ואלה שמות בנ"י, (וכ"ה בויגש מ"ו ח', ועי' פסי"ר פי"א וילקוט רמז קס"ב) ויש לדקדק למה לא נאמר ואלה בנ"י, הכי שמותם לבד באו, והבאתי בפרדס יוסף ויחי דף שמ"ו עפ"מ, כי בערי המחוז יש בית הסוהר עבור בעה"ב שחטאו באי-נקיון בביתם, ולא יושיבו אותם ביחד עם גנבים ושודדים, והפקח נותן מתנה לשר בית הסוהר וכותב שמו בספר הרשימות שיש שם פב"פ וכל העת יושב בבית השר, ונמצא שרק שמו נכתב שם, וגם בגלות הראשון במצרים גלתה תוה"ק סוד גדול, שיוכל להיות שרק שמו יכתב בגלות, והוא יכול לשבת בביתו ולעסוק בתורה, כמ"ש באבות פ"ו מ"ב חרות על הלוחות, א"ת חרות אלא חירות שאין לך בן חורין רק מי שעוסק בתורה, וז"ש ואלה שמות בנ"י, והבאתי דרוש מענין אחדות, ובדברי ישעי' (מ"ד ה') זה יאמר לד' אני וזה יכתב ידו לה' וזה נקרא בשם יעקב, כי יש מוסרים עצמם בלב ונפש לטובת ישראל, ועליהם נאמר "זה יאמר לה' אני", וישנם המסתפקים במה שבאים לפעמים בהתקרבות עם מוסדים שונים בעניני הדת, על אלו נאמר "זה יכתב ידו לה'" אבל יש שרק מסתפקים בהשם חבר לבד ששמו נרשם בפנקס הקהל, אבל אין לו שום מו"מ עם כלל ישראל, והוא מהמתבוללים הנאורים, על אלו נאמר "וזה נקרא בשם יעקב".
עוי"ל דבדורנו נפלגה הארץ וקראו "מחנים", מחנה ראשונה האומרים מה בצע לקיים מצות בין אדם למקום, העיקר לעשות רק טוב לאנשים, אבל מקרא מלא כ' בפ' עקב (י' י"ז) אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד עושה משפט יתום וגו', אפי' מאיש כזה שעושה משפט יתום ואלמנה, אין מצוה מכבה עבירה, וז"ש בר"ה כ"ז: צפהו זהב במקום הנחת פה פסול, שבתמורת הנחת פה תפלה ולימוד, נותן צדקה וחושב כי השי"ת רק בגבורות "הזוז" יחפץ, "ומעות" צור ישועתו, צדקה כזו פסולה, פגול היא לא ירצה, ונמצא גם מחנה שניה שיוצאים באמירת תהלים מבלי רחם על עניים והם אנשי צורה בעיניהם, ובאמת תועבת ה' גם שניהם, וכמ"ש בתנחומא (עקב י') לחת כ' שניהם שווים, כי מצד אחד היה ה' דברות בין אדם לקונו ומצ"א ה' בין אדם לחברו, וצ"ל שניהם, וז"פ בישעי' (כ"ט י"ג) יען כי נגש העם הזה "בפיו ובשפתיו", ולא בדבר שי"ב חסרון כים, "ולבו" רחוק ממנו, כי ניטל הלב, זה מופת חותך כי יראתם רק "מצות אנשים מלומדה", וזה"פ זה יאמר רק לה' אני בדבר שא"ב חסרון כיס, וזה יקרא בשם יעקב עוד מדרגה פחותה, אמנם וזה יכתב "ידו" לה', שכותב בידו התחייבות למוסדות הקדושים, זה בשם ישראל יכונה, - ובואתחנן (ד' כ"ח) ועבדתם שם אלהים מעשה ידי אדם עץ ואבן אשר לא יראון ולא ישמעון ולא יאכלון ולא יריחון", וק' למה לא הזכיר ע"ז אחרים כמו עובד לצבא השמים, וי"ל דלא דיברה מע"ז ממש, רק יגיע עת שיאמרו נוכל לעבוד רק ביד, לא יניחו תפילין ויחללו שבת רק ידיו יהיו לצדקה אם רק נותן עץ ואבן לבנין ביהכ"נ וכדומה, ומביאים סמך לדבריהם מפסוק "זה יתנו כל העובר על הפקודים", ויש ג"כ אנשים להיפך שעיקרם רק לא יאכלון ולא יריחון דברי פגול אבל לא יתנו צדקה כלום, - הם חלקים נפרדים ואינו כלום, וז"פ "בפיך ובלבבך לעשותו" הפה והלב ביחד. בין אדם למקום ולחבירו, וז"פ בתרומה (כ"ה כ') פרשי כנפים למעלה ופניהם איש אל אחיו, אף שרוחכם יהיה לשמים, אבל גם ופניהם איש אל אחיו, לקרבו ולסייעו.
וברש"י ואתחנן (ו' ה') יש לך אדם שממונו חביב כו' והוא מברכות סא: ועפרד"י בראשית רט"ז: ומסיים ר"ע בכל נפשך אפי' נוטל נפשך, ועי' מהרש"א שר"ע לפרש דברי ר"א קאתי והוא קצת דוחק. והגר"א מווילנא ז"ל אמר דפי' אם יש אדם שממונו חביב מגופו, כי יתעורר לעשות תשובה בגופו יותר ממה שיעשה בממונו, ועל טרחת הגוף מוותר אבל לא להוציא ממון, עליו הזהיר בכל מאדך, ולא איירי כלל ר"א ממסירת נפש רק בטרחת הגוף, ור"ע הוסיף דמחויב למסור נפשו, וא"ש שא"ל תלמידיו לר"ע בעת שסרקו בשרו עד כאן, דסברו כר"א דא"צ למסור נפשו ואמרו עד כאן ותו לא צריך, והשיב ר"ע כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה, דר"ע סובר אפי' נוטל נפשך, ועמ"ש בפרד"י נח (ו' ט') בשלח (ט"ו ב'), ותשא (ל"ב ט"ו) ותמצא עונג.
ומ"ש הבאים והול"ל אשר באו כמו שהק' ברש"י ויגש שם, וב"ר ובעה"ת וכל"י (וע' ברכות ל"ח. וב"י או"ח סי' קס"ז בהמוציא) ויש לרמז בזה לדורות, אם נרצה לבקש גדולות ולהתחבר עם האומות, אז נהי' נשארים בשפל המדרגה, אבל אם נקטין עצמינו יהיה ה' עמנו אף בגלות, וע' בזה"ק דף ב': בכל אתר דישראל גלו תמן שכינתא גלתה עמהן, דכ' וא"ש בנ"י וגו' כיון דכ' בנ"י מה את יעקב, הבאים אתו איצטריך למימר אלא א"ש בנ"י אינין רתיכין ומשריין עלאין דנחתי עם יעקב בהדי שכינתא בגלותא דמצרים, ועי' בנצוצי אורות לאזולאי, מצרימה גי' שכינה וזהו הבאים מצרימה שבאו עם השכינה, וז"פ וא"ש בנ"י רק באופן זה יוכל להקרא בלשון ישראל לשון חשיבות, הבאים מצרימה, כלו' בכל פעם כשהיו במיצר, את יעקב אם יהי' אצלם מדת תמימות ושפלות כיעקב, אז איש וביתו באו ובא השכינה ופמליא שלו עמהם, וגם י"ל דבכל העת הי' אצלם כמו שבאו עכשיו, והם במצרים רק לפי שעה וידעו שכאן לא ארצם ומולדתם:
וזקיני הגאבד"ק לאסק ז"ל באור דוד על אסתר (א' א') הביא דסוף תיבות ואלה שמות בני ישראל הבאים" הם "תהלים" עפמ"ש חז"ל יעקב כ"ב שנה שהי' בבית לבן עוסק בס' תהלים, דק' דתהלים תפילות על כל הצרות, והי' לקרותו תפלות ולא תהלים דהוא שירות, רק עפמ"ש בתהלים (כ"ח ז') בו בטח לבי ונעזרתי ומשירי אהודנו, כי הי' בבטחון שיושע, והי' משורר כאלו כבר בא התשועה, וז"פ (בשלח ט"ו א') אז ישיר פרש"י עלה בלבו שישיר ע"ש באריכות. וכן כאן בטחו בגאולה והיו משוררים כאלו כבר יצאו מגלות ורמז בס"ת תהלים, ובתהל' (נ"ו י"ג) עלי אלקים נדריך אשלם תודות לך דכ' טוב אשר לא תדור, וכו' בתוס' חולין ב': ד"ה אבל דשרי לידור בעת צרה וז"ש כאשר עלי נדריך היינו בעת צרה הנני בטוח שאשלם תודות לך, וז"ש שם (י"ח ד') מהלל אקרא ה' ומן אויבי אושע דאהללו מיד, וא"ש קו' תוס' פסחים ח': ד"ה שיזכה ור"ה ד'. ד"ה בשביל באומר סלע זו לצדקה ע"מ שיחיה בני ה"ז צדיק גמור הא הוי עמלק"פ, וי"ל לתוס' דשרי לנדור בעת צרה ואעפ"כ אמר סלע זו לצדקה היינו נדבה, מדקדק שלא לנדור מוכח דהוא צ"ג דנזהר אפי' מדבר שמותר לו, ועמ"ש בהערות לח"א דף רנ"ח:
ובילקוט ותמלא הארץ אותם, שנתמלאו בתי טרטיאות מהם מיד גזרו עליהם שיפרשו מהם, והוא המזיק הגדול לקיום בית ישראל בין העמים להתנאות כלפי חוץ, והמספחת הזאת פשתה בתוכנו וחללים רבים הפילה, בחשבם כי אוצרות טמונות לנו ולכן יעיקו אותנו במסים וארנונות, ובעלי ההון ירבו להקיא לעיני כל רואה חיל בלעו, ולהוציא את הדרם והמונם על פני חוץ, ואחריהם צולעים על ירכם הבינונים המלקטים אוכל בדאגה ושממון, והם פורצים ומהרסים לעלות, וגם על עניים מזורה הרשת להתהדר על פני חוץ בעוד אשר מחדרם צופה מחסור ועוני, וזה הרעיון במגילה ט"ז. קא מחוי להו הלכות קמיצה, וק' וכי העת אז לזה ללמוד דבר שאינו נוהג אלא בירושלים ונוגעת רק לכהנים, ורק דאז יהודים העלו למדרגות גדולות ולמשרות גבוהות ומשכו עליהם קנאת השרים והעם, ולמד עמהם הלכות קמיצה איך לקמץ ואיך לפזר, וכבר אמר יאע"ה למה תתראו (מקץ מ"ב א') עי' בתענית ד"י: ומהרש"א וחולין פ"ד. ובתנחומא ובכלי יקר במדבר (ב' ב') עה"פ צפו לכם צפונה, ובפרד"י שם ובבראשית (ג' י"א), וישלח ל"ב ו'), ותרומה (כ"ה כ"ג):
ובחגיגה ט': ובויק"ר פל"ה יאה עניותא לישראל כברזי סומקא לסוסיא חיורא ואמר החוזה מלובלין ז"ל כמו שתכשיט הסוס רק בצאתו לחוץ, ולא בעמדו לפני האבוס דיפשיטו את עדיו מעליו, כן טובה עניות לישראל כלפי חוץ שלא יתראו כעשירים, ובמצרים ג"כ פשתה הנגע זו וכל בתי משתה היו מלאים מישראל, וזה גרם קנאת מצרים, ומפורש בואתחנן (ז' ז') לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם כי אתם המעט, ופרש"י לפי שאין אתם מגדלים עצמכם רק ממעטין עצמכם כמו אברהם ואנכי עפר ואפר (וירא י"ח כ"ז) ומשה ואהרן ואנחנו מה (בשלח ט"ז ז'), וז"ש בב"ב כ"ה: וזוה"ק פנחס רכ"ד. הרוצה שיעשיר יצפין, שיצפין עצמו ולא יראה מבחוץ, וז"פ בתהלים (קמ"ד י"ב) צאננו מאליפות וגו', שלא להתגאות דבשעה "צאננו מאליפות" אם באמת יש לנו צאן איזה אלפים "מרבבות בחוצותינו" בהשוק יעמדו לרבבות, "אלופנו מסובלים" משום זה הי' מקודם אלופיו ועשרנו מסובלים בעשירות רב יען כי "אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ברחובותינו" שהטמינו אוצרותיהם ולא עשו פרסום ולא הי' בשוק מדברים מהם:
ובתרומה (כ"ו ז') ועשית יריעות עזים לאהל על המשכן, כל העשירות ויופי, קרשים ובריחים טבעות זהב, יריעות תכלת וארגמן ותולעת שני, כל אלה היו מכוסים ביריעות עזים פשוטים וזולים עם קרסי נחשת, לרמז על בנ"י שידעו להתנהג עם עשירות, דכלפי חוץ יהי' פשוט שלא להתגרות עיני השכנים הצוררים:
ובסו"ס אמרי צדיקים הק' הרה"ק מרוזין ז"ל עמ"ש ביה"ר אחר תהלים וביה"כ, ולא יצטרכו עמך ישראל זל"ז ולא לעם אחר, והוא מתענית כ"ד: הלא כ' כי לא יחדל אביון מקרב הארץ (ראה ט"ו י"א), ותי' שהפשט ולא יצטרכו עמך ישראל זה לזה "ולא" פי' ולא תקשה מ"ש "ולא" יחדל האביון, זה יהיה לעם אחר, וז"פ בתהלים בתהלים (קמ"ט ט') לעשות בהם משפט כתוב הדר הוא לכל חסידיו, "לעשות בהם" בצוררי ישראל את "משפט כתוב" שהוא "הדר הוא לכל חסידיו" והיינו עניות להפכו ולעשות בהם המשפט, ועי' לקוטי אורות על תהלים שם ועשר אורות דס"ט:
והה"ק ממאגאלניץ ז"ל הק' הא דברכות ג': אמרו לדוד עמך ישראל צריכים פרנסה השיבם לכו והתפרנסו זה מזה, וק' הא מתפללין שלא יצטרכו זה לזה, וי"ל דיש חילוק דזה מזה פי' שמי שיעשה לחבירו טובה הן בענין צדקה או גמ"ח תיכף מרגיש בעצמו שהוא קיבל ג"כ טובה מחבירו כמ"ש יותר ממה שבעה"ב עושה עם העני עני עושה עם בעה"ב (ויקרא פל"ד ורות פ"ה על ותאמר לה חמותה), וזה לזה פי' שיודע שרק עושה לחבירו טובה והוא לא יקבל כלום, על זה אנו מבקשים שלא יצטרכו זל"ז שיהי' הטובה בבחינת זל"ז, ובס' עשר אורות דכ"ט: הביא מהקד"ל ז"ל פי' אחר כי מביאין בעולם העליון אדם שחטא הרבה ועל ידו אדם שחטא מעט הוא צדיק נגדו, עד הרשע האחרון אז מביאים מעם אחר, וממילא הוא צדיק נגדו, וז"פ ולא יצטרכו זה לזה ולא לעם אחר ורק להיות צדיק מצד עצמו:
ובבל"ע דרוש כ"ג כ' שהודיע סבת גלותם שלא הלכו בדרכי הקודמים, ואלה שמות בנ"י, הסתכל בשמותם המורים על שלמותם בבואם למצרים את "יעקב" עמו ועם שלמותו באו "איש וביתו" לא מבעי' האנשים אלא גם ביתו, נשים וטף היו לומדים ממעשיו, ורק אחר מיתת יוסף הרעו בג' מדות קנאה תאוה וכבוד, כ' פרו יישרצו ואח"כ ורבו, וישרצו באמצע לא לקיום המין כפחותי בעלי חיים זה מדת תאוה, גם נלכדו ברשת כבוד שכ' וירבו שבקשו גדלות על זולתם, וגם קנאה כי נתעצמו במאד מאד ממון כמ"ש ובכל מאדך (דברים ו' ה'), עד שקם מלך חדש והביא עליהם ג' דברים לענוש כנגדם, שרי מסים למעט ממון, ועבודה קשה למעט תאותם ולהשפיל כבודם והיו לעבדים נבזים ע"ש, וה' רצה גם כן לנטוע בקרבנו מדות טובות ויתקיימו רק ע"י נסיון, כי מי שלא ראה צרה לא ירגיש גורל איש הנדכא, ולכן כל מצוה שהוסד על אדני החסד נקרא על שם השיעבוד במצרים כמ"ש במשפטים (כ"ב ט"ו) ואת חג המצות תשמור כי בו יצאת ממצרים, ובראה (ט"ז י"ב) וזכרת כי עבד היית באמ"צ וזה המסורה בישעי' (כ"ז ו') והפטרה שמות הבאים ישרש יעקב, וכאן ג"כ הבאים מצרים:
וכן מדרך העולם שבנים קטנים ישמעו לדברי אביהם, ולא כאשר יגדלו ונשאו והולידו בנים, וכל אחד בעה"ב לעצמו, והאב נתאלמן ונזדקן ומוטל עליהם לפרנסו, אז נעשו הם המורים דרך לאביהם, ודורשים ממנו שיקבל פקודתם, ואומרים כי הוא עוד מדור הישן והם מדור החדש, וזה אשר פרשתי בואתחנן (ד' כ"ה) כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ והשחתם וגו', כאשר יזקין הוא נעשה ישן, מדור הישן, אבל הם מדור החדש, ועי"כ יבואו לידי והשחתם וגו', ומספרת התוה"ק שבח של בני יעקב אע"פ שכבר גדלו ובאו איש וביתו והיו להם בנים גדולים, בכל זה האב הזקן היה העיקר, וקיימו שאל אביך ויגדך, וז"ש את יעקב "את" מורה על הטפל כב"ק מ"א. את בשרו את הטפל לבשרו, וברכות ל"ו: את פריו את הטפל לפריו, ויעקב היה העיקר, וגם אם איש יעתק משכנו לעיר אשר הכפירה נפשט שם, אז הוא ישאר עוד בצדקתו, אבל הב"ב לאט לאט ילבשו צורה חדשה, ולא כן הי' שבטי יה דבאו לגור בארץ טמאה, ואיש וביתו באו, גם בתיהם לא נשתנו, ועי' בס' רחמי האב, כרם הצבי, הדרש והעיון, ופרד"י ויגש (מ"דל"א):
ובפני"פ הביא ראי' לרדב"ז והובא במג"א תצ"ו סק"ז דעוקר דירתו מא"י לחו"ל עם אשתו אפי' דעתם לחזור הוי כמו אין דעתם לחזור, וה"נ כיון דבאו איש וביתו אף דהי' דעתם לחזור הוי כא"ד לחזור, ובס' שדה חיים דכ"ג כ' דוקא כשאכלו בשלחן שלהם, אבל באכלו ע"ש אחרים בזה מהני דעתם לחזור, וה"נ אף דבאו עם נשותיהם, מ"מ הי' סומכים ע"ש יוסף כמ"ש בויחי (נ' כ"ה) אנכי אכלכל אתכם מהני דעתם לחזור, וז"ש לגור באנו ולא להשתקע:
ובמעשה נסים, במתי מעט כמ"ש בשבעים נפש ירדו, הק' למה מביא קרא בפ' עקב ולא מפ' שמות, ותי' דהי' ק' לו דכ' וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט, משמע דכל ימי הגירות הי' במתי מעט ובאמת ל"ה רק הירידה במתי מעט דלא מת יעקב עד שראה ס' רבוא, לזה מביא קרא דשבעים נפש ירדו מצרימה ועתה שמך ה"א לכוכבי השמים לרוב שג"כ ק' מה ועתה שמך הלא כבר במצרים הושמו ואדרבה עתה נתמעטו כמ"ש בבשלח (י"ג י"ח) וחמשים עלו וברש"י א' מחמשה, ועכצ"ל דרש"י כ' אע"פ שמנאם בחייהם כו' להודיע חיבתם שנמשלו לכוכבים שמוציאם ומכניסם במספר, ובמצרים ל"ה בבחי' כוכבים רק הע' נפש שהיו צדיקים גמורים כמלך שאוהב לאחדים ואז כן מפרנס למשפחתו שאינו מונה רק האהובים, אבל עכשיו שקבלו התורה הושמו כולם ככוכבים להמנות כאו"א: