מכה ערש"י ורא"ם פט"ו דאשה קרוי' אדם, ובפדר"א פכ"א, אין בשדה אלא אשה שנ' (דברים כ' י"ט) כי האדם עץ השדה, וע' בית האוצר ח"א כלל י"ג שהביא הרבה מקומות דאשה קרוי' אדם, ועתו"ס ע"ז כ"ט. ד"ה המסתפר, ושבת ס"ה., ולימודי ד' סי' כ"ג וקצ"ב ובפ' בא (י"א ב') מאיש ולא אשה וקטן, ובס' סנהדרי קטנה סנהד' פ"ד: בגמ' אי כ' מכה איש הו"א קטן לא, אבל אי הוי כ' אדם לא ס"ד למעט קטן, וק' לכתוב אדם, ונ' דלאו ממשמעות הקרא ממעט רק מסברא דאינו בר מצוה, ואפי' מאדם הוי ממעטינן, ולהי"ג שבתוס' אשה לא, ותוס' ב' דמאיש ס"ד למעט אשה הדק"ל לכתוב אדם, ורק דגם לי"ג אינם מוחקים קטן רק גורסים אשה וקטן וכ"מ מרש"י משפטים. ובשו"ת בית שלמה חו"מ קל"ג הק' על מכילתא דאצטריך מכה איש לפי שכ' ואיש כי יכה הו"א הכאה בלא מיתה, וק' לגמ' בסנהד' פ"ד: א"כ הכה חד כסייף ואבי' בחנק, ואף למ"ד חנק חמור אכתי ל"מ מכה אבי' בחנק דלמא לאו אבי', וממיתה למיתה ל"א ב"ר, ועל תוס' בלא"ה ק'. ולהפלאה ספ"ק דכתו' דאי אזלי' לשאר דברים ב"ר מחזקינן כן א"ש הכל. ושוב י"ל דמכילתא אתי' כמ"ד חנק חמור, אלא לכאו' אא"ל רק דבש"ס מתרץ למ"ד חנק חמור מדכ' מכה איש ומת ש"מ דהכאה סתם לא מיתה, וא"כ איצטריך מכה איש ומת לאורי' דבכ"מ דכ' מכה סתם כגון באבי' ואמו לאו מיתה היא, ול"ק קו' מכילתא, רק שבלא"ה מכילתא חולקת על ש"ס דמתרצת אי לא מכה איש ומת ה"א דחייב אפי' בהכאה שא"ב מיתה, ולש"ס להפוך דה"א דסתם הכאה שי"ב מיתה, וי"ל דמכילתא אתי' כיחידאה וכבר הק' כן במזרחי וע' פני"פ. וי"ל דלכאו"ק על ש"ס דמה הוכחה לעולם א"ח רק בהכאת מיתה, ואצטריך אם אבי' טריפה דמרציחה פטור, אך ל"ק דאי בעינן גם באבי' מיתה א"כ גם מצד אבי' פטור, אך ק' דלמא נ"מ אם לא התרו משום מכה איש רק ממכה אבי', וליכא סייף רק חנק אף דקל, רק להפו' היכי דיש ב' מיעוטי ל"א בת"ר עי' חיה"ר ור"ן חולין ס"ג ותוס' ב"ב צ"ג., ותב"ש סי' ס"ג סק"ז, א"כ איך אפ"ל מכה אבי' עד דקטלי' דלא משכחת שיהי' במיתה דיש ב' מיעוטי דלמא לאו אבי' ודלמא טריפה, וצ"ל דאפי' לאו אבי' חייב משום מכה איש, וע"כ מיירי בהתרו בו נמי משום מכה איש, והדק"ל אמאי בחנק, לא יהי' אלא אחר ובסייף, משא"כ למסקנא דמכה אבי' אף בלא מיתה, י"ל דמכה אחר חיוב אף בהכאה שא"ב מיתה, ומכה אבי' דבחנק מיירי בהתרו ובו משום אבי', ולא משום מכה איש וליכא רק חד מיעוט, דמיעוט דלמא טריפה ליכא דחייב בהכאה שא"ב מיתה חייב אף בטריפה ואזלי' ב"ר, וע' בסי' קל"ד, וגו"א, בית האוצר כלל נ"ו אות י"ג, ופנ"י ב"ק פ"ג ברש"י ד"ה והכתיב:
ומפורסם הקו' בשם הגר"ל חריף ז"ל על רש"י איש למעט קטן שהרג, כל נפש לרבות גדול שהרג לקטן, דלמ"ל כל נפש ת"ל מדאיצטריך איש למעט קטן שהרג, דאי ס"ד גדול שהרג לקטן פטור למ"ל למעט קטן מאיש הא בלא"ה פטור דהוי עשאאי"ל, דעדים לא באו רק להרוג את הקטן, ובפשוט נ' דצריך קרא אם בשעת העמדה בדין הי' גדול ומעידים שבקטנותו הרג ובאו לחייב מיתה לגדול, וע' זי"ר ח"ב בח"ת, ודברי יוסף בלקוטים דקע"ז, עי"ל דצריך קרא דכל נפש לרבות אשה כסנהד' פ"ד: הרג לאשה וקטן מנין כו' ואגב אשה נקט קטן, ואה"נ דקטן נוכל ללמוד כהקו' הנ"ל. ובני הר"ר דוד נ"י אמר עפמ"ש בסנהד' ע"ח. טריפה שהרג בפני ב"ד חייב דכ' ובערת הרע מקרבך ול"צ יכול להזימה, ועתו"ס פ"ח. ד"ה ונגמר, ויכול להיות שקטן הרג בפני ב"ד. (וע' רע"ב כלים פ"א מ"א, וש"ז של קטן לא מטמא דכ' ואיש אשר תצא ממנו ש"ז איש ולא קטן וע' מל"מ פ"א ה"א ממשכב ומושב שהק' דנהפך הוא מאיש חשבינן אפי' קטן יום א' בנדה מ"ד., וע"ש בס' קול סופר):
וכד הוינא טליא אמרתי להגה"א ב"ק פ"ג סי' ד' דאם הרג חייב נמי ממון מה ששוה הנהרג ומועיל תפיסה ובר"מ פכ"א ה"ד מעדות אם עדים באים לחייב א' אף לא חיוב גמור רק שאם יתפוס שכנגדו יהי' מועיל תפיסה, אם הוזמו מחויבים כאש"ז דבקל יוכל לתפוס ע"ש בכ"מ, וע"כ אם עדים באים שקטן הרג הי' רוצים לחייב מיתה וממון דאם יהי' לו ממון יכולים ?היוכלים לתפוס, או אם יגדל בנתיים יחייב אז כמ"ש בהגה"א סופ"ב דב"ק, וערש"י ב"ק צ"ח. דכפי' רפרם לר' אשי לשלם ופרש"י דשרף שטר בילדותו, ובפרד"י וישב דרל"ז. הארכתי בזה עש"ה. ובכתו' ל"ב. אר"י ממון ומלקות לקי רק בפירוש רבתה תורה ע"ז לתשלומין, והיכי דלא משלמין דלית להו ממון לוקין משום לא תענה ע"ש, ובמלקות מקיים כאש"ז כתוס' ריש מכות, וכתו' ל"ג. ד"ה אלי'. וא"ש דצריך קרא כגון דעדים אי"ל לשלם דמי הנהרג, ועתו"ס סנהד' פ"א. דאפי' באופן רחוק מקרי יכול להזימה וממילא לוקין, וא"כ אף דא"ח מיתה דיכולין לומר להרוג קטן באנו, מ"מ אם אי"ל לשלם חייבין מלקות ומקוים כאש"ז, וע"ע בכל"ח ואמ"ב ה' שבת סי' ט'. ובחמד"י ל"ת אות צ"ד הק' דמהכ"ת קטן יהי' חייב דאינו בר התראה וגם אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד, וי"ל כסנהד' פ"א: שלא בהתראה מכניסין אותו לכיפה. וביאר בתשו' הרי"ם בפ' כל הזבחים דהכניסה לכיפה הוי כד"מ דצריך רק בירור הדברים וכל עדות שכשרה בד"מ כשר ג"כ לכניסה לכיפה, וא"ש דהו"א נהי דקטן שהרג פטור, מ"מ הו"א דמכניסין אותו לכיפה, ולזה ל"צ יכול להזימה כמו בד"מ. וענין הכנסה לכיפה אי הוי מה"ת ע' חי' הר"ן סנהד' שם דמה"ת, אבל בריב"ש רנ"א כ' דרק מדרבנן, וכ"כ בחי' רמ"ה סנהדרין. ובבית מאיר על ש"ס בכתו' ל"ג: האריך בזה:
רש"י כל נפש לחייב הורג אשה והק' למה צריך קרא הא כ' וכי יכה איש רעהו או את אמתו בשבט ומת תח"י נקם ינקם, ואם בש"כ חייב מיתה כ"ש ישראלית, ותי' בני הר"ר דוד נ"י דהאוה"ח פי' עה"פ מכה א"צ שתהי' המיתה בשעת הכאה עצמה אלא אפי' מת אח"כ מכח הכאה חייב וכו', וא"כ באשה ג"כ חייב אפי' מתה אח"כ. וי"ל דע"ז צריך קרא דהורג לאשה חייב אפי' מתה אח"כ שיהי' דומה לאיש, וזאת לא ידענו מש"כ דבעינן שימות תיכף אבל יום או ימים לא יוקם. עי"ל הנקמה על עונש אחר קל ממיתה, אבל עכשיו שהשוה הכ' אשה לאיש לעונש מיתה על הריגתה ורק שלא ידענו באיזה מיתה, למדו מגז"ש שהוא בסייף, גם י"ל דרק בעה"ב של עבד שעליו החוב להגן עלי' ופשיטא שלא להזיקו, וע"ע בזה בכנסת חכמי ישראל סי' ע"ט צ"ג צ"ז קט"ו קכ"ו וקס"ד:
ובתיב"ע ואתחנן (ה' מ"ז) לא תהוון קטולין כו' דגורמים ומסייעים הם בכלל לאווין דעשה"ד, והנה בענין דיין שקר הגורם שיהרג ע"י אי חייב מיתת ב"ד דהוי רוצחים גמורים וההורגים שליחותיי' דב"ד קעבדי' או דהוי רק גורמים וא"ח מיתה, ע' סה"מ ל"ת רפ"ט ומ"ש שם בחמד"י אות ע"ג. וערש"י דברים (א' ט') אין דינו כשאר דיני אוה"ע שאם הורג כו', וע' במהר"ל בבאר הגולה באר ב', ובחמד"י בקו"א אות ט"ז אי ב"ד הם בגדר ח"מ אף דלא נוכל להמיתם דהוי בלא התראה או מצד ב' שהרגו, מ"מ יש נ"מ לדינא די"ל ב' שהרגו אף שפטורים ממיתה חייבים מלקות מצד חובל, וכיון שמת ל"ש תשלומין שוב חייבים מלקות. אך י"ל דחייבין לשלם ליורשין כהג"א ב"ק, ועקצה"ח ת"י סק"ג וא"כ הה"ד בב"ד אם הרגו ע"י אדם שלא כדין חייבים מצד חובל, אולם הרמ"ה בסנהד' ס"ל דב' שהרגו פטורים, דכ' ונתת נפש תחת נפש ולא ב' נפשות תחת נפש א', ולפ"ז הם חייבים מיתה רק לא נוכל להרוג אותם, ולא גרע מח"מ שוגגין שג"כ פטורים מממון, וליכא חיוב ממון וחייב מלקות:
ובאוה"ח (כ"א כ"ב) כי ינצו אנשים ונגפו, משמע דנגיפה היתה על ידי שניהם, ואיך מסיים ונתתה נפש כו' למ"ד נפש ממש, וי"ל דרמ"ה למד גם כן דהנגיפה היתה על ידי שניהם ולכן אם ל"י אסון ישלמו שניהם, אבל אם יהיה אסון רואין אנו שאם לא יתחייב מיתה רק א' כגון שלא התרו רק בא' אז יחייב, אבל אם שניהם חייבין מיתה אין נהרגין דכללא דרק נפש א' נהרג ולא ב', אך קשה מאד לומר לרמ"ה בב' שהרגו וא' אינו בר חיובא יהיה השני חייב מיתה וצ"ע: