וישמע יתרו פירש"י ז' שמות נקראו לו, וקשה והא איכא רכב דכתיב ומבני רכב חותן משה, וי"ל דלא חשיב כ"א הנמצאים בחומשי התורה (וישמ"ע יתרו בגימט' הו"א כ"י נקר"ע לה"ם הי"ם וכ"י נלחמ"ו מעמל"ק):
אחר שילוחיה, ב' שילוחין, א' שפטרה בגט כמו ושלחה מביתו שע"כ אף כשחזר יתרו והביאה לו לא החזירה לתשמיש שלכך ותדבר מרים וגו', וא' ששלחה לבית אביה:
גר הייתי, מה שלא אמר בשעת קריאת שם זה כי גר אני וגו', ואמר בלשון עבר מפני כי קודם שהי"ל בנים הי' בגירות אבל משנולד לו בן לאדם אין נקרא לו עוד גירות, כי פשיטא שלא ילך מבניו, רי"ח בשם רבינו ממורא"ט:
ושם האחד אליעזר כבר אמרו במדרש שהתנה יתרו עם משה שיתן בנו ראשון לע"ז והוא גרשום שמטעם זה לא הזכיר עליו את השם ואמר עליו סתם גר הייתי בארץ נכרי', נכרי' ע"ש לשון עבודה זרה, והע"ז היא זרה לעובדי', לאפוקי על אליעזר בן שני קרא שם שמים כי אלהי אבי וגו' כי הוא הי' לשמים, ושקראו כן ע"ש אליעזר בן הורקנוס שיצא ממנו אשר עליו מצא משה להקב"ה אומר אליעזר בני אומר פרה בת שתים ועגלה בת שנתה, וחינן משה שיצא ממעיו ונעתר לו הקב"ה, לוי:
ויצילני מחרב פרעה, פירש"י נעשה צוארו כעמוד של שיש, וקשה הא פירש"י לעיל על מי ישים אלם, מי עשה לפרעה אלם שלא נתאמץ במצות הריגתך הלא לא יכול לו ומה הי"ל להתאמץ, וי"ל דמ"מ הי"ל להתאמץ ולבקש שאר הריגות שלא בחרב או שלא מצוארו (וכבר פירשתי בפ' שמות ומתיישב גם זה במה שפירשתי אני שם):
וישתחו וישק לו, פירש"י כשהוא אומר איש לרעהו מי הקרוי איש זה משה וקשה הלא גם יתרו נקרא כן כדכתיב ויואל משה לשבת את האיש וי"ל דשאני הכא דכתיב כי זה משה האיש דממ"נ א' מיותר א"ו אתי לדרשא שבשם עצם שלו יקרא איש, אבל ביתרו כתיב איש לחוד אין הוכחה שיהא נקרא בעצם איש:
ויחד יתרו, פי' שייחד שם שמים ונתגייר ויח"ד יתר"ו ע"ל בגימט' דהעל"ה כ"ל בשר"ו חדודי"ם:
אשר הציל אתכם מיד מצרים על משה שניצול מגזירת השלכת היאור ומיד פרעה במאמר לא תוסיף ראות פני ואח"כ אשר הציל את העם:
עתה ידעתי, פירש"י מכירו הייתי לשעבר ועכשיו ביותר פי' כי כבר פירש מע"ז כדפירש"י בפ' שמות אצל ולכהן מדין ז' בנות וגו', ועדיין גר תושב אוכל נבילות הי' ועכשיו נתגייר לגמרי, ד"א כבר פי' מע"ז של מדין ועתה מכל ע"ז שבעולם שזהו מכל האלהים, ר' משה הדרשן:
וישב משה לשפוט, שהיו מדיינים הרבה בביזת הים שהראשונים לקחו המשובח והרוב והאחרונים טענו לחלוק עמהם וכיוצא:
ויהי ממחרת, בלקח טוב פי' ממחרת הסעודה כלומר שלא רצה להורות ביום המשתה:
נבול תבול, כמו נפול תפול, וכן כנבול עלה מגפן, ד"א לשון ערבוב וקול הומיה כמו ונבלה שם שפתם, או לשון זקנה כמו אחרי בלותי שתזקין בלא עתך:
גם אתה פירש"י לרבות אהרן וחור, וקשה למ"ד לאחר מ"ת בא יתרו אשר דעת רש"י נוטה אחריו לא הי' חור קיים אז שהרגוהו במעשה העגל, וי"ל דתרי חור הוו וי"א דבמכילתא לא גרסינן חור ואפ"ל דנקטי' אגב גררא, שאם הי' קיים גם הוא הי' נובל, לוי:
מן הבקר עד הערב למדו מכאן דכל דיין שדן דין אמת וכו', וקשה דהא אמרו במועד קטן אמטיי' למערתא דחסידי ולא קבלוה למערתא דדייני וקבלוה, אלמא דייני לא עדיפי כולי האי וי"ל דהתם בדייני שאינם מומחין מיירי, הר"י:
שונאי בצע פי' ששונאים ממון עצמם בדין שאף אם א' מבע"ד אלים ומגזם לדיין לגזול ממונו אם יחייבהו בדין ומוחזק שכן יעשה ואעפ"כ אל יחוס עיניו על שלו ויעשה משפט:
וילך לו אל ארצו וסמיך לי' בחדש השלישי מכאן אמרו הגיורת והשבוי' והמשוחררת לא ינשאו ולא יתארסו עד ג' חדשים, שהרי עתה היו בישראל שלשתן, שהיו גרים ויצאו משעבודם ומשביים ונתאחרו נשואיהן לו ית' עד ג' חדשים:
באו מדבר סיני, מה שלא נתנה התורה בא"י הקדושה, שלא יהא פתחון פה לאומות לומר לא נתנה לנו, ועוד שבא"י הי' זה רץ לשדהו וזה לכרמו והיתה התורה בטלה, לכן נתנה במדבר מקום שהיו כולם פנוים ובטלים וזה שאמרו לא נתנה התורה אלא לאוכלי המן:
ויסעו מרפידים פירש"י להקיש נסיעתן וכו', הרי שנכתב לשבח, וקשה דהא אמרינן למה נקרא רפידים שרפו ידיהם מן המצות (וי"ל דתרווייהו אתנהו דבהיותם ברפידים רפו ידיהם שלכן בא עמלק וילחם וגו', לאפוקי אח"כ בנסעם משם נסעו בתשובה שלכן הוצרך לכתוב האי ויסעו, וזה שהוצרך להקיש נסיעתן לביאתן דאם לא רפו ידיהם בנתיים פשיטא שנסעו בכשרות, מהיכי תיתי איפכא עד שהוצרך להקישן ופשוט הוא):
ממלכת כהנים, מכאן אמרו כל ישראל בני מלכים הם והראי' שהמלאכים נתנו בראש כל א' מישראל ב' כתרים:
כל הנוגע בהר מות יומת, קצת תימה איך ימות שם במקום השכינה, וי"ל דאין קפידא שהרי גם נדב ואביהוא מתו לפני ה':
כי סקול יסקל או ירה יירה, וקשה דבפירש"י ובפרק נגמר הדין ילפינן מהכא שהיו דוחפין לנסקל גובה ב' קומות מדכתיב ירה יירה ואח"כ השליכו עליו אבן לסקלו וא"כ הו"ל למכתב ירה יירה תחלה דקאי אדחיפה ואח"כ סקול יסקל דקאי אהשלכה, וי"ל דשמעינן בעלמא דדחיי' קודמת מדכתיב וסקלתם באבנים ומתו, דשמעינן שבסקילה ימותו א"כ כאן אין עוד לטעות לומר דדחיי' מאוחרת דאיך תהי' דחיי' לאחר מיתה רק דכאן כתיב הכי משום דכתיב או דלא מיירי כאן בסתם דין סקילה לעשות שניהם ירייה וסקילה, לכן כתיב סקילה קודם לקבוע בו לעונש או הא או הא ובדרך לא זו אף זו דאפי' ירייה שהיא גדולה יותר יכול לעשות לו, הר"ר שמואל מפלייזא:
אל תגשו אל אשה וגו', אמרו חז"ל ג"ד עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה ע"י וא' מהן הוא שפירש מן האשה שדרש ק"ו מהכא, ומה ישראל שלא נדבר עמהם אלא לפי שעה, וגם קבע להם זמן וגבול ואמר להם אל תגשו וגו', אני שנדבר עמי כל שעה ושעה ולא קבע לי זמן לא כ"ש וקשה דאדרבא היא הנותנת מכיון שקבע להם זמן ובודאי ידבר עמם לכן נאסרו אבל משה דבכל שעה אינו אלא ספק אימא לא, וי"ל דמה שנאסרו ג"י היינו שאפי' פליטת ש"ז לא יהי' ביום הדיבור כי ג' ימים אפשר לפלוט, דאלו לשלא ישמשו ביום הדבור הי' מספיק לפרוש אותו יום לבד, וא"כ אפי' לפליטה יש לחוש, א"כ הוי שפיר ק"ו בזה האופן, דכ"ש משה דכיון שלא קבע לו זמן הי' אפשר הדבור לבא ביום התשמיש ואף בשעת תשמיש כ"ש דלא יתכן:
ויתיצבו בתחתית ההר פירש"י מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית וכו', וקשה למה הי' צריך לזה הא אמרו כל אשר דבר ה' נעשה והיו מקבלים מאהבה מתחלה, ועוד שהרי ירדו מה"ש וקשרו לכל א' שני כתרים על כך, וי"ל דכך אמרו כל אשר דבר ה' כבר במרה נעשה, אבל מעתה שמא ידבר חמורות ולא נוכל לקבלם א"נ כשיראו האש הגדולה שמא יחזרו בהם לכן כפה עליהם ההר כגיגית, והר"ר אלחנן תירץ דבאמת חזרו ממה שאמרו לעיל כל אשר דבר ה' נעשה, ולכן באמת לא כתיב אשר ידבר אלא אשר דבר, וראי' מפרק ר' עקיבא שאמרו שם כל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה חזרו ישראל לאחוריהן י"ב מילין וכו', ומה שקשרו להם כתרים לאו אהך מלתא קשרו שעדיין היו מסופקין, והראי' שקשרו להם ב' כתרים א' כנגד נעשה וא' כנגד נשמע, והרי עד כה לא כתיב רק אשר דבר ה' נעשה לבד אלא אח"כ בסוף הענין אמרו נעשה ונשמע כדכתיב בפרשה האחרת, ועלה דההוא קשרו להם הכתרים שאז היו כשרים לגמרי, מהר"ר חיים:
ויתיצבו בתחתית ההר, בפ' ר' עקיבא אמרו מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית מכאן מודעה רבה לאורייתא, פי' תשובה גדולה לעוברים עליה שיוכלו להשיב אנוסים היינו בקבלתה, וקשה הא אמרינן בנדרים ובסוטה לעברך בברית וגו' שכרת משה ברית עם ישראל על התורה ומצות והשביען על כך ואיך א"כ יאמרו באונס קבלנוה, וי"ל דכ"ז על כרחם הי', ועי"ל דהתם בע"ז קאמר אבל בכל התורה לא קבלוה ברצון ומאהבה עד מרדכי ואסתר מפני הנס:
והר סיני עשן כלו, קשה בפ"ק דיומא מנו באש מן השמים שאינו מעלה עשן בתוך ה' דברים שנאמרו בו, וי"ל דהתם באש של מערכה אבל הכא כדי ליראם שאני, מצאתי:
וידבר אלהים את כל הדברים וגו', פירש"י מלמד שאמר הקב"ה י' דברות בדיבור א' וכו', וקשה מאי רבותא א"כ בזכור ושמור שנאמרו בדבור א' והלא כולם בדבור א' נאמרו וי"ל דמתחלה כללן בדיבור א' לישראל ואח"כ חזר ופרשן כ"א לעצמו ואנכי ולא יהי' לך גם ישראל שמעו, והאחרים למשה לבדו חוץ מזכור ושמור שנאמרו אף בחזרה למשה בדיבור א', אבל קשה הלא אפי' א' א' לעצמו לא יכלו לשמוע ואמרו למשה דבר אתה עמנו וגו' כ"ש איך שמעו כולם מתחלה בדיבור א', לכן י"ל דבכללות נמי לא שמעו הם כ"א ב' הראשונים, מהר"ר חיים:
וידבר אלהים וגו', בפסוק זה יש ז' תיבות וכ"ה אותיות וכן בפסוק בראשית וכן יהא שמי' רבה וכו', לומר שכל העונה יהא שמי' רבה בכל כחו כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית של ז' הימים וכאלו קבל הדברות מפי ית':
וידב"ר אלהי"ם א"ת כ"ל הדברי"ם האל"ה לאמ"ר, בגימט' ככ"ל מ"ה שבכת"ב ושבע"ל פ"ה:
אנכי וגו', אמרו חכמים ז"ל כששמעו אנכי ולא יהי' לך חזרו לאחוריהן י"ב מיל והחזירום מלאכי השרת כדכתיב מלאכי צבאות ידודון ידודון, וקשה הא סבירא לן דבשבת ניתנה תורה ואיך הלכו כ"כ בשבת, וי"ל דמכיון שהוקפו בענני כבוד הרי כאלו היו בחצר א', מר' יוסף:
והקשה הר"ר יצחק הבחור הלא בפסוק זה כתיב מלכי ולא מלאכי באל"ף ואיך ילמוד א"כ מזה שמלאכי השרת החזירום, ותירץ דנמצא במדרש כי מיכאל וגבריאל מלכי המלאכים הם כלומר החשובים והגדולים שבהם והחזירון הם:
לא יהי' לך וגו' פי' שלא תחשוב שם דמות וצלם באלהות, וקשה הא כתיב בצלם אלהים עשה וגו', וי"ל דבאה אתנחתא תחת בצלם להפרידו מאלהים, וה"ק בצלם חשוב שהי' לו ית' לזה עשה אלהים את האדם:
לא יהיה "לך "אלהים, ר"ת אליל:
תמונ"ה, בגימט' פרצו"ף אד"ם ואש"ר באר"ץ, בגימט' אל"ו ההרי"ם והגבעו"ת:
מתח"ת בגימט' ז"ו שילשו"ל קט"ן:
תמונ"ה אש"ר בשמי"ם גימט' ול"א בדמו"ת המשמשי"ם לפנ"י:
ד"א בשמי"ם ר"ת "בדמות "שמש "מזלות "ירח "מלאכים, באר"ץ, "בהמה "אדם "רמש "צפור:
לא תשא, י"ז תיבות בפסוק לומר שכל הנשבע לשקר עובר על כל הלוחות הכתובים י"ז פעמים בתורה, ועל תורת משה דכתיב יז"פ בכל המקרא, וכופר באלהי אברהם ואלהי יצחק ואלהי יעקב הכתובים י"ז פעמים:
(והטעם בכל אלה עצמם שכתובים יז"פ כמנין טו"ב הוא כי טוב וישר ה' ונתן לקח טוב על הלוחות לזרע האבות שהיו טו"ב לפניו ועשו הטו"ב והישר):
שו"א, ז' תגין על השי"ן כנגד ז"פ כזב שבירמי', וז"פ תועבת נפשו שבמקרא, וז' פעמים חטאתיכם שבתוכחה וז"פ עונותיכם מלא במקרא, וז' שמות ליצה"ר ולגיהנם (ועוד הרמז שבשעה שנאמר לא תשא וגו' נזדעזע כל העולם הנברא בז' ימים ורצה לשוב לתהו, ועוד דבזה הוא משים לשוא ולבטלה כל ז' כתרים דהיינו כתר תורה כהונה ומלכות ושם טוב הרי ארבע ושלשה זירי שלחן מזבח וארון:
זכור את יום וגו', אמרו ז"ל זכור ושמור בדיבור א' נאמרו, וכן מחלליה מות יומת וביום השבת שני כבשים, וכן לא תלבש שעטנז וגדילים תעשה לך, וכן ערות אשת אחיך וגו' ויבמה יבא עלי', וקשה בשלמא כלהו משום דהוו תרי מילי דסתרו אהדדי, שבכולם הותר האיסור עצמו, כגון חילול שבת הותר בהקרבה וכן כולם אבל זכור ושמור מאי הפניות אית בהו ומפני מה נכללו, זכו"ר ושמו"ר הרי באו אותיות ז"ך תחת אותיות ש"ם, לומר כי שם זך וטוב ניתן לו כדכתיב שם עולם אתן לו טוב מבנים ובנות, ד"א רמז כי שמן זית זך מובחר לנר שבת כי מנהג שתי נרות לשבת הם נגד זכור ושמור:
את יום "השבת "לקדשו ר"ת איה"ל לרמז שכל ראשי המלאכות של שבת כלומר האבות מלאכות נלמד מאהל המשכן:
זכור" את" יום" ס"ת רת"ם, שהמחלל את השבת מאכילין אותו גחלי רתמים, זכור את יום השבת וסמיך לי' כבוד אב ואם, לומר שמ"מ יהא זהיר ולא יציית להם לחללו כענין איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו, ד"א לומר ששקולין, וכן מצינו ברבקה ג"פ מטעמים נגד ג' סעודות שבת ששקול כבוד אב ואם לזה:
יאריכון ימיך, יאריכו מבע"ל, אלא כלומר שאביך ואמך הם יאריכו את ימיך, שכשתכבדם יבקשו תמיד רחמים עליך, מהר"ר משה:
לא תנאף בין ביד בין ברגל (ל"א תנא"ף בגימט' א"ף דר"ך האברי"ם:
ל"א תנא"ף, ל"א ת"ן א"ף, שבזה מטיל אף בינה ובין בעלה שאוסרה עליו, א"נ אזהרה לקושרין את האיש במכשפות מבלי יוכל לשמש ומטילין שנאה ביניהם, הר"ר שמואל מפלייזא:
ובתרגום ירושלמי יפרש ע"ז לא תחבול רחים ורכב:
וכל העם רואים וגו' דרך פשט הוא שמיעה כמו וירא יעקב כי יש שבר במצרים או כדרך שרואין רוח הדבור בעת הצנה יוצא מן הפה, ד"א שאפי' סומין נפתחו, מצאתי:
וזבחת עליו, פי' אצלו כמו ועליו מטה מנשה: