ובעזר נפשות חסידיו ישמור, נתחיל סדר אמור:
אמור אל הכהנים וגו', סמוך לי' לעיל כי יהי' בהם אוב וידעוני לומר שלא יטמאו הכהנים למת כבעלי אוב וידעוני, פן יבאו גם הם לידי כך, ד"א דמיהם בם אמור אל הכהנים וגו' לומר שכהן ששימש בטומאה אחיו הכהנים מוציאין אותו ופוצעין את מוחו בגזרין:
אמור וגו' ואמרת וגו' אמירה אחת שלא לטמא למת, והשניה שיטמא למת מצוה, פי' ר"י מאורליינ"ש, דמה שפירש"י להזהיר גדולים על הקטנים היינו שלא להכניס קטן לבית הקברות אבל אם נכנס מאליו לא שהרי קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו:
בני אהרן, פירש"י מתוך הספרי אף בעלי מומין במשמע, והתם בת"כ בעי למילף אף חללים מק"ו מבעלי מומין, והקשה הר"י מאורליינ"ש הא בת"כ גופי' בפ' ויקרא אמרו בני אהרן ולא בעלי מומין מה אהרן כשר אף בניו כשרים (וי"ל דשאני התם דכתיב בכ"מ בני אהרן הכהנים, דכיון דכתיב הכהנים לבסוף מלמד שהיו כהנים גמורים שהכל הולך אחר החיתום שיחתום ויסיים הדבר במלת הכהנים, כלומר שמכל פנים יהיו כהנים, ועוד כתיב שם במקום אחד אהרן ובניו, ופשיטא שירצה הכתוב בניו בשוה לו, אבל הכא דכתיב הכהנים תחלה והדר כתיב בני אהרן משמע שמצד מה יהיו כהנים, דהיינו ולא חללים, ומצד מה אף בני אהרן בעלמא דהיינו אף בעלי מומין, ואין שייך להקשות מה ראית דהנח לי' לקרא ומוקים אנפשי', דמוקמינן לי' במה דמסתבר ומזה תבין ותעמוד על דברי רש"י איך ילמוד מזה ג' דברים, דהיינו למעט חללים ולרבות בעלי מומין ולחזור ולמעט בנות אהרן, אלא דמהכהנים עכ"פ אימעוט חללים שאינם כהנים כלל, ומדהפך לומר הכהנים תחלה ובני אהרן לבסוף בא לחתום בבני אהרן בעלמא וכל דהו דהיינו לרבות בעלי מומין, ומדכתיב בני דוקא ולא זרע וכיוצא, אימעוט בנות אהרן):
אמור אל הכהנים, במדרש אמור וכן יסד הפייט בדבור אמור שינה עוז פניו, פי' שכשאמר הקב"ה למשה לא יטמא תמה ונחרד למאוד לומר אם יטמא במאי יטהר עד שאמר לו פרשת פרה, והקשה מהר"ר חיים הלא במרה נאמרה לו פרה אדומה כדכתיב שם שם לו חוק ומשפט ואמרינן חוק זה פרה אדומה, וא"כ אח"כ כשנאמר לו האי אמור וגו' איך תמה ושינה עוז פניו, ואף למדרש תנחומא דאמר כ"מ שנאמר אמור ואמרת במרה נאמר, והמופת כי אמור הוא בגימ' במרה, מ"מ שניהם נאמרו לו שם, ומסתמא היתה פרשת פרה תחלה כמו שנזכר חוק תחלה בפסוק וי"ל דכל פרטיה והיאך מזין לא נאמר לו שם, מרבי:
לנפש לא יטמא למי שי"ל השארת נפש אחר מיתה לא יטמא, בעמיו, פי' הג"ן לפי הפשט אפי' בעמיו אחר מיתתו כ"ש לעכו"ם, ובעמיו דהיינו לקרוביו וכ"ש לאחרים:
לא יטמא בעל בעמיו, זה כהן גדול שלקדושתו וגדולתו קורהו בעל, הר"ר בכור שור:
והוא אשה בבתוליה וגו' רמז לו לבן י"ח לחופה כמנין והו"א, וזהו והו"א כחתן יוצא מחופתו:
בבתולי"ה, אותיות ב"י הם יתרים דהי' יכול לכתוב אשה בתולה, אלא להורות שעד י"ב שנים היא בתולה אח"כ נקראת בוגרת שנושרין קצי בתוליה (ואולי כתב כן לומר בבתוליה שישאנה דוקא בהיותה בתולה שיהי' רושם בבתולים ויהי' לה כל בתולים, לאפוקי תוך י"ג שנים ויום א' או לאחר שבגרה דלא):
אלמנה וגו', תימה למה נאסרה לו הרי אין בה פסול כהנך דחשיב בהדה, ולא דמיא (וי"ל שהטעם פשוט כיון שנתלכלכה בבעילת הדיוט וסריחת זרע הבלתי קדוש וטהור והוי נמי כפסול לו כאלו הי' מחלל זרעו זרע קודש לערבבו בזרע חול):
נבילה וטריפה לא יאכל לטמאה בנבילת עוף טהור ובבשר קדשים שיצא חוץ למחיצתו קא מזהר, דסד"א הואיל והותרה מליקה ה"נ הותרה לו גם נבילה וטריפה שהוא בשר שיצא חוץ למחיצתו כדדרשינן מובשר בשדה טריפה וכו', מהר"ר חיים:
ולא יחללו את קדשי בני ישראל וגו' והשיאו אותם עון אשמה וגו' פי' כי בחלל הכהנים את קדשי ב"י לאכלן בטומאה ישיאו את ב"י עון אשמה, וישאו לא נאמר אלא והשיאו לאחרים (ודוק באונקלוס שגם דעתו כן הוא):
ומיום השמיני והלאה וגו' פירוש לילה לקדושה להקדישו ויום להרצאה, ואל יקשה לך הא אמרינן בזבחים כל הקרב ביום קדוש ביום וכו', דההוא דוקא לענין כלי שרת נאמר, מרבי:
אני ה' מקדשכם וגו' סמוך לי' פרשת המועדות לומר שחייב אדם לקדש עצמו ברגל:
אלה הם מועדי ששת ימים וגו' ללמד שכל המחלל את המועדות כאלו מחלל שבת:
מועדי מלא בוי"ו, לרמז על ו' חדשים שלוחים יוצאים כדאיתא בר"ה לצורך ידיעת קביעת המועדות:
עד ממחרת השבת תספרו חמשים יום וקשה הלא אין סופרים כי אם מ"ט יום כדכתיב וספרתם וגו' שבע שבתות תמימות וגו', וי"ל דה"פ עד ממחרת השבת השביעית שהוא שבועות שהוא יום החמשים תספרו אבל לא עד בכלל ורבינו שמואל אביו של ר"י פי' עד ממחרת וגו' תספרו וכאן הענין נפסק, ואח"כ למלתא באפי נפשי' קאמר חמשים יום והקרבתם וגו', שביום החמשים יקריבו מנחה חדשה (ול"נ דה"ק תספרו חמשים יום, כלומר תכלית ומכוון הספירה של מ"ט יום שציויתי לכם הוא ליום חמשים, שתהיו מצפים ומקוים ליום הקדוש וקניית המדרגה העליונה לכן תספרו אליו ולא שיספרו גם היום ההוא רק שיכונו המספר של מ"ט עד הנ' הקדוש לה' ולתכליתו), ולפי שבימים ההם רגילין להיות בשדה בטרדת הקציר וכיוצא ואולי לא ידעו קביעות ר"ח אייר וסיון אשר מתוכם ידעו יום חג השבועות לכן ציוה כאן לספור יותר מכל המועדים, ולכך קורין אז רות שענינו בהכי, אבל עיקר הטעם שקורין אותו הוא שיש בו ענין החסד והתורה שנתנה ביום זה היא כולה גמילות חסדים:
אך בעשור לחודש וגו' אך מיעוטא הוא למעט י"כ מענין שאר כל המועדות שכולם לאכול ולשתות ולשמוח בתענוגים וזה הוא לעינוי:
אך בחמשה עשר יום באספכם וגו', אייתר זה לומר שחג הזה אמעוט בדין שאר המועדים כי בזה יש לשמוח הרבה ביותר כי כבר נמחלו לו העונות ונאספה ג"כ כל התבואות, זהו באספכם וגו' לא כפסח שעדיין התבואה על השדה לכן כתיב בי' ופנית בבוקר והלכת וגו' שא"י להתמהמה ולעכב שם, ועצרת אינו אלא יום א', גם צריך ללקט אז פירות אילן, אבל בזה כבר הכל נעשה ופנויים אתם לשמוח, וז"ש ג"כ והיית אך שמח (ועי"ל אך בלשון גניחה וצער כענין שדרשו וישאר אך נח שהי' גונח ממה שהכישו הארי כך כאן מפני שהכל פונים מן השדה וכו' כלומר שאע"פ שאתה גנוח ומצטער בדבר שקשה עליך לצאת מהבית לסוכה בזמן גשמים מ"מ צא בגיני, ועוד למעט שאין רגל זה כי אם עד א"ך יום לחודש הוא הושענה רבה וכמאמרם במדרש שאמר הקב"ה לאברהם אבינו וכו', ולומר דשמיני הוא רגל לעצמו, וזהו אך וגו' תחוגו ז' ימים. שאם תחוגו עוד יום א' כאשר מבאר קרא והולך מ"מ היום ההוא בפני עצמו הוא):
פר"י ע"ץ הד"ר בגימט' אתרוגי"ם:
כפת תמרים, כפת חסר כתיב, לומר שיהי' לולב א' שבזה הכל מודים שיש אם למסורת (והטעם כי ידוע שמה שנקרא כפות לדרוש כפיפת הלב, וא"כ מזה עצמו יוודע שיהי' אחד, כדאמרינן כפוף לב אחד כענין מאמר בני יעקב שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד כשם שבלבך וכו'), ראש וסוף התורה הם ב' ל', ושל נביאים הם ו' ל', הרי אותיות לול"ב, לומר שהמקיים מצות לולב כאלו קיים כל התורה ונביאים (ובאו האותיות בהפך למפרע לומר שבזה יהפך לבו להיות א' לשמים, כי במנהגו וטבעו אינו כן כי יצר לב האדם רע וגו' וצריך ג"כ להפכו ליקח לב בשר תחת לב האבן):
כל האזרח, אלו בעלי בית שנקראים כן דאלו לגר א"צ להזהיר לישב בסוכה דכל יומא נמי אין לו בית האזרח בה"י להוציא את הנשים:
כי בסוכות הושבתי וגו' בדרך פשוט היכן מצינו שהושיבם הקב"ה בסוכות הוא שנאמר ויסעו ב"י מרעמסס סכותה שבנס נשאם על כנפי נשרים ביום א' מהלך ג' ימים עד סוכות, זהו למען ידעו דורותיכם שצריך לזכור הנס, הר"ר יוסף בן קמחי, מצאתי:
ויקחו אליך שמן וגו', סמך זה למועדות וגו' שמצוה מן המובחר להדלקת שבתות וי"ט בשמן זית:
יערך את הנרות רמז לב' נרות ערוכים על השלחן לחובה חוץ משבחדר משכבו שנאמר ביום השבת ביום השבת יערכנו לשון יחיד, וכן כתיב מתחלה להעלות נר תמיד לשון יחיד על הנר שבבית משום שלום בית, ואלו יערך את הנרות לשון רבים על שתי נרות שעל שלחנו, לכן כתיב בזה לפני ה' שאם נזהר בהם ובקדוש היום ועונג הרי כאלו יושב לפני הש"י כדכתיב אז תתענג על ה':
בתוך ב"י מלמד שנתגייר וקשה מאי אצטריך הלא הי' בן אשה ישראלית וקי"ל בן בתך קרוי בנך וי"ל דהרי נולד קודם מתן תורה והי' א"כ עדיין בן נח שהולכין הבנים אחר האב לכן צ"ל שנתגייר:
ויצא, לשון מריבה ע"ד אל תצא לריב מהר:
בן איש מצרי, פירש"י המצרי שהרג משה, וזה גרם לו לברך השם, שכשהי' מניץ ומריב עם איש ישראלי הי' הישראל אומר לו ממזר ובן מצרי היאך אתה מעיז פנים, והשיב לו ואבא היכן הוא, א"ל משה הרגו, וא"ל במה הרגו א"ל בשם, מיד בירך את השם, מרבי:
בת דברי דברנית עם כל אדם:
למטה דן, נכתב זה לומר שמתוך כך בא למריבה וכדאיתא בפסחים ההוא דאמר להו דונו וכו' בדקו אחריו ומצאו שמדן הי':
וסמכו כל השומעים וגו' הקשה הג"ן בשם אביו מה נשתנית מיתה זו לסמיכה, ותירץ לפי שהעדים הוצרכו לשאול בשעת גמר דין אמור בפירוש מה שאמרת כדאיתא בסנהדרין והי' מפרש ואומר כו"כ בירכתי את השם:
וסמכו השומעים ידיהם לומר כל מה שאנו חוטאי' בשמועה זו הרי בראשך הדבר תלוי שאתה גרמת:
נסמכה פ' מקלל לבהר סיני, כי שם שמע את השם עד שידע לברכו:
וירגמו אותו, סמיך לי' בהר סיני לומר שסקילה בדחייה, דילפינן מהר סיני דכתיב ירה יירה וגו':