בחצי הלילה, בזה"ק ל"ח: דהתחיל להאיר אז, והטעם מפני התגלות השכינה כמ"ש אני יוצא בתוך מצרים, ועמש"ל (י"א ד') מהג' מקוטנא ז"ל, וא"ש מכילתא משארותם צרורות שיורי פסח שנ' לא תותירו ותמוה אדרבה א"כ איך הותירו, ולזהר א"ש דחשבו כיון דלא עלה עוד השחר מותר להותיר, וע"ל בפסוק ל"ד וא"ש קרא בעצם יום הזה, אף דהאיר בחצי לילה מ"מ לא יצאו רק בעיצומו של יום, ויתיישב הא דמלו בלילה וכרש"י (י"ב ו') הא אי' במגילה כ' ויו"ד רס"ב. ס"א דמילה רק ביום, ולהנ"ל א"ש דהאיר מחצות לילה, ועשו"ת יד אליהו נ"ב, ונצוצי אורות על הזהר ומ"ש בשמות (ד' כ"ד) ולקמן בפמ"ב:
עי"ל עפמ"ש בשמ"ר פ"א י', כשמת יוסף הפרו מילה ומשה מלן ביציאתן ממצרים, והוא מילה שלא בזמנו וסובר רש"י דאף בלילה ע' יבמות ע"ב. תוס' קידושין כ"ט. ד"ה אותו, בשו"ת שאילת יעב"ץ, ח"ב ל"ד, משנת אליעזר מ"ת דפ"ז, ושמחת הרגל וז"פ ביוצר מערב ליל א' ש"פ ליל שמורים הוא זה זה אשר הוא לא יום ולא לילה, והח' רעדלהיים הגיה לו יום ולו לילה ולזהר א"ש, וא"ש קו' החת"ס או"ח נ"א דלמה במעריב אומרים הלל, דבסופ"ב דמגילה כ': אי' דהלל צריך יום דכ' ממזרח שמש עד מבואו ולזהר א"ש, וע' ראב"ע בשלח (י"ג כ"ב) דיום ימצא בתנ"כ שהוא לילה ע"ש, וצע"ג בזה ממגילה כ'. ושאר מקומות, ובריש מס' שמחות אע"פ שהכה ה' בכורי מצרים בחצות הלילה הי' נפשותיהן מפרפרין בהם עד בקר, ויובן מה שאין הכהנים מתחילים בתענית בע"פ מערב בסי' ת"ע, וגם פדיון בכור ביום דוקא עש"ך יו"ד ש"ה סקי"ב, ונפ"ח ת"ע:
ובחידושי מימי חורפי כתבתי בפסחים מ"ו. כיצד מפרישין פרש"י דא"ר לכהן ולשורפה א"א דא"ש קדשים ביו"ט, והק' תוס' בשלמא קדשים א"י להנות ממנו, אבל ת"ט יכול להנות, ותי' ר"י דגזרו אטו שלא לצורך, ובשבת כ"ד. ד"ה לפי תי' ג"כ ר"י דגזרו תרומה אטו קדשים, וק' אמאי לא תי' דגזרו אטו שלא לצורך, ותי' דשלא לצורך לא שכיח, וא"כ ר"י סותר עצמו, וגם בביצה כ"ז: תד"ה ועל, תי' משום גזירה ועצל"ח ואו"ח, והנלפענ"ד דבפסחים ק"כ: וברכות ט'. ס"ל לראב"ע דאכילת פסחים עד חצות ור"ע עד לילה, והק' תוס' הא כ' לא תותירו עד בקר, ותי' כיון דל"י עד חצות ע"כ ישאר עד בקר דא"ש בלילה, ואי' שם דר"א ור"י פליגו בראב"ש ור"ע דכ' שם תזבח את הפסח בערב כבא השמש מועד צאתך ממצרים, בערב למחר חצות היום, כבא השמש משחשכה מועד כו' בבקר, רי"א בערב שחיטה, כבא השמש אכילה עד מועד כו' כר"ע, ור"א כראב"ש דעד חצות אכילה ובבקר שריפה, והק' רש"י דא"ש ביו"ט וכ' דממתינן עד בקר שני, ותמוה דשוב יק' קו' תוס' דלכתוב ולא תותירו עד חצות ואי"ל כתי' דע"כ ישאר לבקר דא"ש בלילה, הא גם בבקר א"ש עד חוה"מ, ולראב"ע כל בקר בקר ראשון, וכבר הק' זה שארי בשו"ת נודע בשערים מ"ת בדרוש לשה"ג דקט"ז: והוכיח מזה דלראב"י ור"א בבקר רק בקר ראשון ע"כ שורפין ביו"ט, או דהבערה ללאו יצאת ומותר ביו"ט כריב"א בתוס' פסחים ה': ד"ה לחלק, אך ק' הא דכיצד מפרישין דס"ל לר"א א"ש קדשים ביו"ט, ונ' לרש"י שבת כ"ה. דכל שריפת ת"ט מדרבנן משום תקלה אי דדמי לקדש, וע' בתד"ה כאן ובתוס' הנ"נ דאף דשורפין ביו"ט דעדל"ת אבל ת"ט דרק מדדבנן שריפה לר"מ א"ש ביו"ט, א"ש דאף ר"א כאן בחלב טמאה א"ש ביו"ט, וא"ש קו' הנ"ל דכאן הק' תוס' לר"א וסובר שורפין ביו"ט, ול"ש גזירה אטו קדשים דגם קדשים שורפין והוכרחו דגזרו אטו שלא לצורך, אבל בשבת וביצה דאזלי אי א"ש ביו"ט שפיר תי' אטו קדשים, וזה ב"ה עצה נכונה:
ועדיין צ"ב מ"ש אטו שלא לצורך נימא מתוך כו' וזה קו' תוס' שבת ד"ה לפי ור"ן כאן ותי' דבעי צורך קצת, אך ק' דהוי לצורך שלא לעבור בב"י. ולכא' י"ל לכ"מ פ"ג ה"ח מחמץ מהא דמצא חמץ בפסח כופה עלי' כלי ואף בשלא ביטל. וק' נימא מתוך כו, והוי צורך קצת שלא לעבור בב"י, ותי' דמצוה ל"ה צורך, וראי' מא"ש קדשים ביו"ט נימא מתוך, וכה"ק הרא"ש ביצה י"ב ורק שלא לעבור בב"י והי' צורך קצת עי"ש, אבל כאן לר"א דשורפין נפל ראייתו, ושוב י"ל דמצוה הוי צורך קצת, וכ"כ תוס' לעיל ה': ד"ה לא, ועח"ס או"ח ק"נ. וראיתי במג"א תמ"ו ק"ג דמתוס' אין ראי' דאזלו למ"ד תשביתו ביו"ט מקרי צורך, אבל למסקנא דיום הראשון עיו"ט אסור לשרפו ביו"ט ע"ש, א"כ ל"ה צורך קצת ול"א מתוך, אכן ממג"א אין ראי' דרק אי הי' יכול לבדוק ולבער בעיו"ט ומצא ביו"ט ל"ה צורך קצת עי' במחהש"ק, אבל כאן דהחלה ע"כ נטמא' ביו"ט, וכמ"ש בירו' ור"ן ובעה"מ דאם נטמאת מקודם אינו רשאי לגלגל החלה ביו"ט רק יעשה קבין קבין שלא יתחייב בחלה, וא"כ כאן שלא יעבור בב"י הוי צורך ונימא מתוך, אך י"ל דל"ה צורך משום ב"י, כתוס' כ"ט. דמשהו ע"מ לבערו א"ע, וכמו שהק' בשאג"א על תוס' הנ"ל בד"ה:
ועי"ל דר"א מתלמידי ב"ש דל"ל מתוך וע' או"ח, אך לפ"מ שהק' בגליון הש"ס בשבת, מה שהק' תוס' נגזרו לצורך אטו שלא לצורך שרי לשרוף ת"ט הואיל ואיקלע לאורחים ויצטרך לבשל חזי' לי' הת"ט, ותי' דקו' תוס' לר"ח דלי"ל הואיל ע"ש, וקשה לי דא"כ מה תי' כאן דגזרו אטו שלל"צ דכאן אזלו לר"א דאית לי' הואיל, ובשלמא לר"פ בדמ"ח. דהואיל ומיקלע לית לי' לר"א ניחא, אבל לרבא דר"א אית לי' הואיל ק' כנ"ל וי"ל דרש"י ותוס' ד"ה הואיל, הקשו לר"א יקרא שם קודם אפיה ואפ"ה מותר לאפות הואיל ומיתשל ל"ה שם חלה טמאה, וכ' תוס' דלא שכיח, ובפי"א מ"י דתרומות מדליקין שמן שריפה בביהכ"נ ובבהמ"ד ברשות כהן, וכ' בתוס' פסחים ל"ד. ד"ה מחמין, ויבמות ס"ו: ד"ה לא, דה"א דת"ט מותר להנות בשעת שריפה רק לכהן ולא לישראל, והא דמדליקין בבהכ"נ אם יש שם כהן ונר לא' נר למאה וער"ש ומל"מ פ"ב מתרומות, ושפיר תי' תוס' דא"ש חלה טמאה אטו שא"צ דאסור מה"ת, ואי"ל הואיל ומיקלע להנ"ל דישראל אסור לשרוף ואסור בהנאה כילוי ורק לכהן מותר וזה הואיל דלא שכיח אורחים כהנים וא"ש וע"ע בשו"מ רביעאה ח"ג ל':
וה' הכה רש"י הוא ובית דינו, וכ"כ בוירא (י"ט כ"ד) וראי' למ"ש בעה"ת הבאתי לעיל (י"ב י"ב), ובאו"ח קידושין מ'. בשם נזה"ק פי' באיוב (א' כ"א) ה' נתן וה' לקח, דמחשבה טובה מצרפת למעשה ולא רעה, וכשמשלם לצדיק ה' בעצמו דיין שלו ומשלם גם מחשבות טובות, וכשדן לרשע מצרף לב"ד של מעלה שלא נגלה להם מחשבת אדם ואין משלמים רק למעשה, וכ"מ שנ' וה' הוא וב"ד, וא"ש לענין שכר ה' נתן הוא לבד, ולענין עונש וה' לקח עם הב"ד ופח"ח, ובספרו חות יאיר פ' נצבים אריכות, ונפלאתי של"ה תוס' שבת י"ב: ד"ה שאין דמלאכים יודעים מחשבות שבלב אדם. וכ"כ ברא"ש רפ"ב דברכות, ובמעדני יו"ט כ' דהיודע רוה"ק מכיר מה שבלב אדם כמ"ש ויאמר עשו בלבו (תולדות כ"ז מ"א), וכן במרדכי ויאמר המן בלבו (אסתר ו' ו'), והמתנבא ע"י מלאך גדול ממנו כמ"ש במו"נ ח"ב פמ"ה, וק' נמי מ"ש במ"א (ח' ל"ט) כי אתה ידעת לבדך את לב כל בנ"א, וירמיה (י"ז י') חקר לב בחן כליות וצ"ע, וע"ע ביע"ד בדרשות אה"ו דרוש ד' כתב ג"כ דאין מלאכים יודעים מחשבות, וע"ע בשל"ה סו"פ ברכה כ' ג"כ כן, ותוס' שבת לפי קבלתנו האמתית הם דברים דחוים, רק ה' יראה ללבב ע"ש, וע' זה"ק וירא ק"א: וכי ל"ה ידעי מלאכי דשרי באהל, אמאי כ' איה, אלא לא ידעו בהאי עלמא אלא מה דאתמסר להו למנדע, וע"ש בנצוצי אורות שהוא להיפך מתוס' שבת, וכ"כ בזרע ברך ח"ג, וי"ל דהזהר מיירי ברדתם לעוה"ז, אבל למעלה יודעין, וכ"כ בשפת אמת שבת, וכ' עוד דאפשר דיש מלאכים מיוחדין להכניס תפלות בנ"י לפני ה', והם א"י מחשבות רק דיבור עש"ה בזה, וע"ע בהקדמת זהר ד"ט: ובפ' לך פ"ט, ובעשרה מאמרות ח"א ב', ועשו"ת מהרי"א או"ח סוס"י ס' בשם פורת יוסף פ' וירא דיש חילוק בין מלה"ש בין שאר מלאכים כי רק ממשרתים פני שכינה הנקראים מה"ד יודעין, וע"ע בשמחת הרגל רות (א' כ'), נועם אלימלך בהעלותך, אזור אליהו סי' ק' משכיל לדוד פ' וירא, בא"ר או"ח ק"א סק"ח, בהקדמה לשו"ת מנחת שמואל, ומ"ש בפ' יתרו (י"ט י"ז) עש"ה: