ובעזר אשר דוד עבדו פוצה, נתחיל סדר כי תצא:
כי תצא נסמך לכי תעשה הישר לפי שדברה תורה נגד יצה"ר והתירה יפ"ת, לכן כשיצאו לקחו הטובים והישרים שבהם, (ד"א שאע"פ שבמלחמת הרשות הכתוב מדבר אעפ"כ תעשה הישר בעיני ה' כי תצא למלחמה ולא תאמר שאין דעת המקום נוחה בזה, ד"א שתעשה הישר בעיני ה' כי תצא אתה להם להלחם בם חוץ לארצך, ולא תניחם לבא עליך לארצך וירויח לך וגם לא תשחית את ארצך, ד"א שאם תרצה לצאת צריך אתה לעשות הישר בעיני ה' שלא ירך לבך כדכתיב מי האיש הירא וגו' ילך וישוב וגו' לר"י הגלילי שפי' על יראת לב מעבירה ולר' עקיבא שמפרשו כמשמעו שא"י לראות חרב שלופה נמי יאמר שעכ"פ תעשה נחת ליוצרך כי תצא מיהת אף שתשוב אח"כ לביתך מהכרזת השוטרים, ובזה ידוקדק היטב אומרו כי תצא ולא כי תלחם, גם זהו דקדוק לשון הכתוב לעיל בפרשת שופטים בכלהו הכרזות בענין הכפל לשון ילך וישוב וגו', ולא סגי לי' בחדא מינייהו, דהכי קאמר עכ"פ ילך למלחמה לפני אחיו ולא ימס לבב העם בהסוגו אחור מלצאת כלל, ואח"כ ישוב לביתו מכל א' מהטעמים הנזכרים לעיל יהי' איזה שיהי', דהשתא לא ימס לב העם שלא יחשדוהו שמרוך לבב הוא שב, דאל"כ למה הלך מתחלה, אלא ודאי שחוזר מטעם אשר בנה או נטע או אירס וכן אף בחוזר מרוך לבב באמת יחשבו עליו אחת מהנך סבות, אבל אם הי' נשאר מתחלה בביתו אף אם אין זה מרוך לבבו הן לא יאמינו וימס לבבם, זהו פירושו לעיל, והטעם מוכח כן, כי ילך בא בכולם בטעם טפחא לנוח שם בנגינה ולהכריתו מוישוב לביתו, ואל תטעה לומר הלא הענין מיירי כשהם כבר במלחמה כדכתיב כי תצא וגו' וראית סוס ורכב וגו' דאף אם נודה בזה יוכל הכתוב לרמוז כאן אמתחלה, אבל באמת מיירי שמכריזין כך קודם צאתם מגבול הארץ כפירש"י לעיל בסמוך על והי' כקרבכם אל המלחמה, וזה תעשה הישר אף אם אינך אלא יוצא, שמצווה על היציאה עכ"פ אף אם ישוב אח"כ ולכן נמצאת אות צד"י של כי תצא ברוב הספרים יוצאת הרבה בגובה למעלה מהתי"ו והאלו"ף מתיקון סופרים כותבי ספרי תורה לומר כי צדקה תחשב לו אף היציאה לבד זהו יציאת אות צד"י למעלה שאם הוא צדיק ועושה רצון קונו יצא לפחות, ועוד להורות שאל יצאו אלא צדיקים, ולכן ת' לפניה וא' לאחריה שזה היוצא למלחמה ראוי להיות צדיק בכל התורה מתי"ו עד אלו"ף לכך, ועוד ירצה במה שהאות הזה יוצא הרבה בגובה וניכרת להורות כי יציאת צדיק למלחמה עושה רושם ונוצחים בזכותו):
יפת תואר, לשון פתוי שמתפתה מתוארה, יפת אותיות פת"י שמשיבה חכמים אחור ודעתם תסכל:
ושלחתה לנפשה פי' ואם חלתה ממתין לה עד שתבריא ותחזור נפשיה, ושלחת"ה אותיות ושחלת"ה פי' רי"ח:
לשניאה, כתיב ביו"ד ולא לשנואה בוי"ו שיהי' אותיות לי שנאה, כלומר המקום ב"ה אומר שהיא שנואה בעיניו ושנואים מעשיה (ויש לי לומר דלכך באה יו"ד תמורת הוי"ו כדי שיהי' אותיות י"ה בתיבה זו לומר כי הוא ית' שהוטל שמו שם השלום הוא סוד שם י"ה בין איש לאשה להטיל ביניהם שלום הוא המסבב גם הדבר הזה מפני השלום, אף אם היא שנואה לשמים וכ"ש אם הוא כפשוטו וירא כי שנואה היא ויפתח את רחמה תחלה שעי"כ יאהבה אשה וילוה אליה ובפרט שכיון שידע שכל אשר ימצא לא יגיע לבנה פי שנים ממנו שיאהבה, ולכן בא טעם תביר תחת מלת והי' להמשיכה לעצמה מוכרתה קצת מבן הבכור לשניאה הכתוב אחריה, לומר שמלת והי' הוא כמו גזירה ובשורה כאלו ודאי יהי' כן, וכמו והי' אם לא חפצת דבסמוך שפירש"י בו מבשרך שסופך לשנאתה כן ג"כ כאן אל ההפך שידבק בה, וליותר הרמז לזה בא ג"כ היו"ד כדי שיהי' לשניא"ה אותיות ל"ן אש"ה, כי עי"כ יאהבה ובין שדיה ילין):
אשר" ימצא" לו" כי" ס"ת אותיות ראוי, לומר שאינו נוטל פי שנים בראוי, הר"ר אליעזר:
(ויש לפקפק מהיכן רמז שלא יטול, דשמא הרמז הוא שיטול בראוי כפשטי' דקרא דמיירי במה שיטול, ונראה מכח דמלת בכל מיותרת, דהוי מצי למכתב באשר ימצא לו, אלא שכתב כן כדי לסמוך אות ל' של בכל לאות א' של אשר ויהיו נקראים יחד לרמז למלת ל"א שלא יטול בראוי, וכאלו אמר לתת לו פי שנים במצוי לא בראוי, ואותיות ראוי באו בס"ת לפי שמיירי במה שלבסוף ראוי לבא):
כי יהי' לאיש בן סורר רמז כאן מספר שלשים ג"פ רצופים, כ"י הוא שלשים, יהי"ה הוא שלשים, ל' של לאיש הוא שלשים לומר כי כל ימי חיובו שיכול ליעשות בן סורר אינו אלא ג' חדשים משהביא שתי שערות כמ"ש רז"ל הקיף התחתון אע"פ שלא מלו לי' ג' חדשים מלו לי' ג' חדשים אע"פ שלא הוקף התחתון אינו נעשה בן סורר ומורה:
בן סורר ומורה פירש"י ע"ש סופו וכו', וקשה והא אף אם עתה הי' מלסטם לא הי' חייב רק חנק הקל ועתה על העתיד יהא נדון בחמורה וי"ל דסופו ללסטם בין בחול בין בשבת ויהי' חייב גם על חילול שבת דהיינו סקילה ומחויב ב' מיתות נדון בחמורה, מפי הר"ר שלמה:
ומרה, ומרה כתיב חסר ו' לדורשו לשון מרה כלענה לומר כי מרה תהי' לו באחרונה, כלומר שנדון ע"ש סופו, ר"י חסיד:
וקשה למ"ד בן סורר לא הי' ולא נברא ולא עתיד להיות למה נכתב, וי"ל ללמדנו שב"ד מכין ועונשין אף שלא מה"ד אם השעה צריכה לכך:
וכ"י יהי"ה באי"ש חט"א וגו' בגימט' אבשלו"ם:
לא תלין נבלתו וגו' כי קללת אלהים וגו', פי' מפני שגם קללת אלהים דינו שיהא נתלה דהיינו מגדף שדינו שנסקל ונתלה, לכן לא תלין כל נתלה כי יאמרו שהי' זה מגדף וזהו גנאי למלך, כי כל הסוטר למלך או תולש בזקנו אף שנעשה בו דין כבר מ"מ זכרון סרחונו הוא גנאי למלך תמיד, וי"מ דכך הוא נתינת טעם שהרואים יכמרו רחמיהם על הנתלה ויקללו הדיין שדנו לתלייה ויעברו על אלהים לא תקלל לכן לא תלין, זהו כי קללת אלהים תלוי:
לא תלין, וקשה למה הניחו את בני שאול ויהונתן נתלין מתחלת קציר עד ניתך עליהם מים, וי"ל דכאן כתיב ולא תטמא וגו' סמוך ללא תלין לומר שהטעם בלא תלין הוא משום ולא תטמא וגו' כלומר שלא ינוח עליו חיה או עוף ויוליכו ממנו לאיזה טהרה ויטמאוה והתם לא הי' לחוש לזה דכתיב שם ותקח רצפה בת איה השק וגו' ולא נתנה עוף השמים לנוח וגו', בכור שור:
על העץ כי קבור וגו' מכאן שהכל נקבר עמו פי' רי"ח:
לא תראה את שור אחיך וגו' נסמך לשלפניו לומר כי מי שהומת בב"ד ושורו או שיו נדחים השב תשיבם וגו' כלומר שמכאן שהרוגי ב"ד נכסיהם ליורשיהם דלא כחקי הגוים בהרוגי מלכות ובתי דיניהם שפוסקים נכסיהם למלכות, פי' רי"ח:
והתעלמ"ת מה"ם בגימט' משו"ם כבו"ד בריו"ת דהיינו מה שדרשו פעמים שאתה מתעלם כגון זקן ואינו לפי כבודו:
יקר"א ק"ן בגימט' פר"ט למזומ"ן והארכת ימים להעוף, והארכ"ת ימי"ם בגימט' בעול"ם שכל"ו ארו"ך:
כלאים" פן" תקדש" המלאה" ס"ת מנשה. כי מנשה עשה כלאים במה שהעמיד צלם בהיכל לכן נשרף, כמו פן תקדש שפי' שטעון שריפה כדדרשינן, תקדש תוקד אש, הר"ר אליעזר:
(ורמז בס"ת דוקא כי הורה אז הפסוק שסופו לעמוד ולעשות כך):
כי יפול הנופל הנפל חסר כתיב שיהא משמע לשון עבר כדאמר גבי כלב כבר נד ולד:
לא תחרוש בשור ובחמור וגו' כדי שלא ירגיל להרביעם זע"ז, בכור שור:
ואני שמעתי שזה מעלה גרה וזה לא יגר וחושב שהלה אוכל ויש לו צער ב"ח:
לא תלבש שעטנז משום דבגדי כהונה היו מכלאים ואין להשתמש בשרביטו של מלך לכן גדילים תעשה לך וגו' שכיון שגם הוא למצוה מותר תכלת בסדין:
כי יקח איש וגו', תימה למה לא מברכין ברכת אירוסין קודם קידושין הא כל הברכות צ"ל עובר לעשייתן, וי"ל דשמא יחזרו בהם קודם הקידושין ויהי' ברכה לבטלה, א"נ דברכה זו אינה דומה לשאר ברכות דלא קאי אקידושין דידי' דהא לא אמרינן וציונו לקדש האשה אלא וציונו על העריות דמשמע עריות דעלמא, מהר"ר חיים:
ותימה למה באמת בשעת קידושין לא מברכין לקדש את האשה, לוי:
(ול"נ משום דאינו אלא התחלת המצוה ואין בקידושין לבדן מצוה שלימה כי חופה וקידושין גם יחד הם מצוה אחת):
וחפרת וכסית וגו', וקשה הא נקרא המן לחם אבירים על שנבלע באברים וא"כ לא היו צריכים למצוה זו, וי"ל דהוצרכו לה אמאכל שקנאו מתגרי האומות, מהר"ר חיים:
(ולק"מ דעכ"פ הוצרכו אאחר כניסתם לארץ ואם לא יצטוו עכשיו קרוב למיתת משה, אימתי:
ספר כריתת ב"פ כתיב ובכל פעם חסר ו' הרי חסרון ב' ווי"ן הם י"ב כמספר גט לרמז על י"ב שיטין שבגט:
לא תחסום וסמיך לי' כי ישבו אחים וגו' מלמד ליבמה שנפלה לפני מוכת שחין שאין חוסמין אותה מלומר לא בעינא לי' לאפוקי דנימא יבא עשה דיבמה יבא עליה וידחה ל"ת דלא תחסום, לכן סמכן, מהר"ר חיים:
וחלצה נעלו וגו' וירקה, למה קדמה חליצה לרקיקה, משום דמתחלה עושה כנופלת לרגליו להתחנן ולבקש שישאנה ושרוצה להיות כאחת משפחותיו לעמוד ולשרת ולחלוץ את מנעליו, ואח"כ מכיון שאומר לא חפצתי לקחתה תריק לפניו כאומרת גם אתה בזוי ושפל בעיני ומאוס עלי כרוק הזה וגם אני איני חפצה בך, ר' מנחם בר נטרונאי, ומשלכת את נעלו להלאה כאומרת לא אנעלך ולא אשרת לך, בכור שור:
אמר לי מהר"ר חיים מעשה בימי רבינו שמחה ביבמה אחת עשירה ומיוחסת שרצה יבם ליבמה בע"כ ייעץ לה ר' שמחה שתרוק בפניו אם תראהו ותפסלנו בזה מלייבם וכן עשתה ופסלה ר' שמחה מלהתייבם והביא ראי' לפסק זה מדבר הלכה (ואני רואה הוכחה ורמז לזה בפסוק במ"ש אשר לא יבנה וגו' בלשון עתיד כמו שדייקינן נמי מיני' דחליצה פוסלת כ"ש דקאי ארקיקה הסמוכה לזה בפסוק יותר מחליצה לומר שיהי' הרוק פוסל ולא יהא בונה ולא יוכל לבנות):
ונקרא שמו וגו', כלומר שהכל קוראין לו כך, כאלו אומרים מי שנעלו חלוץ ואין לו מי שינעלו מבזין אותו כך ובזה תתיישב דעתה, בכור שור:
כל עושה עול וסמיך לי' זכור את אשר עשה וגו' כלומר ראה לכתוב על ספר כל העול שעשה לך עמלק דהיינו המסופר אחרי כן כדי שיראו הכל למה המתי ומחיתי אותו וכאשר כתיב כתוב זאת זכרון בספר: