ובשמיטתא מצד שכן גם דעתו שהשמיטה אינה מוציאה לחירות: