ובעזר יחיד המלוכה, נתחיל סדר לך לך:
ויאמר ה' אל אברם, פתח באמירה רכה כדי לרצותו לילך (ד"א מכיון שאמירה זו הוא לתכלית שילך שמה ושם יברכנו כמו שאמר הכתוב והולך לכן פתח ויאמ"ר שהוא בגימט' לברכ"ה):
לך לך פירש"י להנאתך וכו' דשם אתה זוכה לבנים, לכן ל"ך ל"ך בגימט' מא"ה לרמוז על מאה ברכות שעתידין בניו לברך בכ"י, וכן רמוז בפ' הנה כ"י כ"ן יבורך גבר, כ"י כ"ן בגימט' ק'. ד"א רמז לו שיהי' לו בן שיוכשר לעולה תמימה. שרמז לו כן על מאמר לך לך אל ארץ המורי' והעלהו וגו':
ד"א ג"פ א"ל להלוך, א' כאן, שנית קום התהלך בארץ, שלישית לך לך אל ארץ המורי' רמז לו על ההולכים לרגל בג' רגלים:
ואגדלה שמך, פירש"י זה שאומרים אלקי אברהם כלומר שכשיתפללו על שמו יהיו נענים בזכותו, וקשה דבמס' שבת אמרינן תמו זכות אבות, א"ד מיחזקאל וכו', וי"ל דמ"מ ע"י תפלה לא תמו:
ואברכה מברכך רמז לו שיעמוד ממנו שבט לוי המברכים את ישראל והוא ית' יברך גם אותו, זהו ואברכה מברכך כמו כה תברכו וגו' ואני אברכם וכמו שאמרו ז"ל כהן המברך מתברך:
ד"א רש"י פי' בפ' תולדות אצל מה שבירך יצחק ליעקב אוררך ארור ומברכך ברוך שהצדיקים תחילתן יסורים ואחריתן שלוה והרשעים להפך שלכך כתיב [בבלעם] תחלה אוררך ארור וכאן למה פתח בברכה, וי"ל שיש לחלק בין ברכת השי"ת לברכת בו"ד, וי"מ דכאן שאני דחזר וסיים ונברכו בך וגו' דהוי תחלה וסוף שלוה:
ומקללך אאור, הקשה אביו של הרי"ח למה לא הבטיח שיסור ויבטל קללת המקללו ומה תועלת יש לאברהם שיקלל אח"כ המקלל ג"כ, ותירץ כי במזלא תליא מלתא דיש לך אדם שלפי מזלו ידבקו ביותר קללותיו אף בצדיק גמור, לכן לכמו זה אין תרופה אלא שיאררו הוא ית' תחלה כדי שלא יבא לידו לקלל את אברהם:
ואברם בן ע"ה שנים וגו', מנה לך כאן שנותיו כדי שתדע עי"כ שעדיין אביו תרח קיים וכפירש"י ושאעפ"כ לא חש לעמוד אצלו נגד ציווי הש"י והלך במצותיו של הקב"ה, הר"ר אליעזר:
ואברם בן ע"ה שנים וגו', זהו שכתב וכנה אשר נטעה ימינך וגו', כנ"ה בגימט' ע"ה (כי המזמור ההוא ידבר על שהוא ית' גאלם וישיבם מתוך הגליות בזכותו של אברהם כפירש"י שם על עוררה את גבורותיך ולכה לישועתה לנו ע"ש, זה רמז וכנה אשר נטעה ימינך שנשבעת בימינך לאברהם, או שהוא אשר צוית לישב לימינך כענין הכתוב שב לימיני עד אשר אשית אויבך וגו' דקאי אאברהם כפירש"י שם, וזהו בעצמו מה שאמר כאן ועל בן אמצת לך, לכן ליותר ביאור הרמז הזה להודיע כי על אברהם יעורר איך שמוכרח הוא ית' כביכול לגאלם בזכותו מגלותם אמר וכנ"ה במספר שנים שהי' אברם בהגלותו כי גם הוא הלך לגולה כענין בת גולים ברתהון דגלוותי), ולכן באה כ"ף של וכנה רבתי לרמז לאברהם שהי' אחר כ' דורות (או תרמוז הכ"ף גדולה על שתגדלו הכ"ף להכתב במילואה ויעלה מספרה מאה, להורות על אברהם שלמאה שנים הוליד את יצחק ונעשה ממנו לגוי גדול כדכתיב כאן עש"ז ואעשך לגוי גדול, זהו כ"ף גדולה):
עד מקום שכם, פירש"י להתפלל על בני יעקב שעתידין להלחם בשכם, וקשה איך א"כ אמר ואנכי הולך ערירי וסבר הי' שלא יהי' לו בנים, וי"ל דודאי מתחלה בטח גם לבו בהבטחת לך לך להנאתך וכו' ושם אעשך לגוי גדול וכו', אבל אח"כ מששהה כ"כ הרבה בלי זרע נתייאש מלהוליד עוד וסבר שגרם החטא כענין קטונתי וגו' ביעקב, ר"י:
ויט אהלה וגו', בה"א כתיב להורות על אהל שרה שנטה לה אהל לעצמה מבלי בא אליה בדרך כאמרם ז"ל אסור לאורח לשמש מטתו:
והרגו אותי ואותך יחיו, תימה וכי יקשה בעיניו שלא יהרגו גם אותה, וי"ל שמוסב על שלפניו וכאלו כתיב כי יראו אותך המצרים ואמרו אשתו זאת ויחיו אותך וע"כ יהרגני, וכבר תירץ כן החזקוני (ול"נ דודאי גם לזאת שת לבו וחשש שלא יחיו אותה לקלון ולנהוג בה מנהג הפקר של עבירה, ואין להקשות דלמה יגרע חשש זה באמרה אחותו היא דזהו מה שאמר למען ייטב לי בעבורך, ר"ל שיתנו לי מתנות לשחדני בממון להתפייס ולמסור אותך להם ברצון וא"כ לא יהיו כ"כ מבוהלים ליקח אותך בחזקה ובין כך ובין כך יסתייע לי רוח שהות להנצל ולהמלט עד עברינו מתוכם כי יהי' להם תמיד תוחלת ממושכה היותי נאות להם בדחיות שאשתדל להמשיך ולדחות, משא"כ כשידעו שאשתי את שאין תקוות המשך זמן לקחת בהיתר כ"א במיתתי וימהרו לשפך דם להתעלל בך, ולכך נמי ל"ק איך חשק במתנות לומר למען ייטב לי וגו' וכפירש"י הלא כתיב ושונא מתנות יחיה):
אמרי נא אחותי את, וקשה אמרי נא אחי הוא מבע"ל, ועוד ל"ל למתלי התיקון באמירה שלה הלא יוכל הוא לומר אחותי היא, וי"ל דאה"נ דאחותי את קאי על אמירתו שיאמר הוא אליהם כן ועכ"פ ביקש גם אמירתה את השייך לה לומר דהיינו אחי הוא, דבודאי ישאלו ויחקרו את פי שניהם זה שלא בפני זו ועשה הסכמה בינו ובינה תחלה שלא תכחישו, וזהו אמרי נא, וכאן נפסק הדיבור, ור"ל אמרי את השייך לך, לומר שלא תכחיש מה שאומר אני אחותי את, או שחשש שהיא לא תרצה להוציא דבר שקר מפיה בחשבה שאפשר להנצל בזולת זה, וע"ז אמר אמרי נא את השייך לך לומר דהיינו אחי הוא, או לפחות שתוק כשאומר אני כך בפניהם מפני הסכנה אחותי את, ואל תכחישני, ואחותי את קאי על מה שיאמר הוא לה לאזניהם, מהור"ר יודא ווירמייש"א:
וינגע ה' את פרעה וגו', הקשה ר"י קרא מה זה ואמאי הכהו הש"י מבלי שהתרה בו תחלה כאבימלך לומר הנך מת וגו' ושוגג הי', וי"ל שתחלתו הי' שוגג אבל סופו מזיד כי הקב"ה גילה לו, דאל"כ איך אמר ועתה הנה אשתך מנא ידע, דא"ל ששרה הגידה לו להנצל מעבירה שהרי אברהם צוה עלי' אשר לא תגיד, אלא שהש"י הודיעו והתרה בו ואעפ"כ ותוקח האשה בית פרעה ואח"כ וינגע וגו', מה"ר משה:
(ועי"ל דכאן כתיב ותוקח האשה וגו' שתקפוה פתאום בע"כ ולקחוה במהירות ובהלה לרוב שיטוף הזמה ותאוה שהיתה בו ולא כתיב וישלח ויקח כאבימלך דאלו התם בהמשך זמן ומתון ביקש אותה ע"י שלוחים כדרך פתוי ורצון שתתרצה לכך אבל לא רצה כלל לכופה ולתקפה שזהו וישלח וגו' ויקח וגו' שלקחה בדברים והבטחה גמורה שעשה לה שלא תדאוג להכרח וכפי' מלבא אלי' וכן מוכרחים אנו לומר, דאל"כ איך כתיב שם אחר ויקח וגו' מהיכן הי' שהות וריווח אחר שכבר היתה אצלו לשיחלום לו ויתרה בו ואיך לא שלט בה קודם לזה, אלא שלא עלה על לבו לעשות שלא מרצונה ועדיין לא נתרצית והוא לא הי' שטוף זמה כפירש"י על מ"ש קח ולך, ואלו באבימלך כתיב הנה ארצי לפניך וא"כ שם הי' מקום להתרות וגלוי הי' לפניו ית' שההתראה תעשה פרי משא"כ כאן בפרעה שראה הוא ית' אותו בהול ומהיר לעשות בתקיפה וחזקה וגלוי היה לפניו שלא יועיל בהתרות בו ולא היתה שום תרופה אפשרית כי אם לנגעו תיכף מקודם, ולכך לא כתיב כאן ולא קרב אליה וגו' כאבימלך ונכון הוא):
ויהי ריב בין רועי וגו', וא"ת מה להם ולריב מי שלא מספיק לו מרעה במקום א' ירחיב צעדו וגבולו למרעה אחר, וי"ל כי הכנעני והפריזי אז יושב בארץ ואין לאורח ואכסניא גר תושב להרחיב מקומו:
ויהי ריב בין רועי וגו' והכנעני וגו', פירש"י ועדיין לא זכה אברהם, וא"ת והלא קרקע אינה נגזלת וא"כ לא זכה בה כנען מתחלה שהרי נפלה בחלקו של שם, וי"ל דע"י מלחמה יכולין לקנות בחזקה וכח כדאמרינן בשחיטת חולין עמון ומואב טהרו בסיחון:
והכנעני והפריזי וגו', מה ענינו לכאן אלא שלא תאמר ותתמה איך לא נשאה אותם הארץ לשבת יחד וכי לא תספיק לב' ב"א לכן אמר לנתינת טעם לפי שהכנעני וגו' והיו ג"כ עמהם בארץ:
ויפרדו" איש" מעל" אחיו" אברם" וגו', ס"ת שלו"ם, לומר שישאל אדם בחבירו לשלום בהפרדו מאתו כמו בבואו אליו:
אחרי הפרד לוט וגו', פי' שא"ל הקב"ה הסכלת עשה במה שחלקת עם לוט, כי שא נא עיניך וגו' כי ימין ושמאל תפרוצי ולא יספיק לך מה שהנחת לעצמך לחלקך, ושמא תאמר למה אני צריך כל כך, לכן נאמר ושמתי את זרעך וגו', מהר"ם:
אחרי הפרד, פירש"י כ"ז שהי' הרשע עמו הי' הדיבור פורש ממנו, ותימה הא כתיב לעיל בסמוך וירא ה' אל אברם וגו', ותו הלא גם בתחלה בהתיחד אליו הדיבור לומר לך לך וגו' הי' לוט ג"כ עמו ודו"ק, וי"ל צדיק הי' והחמיץ, מהר"ר חיים:
(ודברים אלו אין להם יסוד ועיקר בגמ' ולא סמך בשום מקום, גם לא לחנם הרבה הכתוב לייחס את לוט מתחלה כ"כ אחר חרן ותרח וכדכתיבנא לעיל ס"פ נח, אבל הדבר הברור אצלי בזה הוא כי השי"ת בדיבור לך לך הוא שהזהיר וצוה לאברם להרחיק מעליו את תרח ולוט ודומיהם כל קרוביו הרשעים כולם דזהו כל האריכות שם, מארצך וממולדתך ומבית אביך הנראה ביותר מגומגם ומיותר דאחר מארצך יאמר וממולדתך שלא יחשוב אברהם ליקח את מולידו תרח עמו כמו שהי' עמו עד לחרן כדי לאחוז בזה בציווי הש"י לילך בנסיונו ושלא להניח ידו גם מזה מכיבוד אב שלא יאמר לא קיים אברם וכו' כדלעיל ס"פ נח ברש"י מדברי חכמינו ז"ל לכן האריך לומר וממולדתך, כלומר לך לך גם ממולדתך, לזה באו טעמי מתג תחת מ"ם מארצך ומ"ם ממולדתך שהם קוים מושכים וממשיכים נגינת הקריאה במתון ואריכות, לומר כי גם עם שכבר יצא מארצו עם אביו ולוט עד חרן, יתרחק עוד ויצא כפירש"י, כלומר גם לענין מארצך התרחק עוד ויצא גם לענין וממולדתך שיתרחק גם מאביו ויניחנו שם, ולא זו אלא אף זו ומבית אביך, כלומר מכל הבית אב שלך כי כולם חוץ מאברם ושרה לא נכונו בעיניו ית' והורה אח"כ בזה שגם את לוט בן אחיו ירחק מאתו וילך הוא ושרה לבדנה מטעמם ונימוקם, גם כדי להגדיל הנסיון והזכות וכמשמעות לך לך כלומר לעצמך ושרה אך עצמו ובשרו היא, גם מפני מניעת הדיבור מאתו בשבילה כהוראת אחרי הפרד שבכאן בעצמו והרי רש"י ז"ל שפתי צדיק ידעון רצון יפה דיבר ויפה כיוון. והנה כתיב בסמוך אחר ציווי לך לך, וילך אברם כאשר דיבר אליו ה' וילך אתו לוט לומר על שלוט בעצמו נתחבר עמו משום קרב לגבי דהינא וכו' וכאשר גם בסוף הפרידה מאתו לעיל בסמוך אפי' הוצרך אברם מטעם זה לומר הפרד נא בלשון בקשה כי קשה הי' בעיני לוט הפרידה והבטיחו אברם לפייסו להיות לו לעזר ולמגן כפירש"י שם עיין עליו ותרח לא כן עשה אלא תיכף הי' נאות להיסג אחור, ולא מיחה אברם בלוט מתחלה כנאמר שם תיכף ויקח אברם את שרה אשתו ואת לוט בן אחיו וגו' ויצאו ללכת ארצה כנען ויבואו וגו' מפני ששיער ודימה בנפשו שאין הציווי הזה מאתו ית' אלא בארץ דוקא מאיזה מחשבות הש"י אשר עמקו ונתלה בזה במאמר אל הארץ אשר אראך שחשב בו הוא הפי' והמכוון בה"א הידועה על א"י ושזהו אשר אראך מלשון ראוי וזוכה כלומר אשר אעשה אותך ראוי לה כאשר באמת הבטיחו אח"כ פעמים פעמים לך אתננה וכיוצא וחשב אברם שזהו המוסב על לך לך שאתה לבדך לעצמך עם שרה תלך מארצך ומכולם אל הארץ הידועה והחשובה שתהי' זוכה לה, אבל בחו"ל לא שיער אברם איסור וציווי בדבר, לכן ויקח וגו' ואת לוט בן אחיו ולכך בהכנסו אח"כ לתוך הארץ כתיב ויעבור אברם בארץ ולא כתיב ויבאו ארצה וגו' הכל לשון רבים כי אז הפריד את לוט מעמו בציווי השי"ת לפי מחשבתו שחשב הוא בה ובא לבדו עם שרה עד מקום שכם והתפלל שם ולא הי' אז לוט עמו, לכן על נכון כתיב שם ג"כ וירא ה' אל אברם ויאמר וגו' ובדין בא אליו הדיבור שם, אמנם אח"כ כשחזר לצאת מתוך א"י דכתיב אחריו ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה וגו' חזר לוט ונתחבר אליו לטעמים הנזכרים אשר עמו ובהוראת הכתובים אח"ז לרוב שהי' לוט עמו ולא נחית אז עוד לפרוש ממנו אפי' בארץ. ככתוב ויעל אברם ממצרים וגו' ולוט עמו הנגבה וגו' אל מקום המזבח וגו' וגם ללוט ההולך את אברם וגו' ולא נשא אותם הארץ לשבת יחדיו וגו' עד כי הרבה והפציר בו אברם בדברי פיוס וריצוי כנזכר הפרד נא וגו' אם השמאל וגו' שהבטיחו הבטחות כדי להפרידו, בראות אברם כי אף בחו"ל פירש הדיבור מאתו בחברתו של לוט כהוראת ייתור אחרי הפרד לוט שבכאן כי דוקא אחרי הפרד לוט וה' אמר אל אברם שא נא עיניך וגו' כלומר אבל כל עוד שלוט בחברתו לא נתייחד אליו הדיבור, והנה במה שפירשנו כל הכתובים והמשך שלהם ודקדוקי לשונותם ודברי רש"י ז"ל הכל נכון ואין בהם עקש ונפתל פקפוק או דוחק כלל גם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום בטחתי בחסד ה' מעולם יערב לחיך כל קורא וינעם לנפשו):
כעפר הארץ, כמו שהארץ מדרס ודייש לבריות אף זרעך דייש למלכיות (ואולי רמז לו זה כאן דוקא מפני שלא דקדק יפה בצווי לך לך כנזכר וחשב מחשבות עון בו כנזכר, אשר בצווי זה הי' ג"כ טעם לשבח להורות לו ולבניו אחריו להיות מיוחדין לעצמן לבלי התערב בו והתקרב אל האומות זולתן ושצריכין להיות לעצמן לגמרי, וכעין זה שמעתי פ"א בדרוש במקרא הזה מהגאון הגדול אבי אבי רכב ישראל וקדושו מוהר"ר ליב נר"ו בהתפשטות והתרחבות יתר דברים נכונים דברי אלקים חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא על טוב יזכר שמו ויהי ה' אלקיו עמו להחיותו לסעדו לקוממו ולרוממו, לכן מהראוי בהתרשלות אברם קצת בזה שלא דקדק שיעור מספיק להפריד את לוט בא לו בדרך עונש מדה כנגד מדה הוראה הזאת עתה):
בחברון ויבן שם מזבח וגו', וסמיך לי' ויהי בימי אמרפל לומר כי צריך להקריב קרבן לפני המלחמה וכרמז הכתוב יזכור כל מנחתך ואח"כ ובשם אלקינו נדגול (כי בזכות הקרב ינצח בקרוב, בחברו"ן ויב"ן ש"ם מזב"ח, בגימט' להקדי"ם ל"ו קרב"ן למלחמ"ה ב"א:
ויהי בימי וגו', עם כי כדרלעומר הי' החשוב והעיקר כדכתיב והמלכים אשר אתו, כלומר טפלים לו, מ"מ כאן לענין הודעת הימים והזמן אימת הי', זה כתבו ע"ש אמרפל שהי' רב בימים מהאחרים וגדול בשנים מכולן כי הוא הי' מולך גם כבר בשעת השלכת אברם לאור כשדים, כדרשתם ז"ל, אמרפל, אמר פול, שהוא הוא נמרוד אשר המעשה ההוא לא נרמז ונזכר ע"ש שום מלך זולתו:
מלך צבויים, צביים כתיב לומר שהיתה ארץ צבי כדאיתא בשלהי כתובות גם האנשים קלי מרץ כאחד הצביים:
ויצא מלך סדום וגו' ויערכו וגו', נתעוררו למלחמה מפני כי אלו החמשה היו מבני שם, וכדרלעומר וחבריו מבני חם, ונח נתן את בני חם לעבדים לבני שם, והם כבר מרדו לכן עשו מלחמה עמהם לחזור ולהביאם לעבדותם, אבל עכ"פ גברו הארבע כפירש"י לולא אברם וזכותו עמד לבני שם:
ויפלו שמה, פי' הר"ר בכור שור לשון ע"פ כל אחיו נפל, והוא כמו ויחנו, שנסו ונתחבאו לתוך אותן בארות חומר עמוקים ועשוים כמערות כדי ליקח משום עפר לצורך לבנים, ג"ן:
ויבא הפליט, בפר"א אמרו שזהו מיכאל שנמלט מלפול לארץ עם שמחזאל ועזיאל ע"ש, וכה"א אח"כ ויבא אלי הפליט מירושלים ואמר הוכתה העיר, ג"ן:
לאברם העברי והוא שוכן וגו', כינה אותו כאן עברי וסמוך לזה והוא וגו' והם בעלי ברית אברם, לומר שלא תתמה מה כוון הפליט בהגידו לאברם דמה יועיל הוא ללוט בהיותו עברי ואכסנאי, אלא כי הוא שוכן וגו' והם בעלי ברית אברם וקשרו עמו לסייע לו:
ומלכי צדק מלך שלם וגו', תימה למה הפסיק הענין בזה דהי"ל לכתוב מיד ויאמר מלך סדום וגו' תן לי הנפש וגו', וי"ל מכיון שעתיד אברם לומר למלך סדום אם מחוט ועד שרוך וגו', והי' מקום למכחישים ומלעיגים להכחיש ולומר מהיכן א"כ נתפרנס, לכן הקדים את זה לומר דמזה נתפרנס שכך עושין ליגיעי מלחמה:
מלך 'שלם 'הוציא, ר"ת מש"ה, לומר כי בהלכה למשה מסיני עסקו יחד, כי מלכי צדק הוא שם בן נח שלמד תורה:
אם אקח מכל אשר לך, הקשה אביו של הרי"ח והלא מלך סדום רשע הי' ולמה החזירו לו אברם, ועוד הוא כמציל מן העכו"ם וי"ל שאין לצדיק ליהנות מן הרשע בעוה"ז כדי שלא יעשה הרשע בו מצוה בממונו:
ולא תאמר אני העשרתי את וגו', פי' כי בדין הכל שלי כאמרם ז"ל המציל מן העכו"ם ומשלילתו וכו' שלכך עישרו ותקנו כי חזקה על חבר שאינו מוציא מת"י דבר שאינו מתוקן, רק שלא תאמר וכו' מטעם זה לא אקח:
ד"א שלא תאמר וכו', כי הקב"ה הבטיחני לאמר ואברכך בממון, ואם יעשרני אתלה העושר במי שהעושר והכבוד מלפניו:
בלעדי רק אשר אכלו הנערים, בפ' חלק אמרו קשה גזל הנאכל שאפי' צדיקים א"י להחזירו שנאמר בלעדי וגו', וקשה למה קורהו גזל הא אמרו המציל מן הגייס וכו' הרי הוא שלו וכנזכר, שהוא בעצמו אמר מפני זה טעמא דלא תאמר וכו' כי בדין הי' שלו, וי"ל דאמרינן התם אם הבעלים מרדפין אחריו צריך להחזיר ומלך סדום הי' רודף אחריהם לכן קראו גזל, הר"ר יעקב:
(וק"ל א"כ הדרא הקושיא לדוכתא איך א"כ תלה אברם מניעת לקיחתו בטעם שלא תאמר וגו', א"ו שמלך סדום לא רדף אחריהם וכמשמעות הפסוקים ויבא הפליט ויגד לאברם העברי ולא לזולתם גם כתיב ויצא מלך סדום לקראתו אחרי שובו וגו', אלא דהתם אעפ"כ ילפי שפיר מיני' דקשה גזל הנאכל וכו' לפ"מ שלא רצה אברם ליקח והחליטו הכל למלך סדום לקרותו שלו וכדכתיב אם אקח מכל אשר לך וגו', א"כ לפי דעתו ורצונו של אברם שפיר הי' זה גזל הנאכל שהרי אם לא הי' נאכל הי' מחזירו ומחליטו ג"כ לממונו של מלך סדום):
ה' אלקים מה תתן לי, פי' למה זה לך שתתן לי ובן משק ביתי וגו' כלומר ואחר יהנה ממני. ובן משק ביתי זה לוט המקוה ומשתוקק לירש אותי, זהו לשון משק:
והנה בן ביתי יורש וגו', וקשה איך לא האמין להבטחת זרע שהבטיחו הוא ית' זה פעמים פעמים, וי"ל דה"פ כיון שזקנתי כ"כ בלי זרע ישאר הבן שתתן לי יתום קטן אחר מותי, וא"כ בן ביתי הממונה על כל אשר לי יירש ויקח הכל לעשות בו כחפצו בשגם אין מי שימחה בידו, והשיב הוא ית' לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך יחזיק חזקה גמורה בכל בעודך בחיים חיותך כאשר נעשה באמת כדכתיב ויתן את כל אשר לו ליצחק:
כה יהי' זרעך, ר"ל כשיעברו עליך עוד כ"ה שנים אזי יהי' לך זרע שהרי במעמד זה שהוא אחר צאתו מחרן הי' בן ע"ה שנים ולמאה שנה הוליד:
הבט נא השמימה, ה"א יתירה, כלומר בה"א בניתי עולמות ובראתי השמים הנני מוסיף אותה על שמך ובה תפרה ותרבה ותבנה גם אתה עולם מלא:
ויחשבה לו צדקה, פי' אברם חשבה להקב"ה לצדקה שיירשנו יוצאי חלציו, דאלו הקב"ה למה יחשב הוא לאברם צדקה מה שהאמין בו, וכי מה הוא זה ואיזה אשר לא יאמין בהאל הנאמן ב"ה, בכור שור:
ויאמר ה' אלקים במה אדע וגו', בפ"ק דברכות אמרו בזה עד אברהם לא הי' אדם שקראו אדון שנאמר [אדני אלקים] במה אדע וגו' וקשה הלא גם לעיל כתיב אדני אלקים מה תתן לי, וי"ל דאותו פסוק במה אדע הי' בברית בין הבתרים שהי' אברם אז בן ע' שנים, ופסוק מה תתן לי הי' לאחר שכבש את המלכים אשר כבר הי' בן ע"ג כאשר הוכיחו בסדר עולם, והשתא ניחא דאין מוקדם ומאוחר:
במה אדע, תימה תחלה האמינו ועכשיו שאל אות, וי"ל משל לשנים א' נאמן לו וא' אינו נאמן לו, כששניהם מבטיחין לו איזה דבר לאיזה מהם מבקש שבועה על כך לא לנאמן לו, דאלו לשאינו נאמן לו לא יאמין אף בכמה שבועות, כך אברהם אחר שהאמין להקב"ה ביקש שבועה ממנו שלא יגרום חטא בניו לבטל ההבטחה והובטח בשבועתו:
במה אדע, כנגד זה נענש שישתעבד הזרע כמנין במ"ה שהוא בחילוף א"ת ב"ש ארבע מאות רק שדלג הקב"ה את הקץ ונשאר רד"ו:
ואת הצפור לא בתר, פירש"י רמז שיהיו האומות כלין, כי האומות נמשלו לבהמות, אומה בגימט' בהמ"ה, וכן אומות בגימטריא בהמות, קשה והרי גם ישראל נמשלו לבהמה שנאמר ואתן צאני וגו', וי"ל הא אהדרי' קרא לומר אדם אתם:
ותרדמה נפלה וגו', הראהו הקב"ה שיעבוד מלכיות, זהו שנאמר נפלה כענין נפלה לא תוסיף קום, והראהו גיהנם זה תרדמה נוטריקון תרד דומה, ובידו לבחור, וקבל עול מלכיות, זה שאמר שנית והנה אימה חשיכה גדולה נופלת, והנה לשון זימון שזימן לו נפילה ביד האומות, ואלו תרדמה לא זכר שנית:
ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה, פירש"י הגרות התחיל משנולד יצחק, והקשה ר' יוסף קרא מהו א"כ משמעות לשון הפסוק דאיך תמצא בעבודה ועינוי ד' מאות שנה, ותירץ שלכן בא טעם אתנחתא תחת אותם להפריד ועבדום ועינו אותם מארבע מאות שנה שלאחריו לומר שאין קצב זה לועבדום וגו' רק שקצב ד' מאות מוסב אגירות דלעיל, מהר"ר משה:
ודור רביעי ישובו הנה, פי' רבינו בכור שור שכן מדתו של הקב"ה שממתין מלהפרע מרשעים עד ד' דורות, וכשעמדו להם ג' דורות ברשע אז פוקד על הדור הרביעי כל עון אבותיו ומבערו מן העולם בעמדו גם הוא ברשע, זהו ודור רביעי וגו' כלומר לדור רביעי של אמוריים ישובו הנה, וכה"א על שלשים ועל רבעים פוקד את הכל ומבערו, וכה"א בני רבעים ישבו לך על כסא וגו', ג"ן:
דו"ר, אותיות רד"ו, לומר דור שנים יהיו שם ואח"כ ישובו הנה:
אולי אבנה ממנה, שמתוך שהיא מגדלת בנים תכנס בי תאוה יתירה ויהי' לי בנים:
והוא יהי' פרא אדם פי' הולך מדבריות דהיינו סוחר ישמעאלי:
ידו בכל ויד כל בו לקנות ולמכור:
ולא יקרא עוד את שמך אברם וגו', וא"ת מ"ש גבי אברהם שנעקר שם אברם לגמרי כאמור כאן וגבי יעקב אע"פ שכתוב בו ולא יקרא עוד שמך יעקב, לא נעקר השם ההוא לגמרי אלא ששם ישראל עיקר כדרש חז"ל ותירץ הר"ר יוסף קרא דאברהם הי"ל שמו הראשון קודם שנימול דהיינו בגיות, לא יזכר שם גיות כלל, וביעקב לא יעקר שם יעקב לגמרי שלא יתקיימו דברי עשו הרשע שאמר הכי קרא שמו יעקב וגו', ואלו לא היו קורין אותו יעקב כלל היו סבורים שנמנעין לפי שהוא גנאי ולשון עקיבה:
והקימותי את בריתי וגו' פי' כי כל עוד שלא נימול הי' נופל בהתעורר אליו הנבואה כדכתיב לעיל בסמוך ויפול אברם על פניו וגו' אבל מעתה והקימותי וגו' בקומה בלי נפילה, ולכך נכתב דוקא במקום הזה, וכן בלעם לפי שלא הי' נימול נפל כשבא אליו המראה כדכתיב מחזה שדי יחזה" נופל" וגלוי" עינים", והנה בס"ת אותיות מיל"ה בהיפך לומר שכיון שהפך במילה שלא נימול לכן נפל (ובא הרמז בס"ת דוקא לרמוז עוד כי גם סופו וקצו ליפול ע"י המילה שהפך בה דהיינו שייעץ לבלק להפקיר לבנות מואב שגרם לישראל לקלקל חותם ברית קודש ושערלתן נמשכת ככל בא על הנכרית ולהפך המילה שהיתה בם והפיל בזה כ"ד אלף מישראל, ע"ז נטל שכרו ונפל בחרב):
והי' שמך אברה"ם בגימט' רח"ם זהו שכתוב ברוגז רח"ם תזכור, מלמד שברגזו של השי"ת הוא זוכר זכות אברהם ומוחל, וכן הוא בגימט' רמ"ח כי עכשיו נתמלאו לו ע"י הברית ה' אברים שחסרו לו מקודם ממספר רמ"ח אברים:
ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך, ואתה ואתה למה לי שכשנצטוה לימול לא ידע מהיכן, א"ל הקב"ה מקום שאתה פרה ורבה זהו אתה המיותר אצל וזרעך, כלומר במקום שאתה מוציא זרע, וי"מ שנשא ק"ו בעצמו מאילנות שערלתן במקום שעושין פירות, אף שאין עשיית פירותיהם פעל תאווני והרגל עבירה, כ"ש אני שעשיית הפרי הוא הרגל לבני אדם לחטוא בו דיצרא דעריות תקפו כ"ש שימול שם להחלישו, אמרו במדרש כשמל אברהם א"ע נרתע מאד ואחז בו הקב"ה במילה שנאמר וכרות עמו הברית, ועשה לו הקב"ה סנדקות ונתן לו אז ז' עממין וארצם, ומזה נוהגין שהסנדק נותן דורן לנימול, וא"ת מ"ט נתן לו ז' עממין ולא יותר, לפי שנצאים בעולם ע' אומות וז' הם העישור מהם, ודין הנקבה בנכסי אביה הוא עישור נכסים, וישראל הם בעוה"ז כנקבה כדכתיב נקבה תסובב גבר, כלומר בסבוב בעוה"ז דומין לנקבה, אבל לע"ל יהיו הם הגבר ויקחו הכל:
כי שרה שמה, אמרו במדרש יו"ד של שרי קראה תגר עד שהוסיפה ליהושע, פי' בהיות שלאברם נתוספה ה', ביותר הי' ראוי להניח יו"ד בשם שלה לחבר ביניהם שם י"ה שבו יצר עולמים בזכות אברהם כדכתיב בהברא"ם אותיות באברה"ם, לכן קראה תגר כאלו ח"ו אין כל העולם כולו כדאי להם עד שהוסיפה ליהושע וחזרה שם ביותר קרוב לשמו ית' שעמדה אצל ה"י וי"ו, ומזה נודע כי גם אברהם שנימול ראשון לכל באי עולם כדאי העולם לו מכיון שנתחברו האותיות ביהושע שמל את ישראל ונרמז לו שהעולם כדאי הוא לו, ושזהו הכח שמקיים שמים וארץ והבריאה כלה כדכתיב אם לא בריתי וגו', א"כ מכ"ש אברהם שנכנס ראשון למצוה זו בעצמו ומל רבים זולתו:
ואברם בן צ"ט שנה וגו', מפני כי צדי"ק טי"ת בגימט' תרי"ג, להודיע כי מצות מילה שקול כנגד כל המצות, ולכן ברי"ת שהוא תרי"ב במספר לומר שמצותה שקולה כאלו עושה גם כל תרי"ב מצות האחרים הנותרים, וי"ג פעמים ברית בפרשה זו, לומר כי בן י"ג שנים ראוי ליכנס בברית כל המצות:
בהמולו את בשר ערלתו פירש"י דבאברהם לא כתיב את שכבר נתמעך באשה, אבל ישמעאל שהי' ילד הוצרך לחתוך ערלה ולפרוע, וקשה הרי אמרו בפ' הערל דלא נצטוית פריעה לאברהם וי"ל דאעפ"כ קיימה מעצמו, כאמרם ז"ל שקיים אפי' עירובי תבשילין, וקשה א"כ למה המתין כ"כ מלמול עצמו עד שציוהו ה', וי"ל דאחר שנימול קיים הכל, דאלו קודם לכן חסרו לו ה' דברים והא' מהם הוא בינת הלב שלא הי"ל לב לדעת המצוה, הר"ר יעקב: