Paaneach Raza, Beshalach

ובעזרת צוה מעשה רוקח ממולח, נתחיל סדר בשלח:

ויהי בשל"ח, בגימט' ע"ל כרח"ו א"ת הע"ם בגימט' ב"ם ער"ב ר"ב:

כי קרוב הוא, פי' ואם יגיעום מצריים תוך ג' ימים להחזירם יחזרו ויאמרו הלא לא בקשנו רק דרך ג' ימים ויחשבו שיקבלו אותן באהבה וברצון ובקל ישובו, משא"כ בדרך רחוקה שלא יוכלו להשיגם רק אחר ג' ימים ולא במהרה ינתקו לשוב בחשבם שלא יקבלום באהבה כיון ששקרו בם, מהר"ר משה:

ד"א כי קרוב הוא, פלשתים קרובים למצריים, שנאמר ומצרים ילד את לודים וגו' ואת כסלוחים אשר יצאו משם פלשתים וגו', ואם יראו פלשתים את ישראל יוצאים ממצרים בע"כ של מצריים בנקל יבאו להלחם עמהם ושבו מצרימה:

ד"א כי קרוב הוא, הדרך קרוב שכן מצינו ביצחק שרצה לילך למצרים דרך ארץ פלשתים, ג"ן:

(ד"א כי קרוב הוא, פי' קריעת י"ס הוא קרוב מאותו צד שנהגם השי"ת שלא הי' צריך לקרוע להם הרבה כי דרך קרוב ומעט בתוכו באותו צד כידוע, משא"כ אם היו עוברים דרך ארץ פלשתים הי' צריך לקרוע כל רוחב ים פלשתים והי' הוא ית' בוחר במיעוט הכרת הנס:

וחמושים עלו וגו', במדרש פליגי איכא מ"ד פי' א' מחמשה עלו, שאותן ס' רבוא שעלו לא היו כ"א חלק חמישי ממה שהיו כבר וד' פעמים ככה מתו בג' ימי אפלה, וחד מ"ד א' מחמשים, וחד אמר אחד מחמש מאות, וכן אפלגו בפסוק ושלישים על כלו, ח"א שלשה על כלו, כלומר שהמצריים שרדפו אחר ישראל היו ג"פ נגד כולם, וח"א שלשים, וח"א שלש מאות, ופי' הדבר כי הם סוברים עכ"פ למר כדאי"ל ולמר כדאי"ל שפרעה לקח עמו על כולו של ישראל כפי מה שהיו כבר קודם ימי אפלה, שהרי הוא לא ידע שמתו מהם, והנה הדברים מכוונים, שאלו ג' דעות שבמחנה מצרים הן הן הדעות שבמחנה ישראל גם את זה לעומת זה, מועט כנגד מרובה, באופן דמחנה מצרים היו לדעת כולם בשוה תשעים אלף רבוא, ובהא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי רק דבמחנה ישראל פליגי, וזהו הדרך, דמאן דסבר פי' ושלישים שלשה שבמחנה מצרים היו על חד של ישראל תלת, הוא הוא שסובר פי' של וחמושים עלו, א' מחמש מאות, שהיו ישראל קודם ימי אפלה ת"ק פעמים ס' רבוא, דהיינו ס' פעמים ת"ק רבוא, שהם ל' פעמים אלף רבוא, וא"כ מצריים שהיו שלש פעמים כנגדן היו צ' אלף רבואות, והאי דאמר ושלישים ר"ל ל' פעמים כנגדן, הוא שסובר וחמושים פירושו א' מחמשים עלו, דהיינו שהיו קודם ימי אפלה רק חמשים פעמים ס' רבוא שהם בין הכל ג' אלפים רבוא, כי ג"פ ס' הוא ג' אלפים, וא"כ פרעה שהוסיף עליהם כחם ל' פעמים דהיינו ל' פעמים ג' אלף רבוא הרי ג"כ צ' אלף רבוא, ומ"ד במחנה מצרים ושלישים פי' ושלש מאות שלקח פרעה נגד כל אחד מישראל ג' מאות הוא שסובר במחנה ישראל וחמושים עלו הוי פי' א' מחמשה שלא היו אף מתחלה כי אם חמשה פעמים ס' רבוא שהן בין הכל ג' מאות רבוא, וא"כ כשהיו מצריים כנגדן שי"ן פעמים ככה יעלו ג"כ צ' אלף רבוא, כי כל עשרה פעמים ככה הם ג' אלף רבוא, והרי שי"ן הוא ל' פעמים עשרה, שהם ל' פעמים ג' אלף רבוא, הרי צ' אלף רבואות, ולכך אמרו ז"ל כשירד הקב"ה אל המצריים על הים ירדו עמו צ' אלף רבואות מלאכי חבלה, דהיינו כמספר המצריים שיחבל כל מלאך א' מהם, מוהר"ר אברהם הלוי:

ויקח משה את עצמות יוסף עמו, וקשה למה כתב זה במסע השני כשנסעו מסוכות לאיתם שידבר בו כאן ולעיל במקום ויסעו מרעמסס לסוכות שהוא מסע יום ראשון הי"ל לכתבו, וי"ל דביום ראשון לקח עצמות כל השבטים גם יחד ולא נתן לב עדיין להפריד של יוסף לעצמם לאפס הפנאי עד שהיו בסכות שנתיישב קצת ונפנה להבדילן ויקח את עצמות יוסף עמו לעצמן (ולק"מ שהרי כאן התחלת הענין הוא ויהי בשלח וגו' דקאי אהתחלת יציאתן ביום ראשון שחוזר הכתוב לראש לספר מאורעות ההם, ולא נחם וגו' ויסב וגו', וקאי נמי עלה ויקח משה וגו', שבו בפרק בויהי בשלח לקחן, ובויסעו מסוכות וגו' הוא שמתחיל סיפור מסע יום שני לעצמו וק"ל:

ואל תפן למאמר וה' הולך לפניהם הכתוב אח"כ לתמוה איך לא יהי' זה גם ביום ראשון, דודאי לא הי' צריך לכך, דעד איתם היו בקיאים בדרך אלא שמאז יכנסו במדבר יהי' זה, ועוד דביום ג' כבר הי' מקום שיחזרו למצרים אח"כ לכן וה' הולך וגו', אבל בב' ימים ראשונים עדיין לא הגיע זמן אוקטורין ששלח עמהם שיתבעו שישובו):

ויקח משה, תימה למה לא הומדד משה כאשר מדד שלא זכה שיעלו גם עצמותיו לארץ. וי"ל דיוסף זכה זה בעבור שלא שינה שמו כשנמכר ושאלוהו מי אתה ואמר עברי אני, כדכתיב הביא לנו איש עברי לצחק וגו', ואלו משה בברחו למדין כששאלוהו אמר מצרי אני כדכתיב איש מצרי הצילנו לכן לא זכו עצמותיו לעבור לארץ מיוחדת לעבדים שהן הן כל עצמותו והוי זה מדה כנגד מדה, (אבל לבי נוקפי לחשוב על אדון הנביאים כזאת, וכן הראי' אינו כלום, כי מאן יאמר ששאלוהו, שמא הם מעצמם החזיקוהו בכך, ואעפ"כ לא קשיא דכבר גם מפנים רבים הי"ל ליכנס חיים לולא השבועה שגלוי לפניו ית' טעמה ואין להרהר אחר מדותיו):

והעליתם את עצמותי וגו', וקשה כיון שעצמות כל השבטים העלו למה לו ליוסף להשביעם על שלו, וי"ל דגם שלהם לשבועתו הועלו, כי על שלו ושלהם גם יחד השביע, ועוד דשאני עצמותיו שירא שמא יעבדוהו כיון שהי' מלך, מהר"ר יעקב:

וה' הולך לפניהם, נכתב זה כדי שלא לתמוה איך ידעו אימת בוקר או ערב כיון שהעננים הקיפום מכל ששה צדדים, לכן הודיענו שבהבדל עמוד ענן ועמוד אש היו יודעים, ותימה צבא מעלה מנא ידעו לומר שירה הא כתיב ונהורא עמי' שרי, וי"ל דאיתא במדרש שיש מלאך א' שחקוק לו אות חסד על כתפו, ובעלות השחר חוזר האות על כתפו מלפניו, ובערב הוא בא לאחריו (מפני כי מדת יום הוא החסד ומדת לילה הוא הדין) ובזה הם מכירים, וזהו שיסד הפייט אות פקידה בוקר:

להאיר להם וגו', כלומר שאל תקשה מה נפקותא מה שהאיר בלילה בשעת שינה, לזה אמר ללכת וגו' שהיו הולכים תמיד:

ויוגד למלך מצרים, פירש"י איקטורין שלח עמהם וכו', ותימה דהא פירש"י וישובו, לצד מצרים היו מתקרבין כל ג' ימים וא"כ לא היו בסוף יום ג' ממצרים כ"א מהלך יום א' ואיך הגידו לפרעה שלא יחזרו ומנא ידעו, וגם המצריים למה רדפו יום חמישי וששי הא לא רחקו כ"א מהלך יום א' וי"ל דביום ראשון מהלך ג' ימים באו ובשני חזרו לאחוריהם מהלך יום א' להטעות את פרעה ובהשכמת יום ד' כשראו האוקטורין שאינם חוזרים הלכו הם הכל ביום א' שהוא יום ד' והגידו ויום ה' רדפו המצריים, מהר"ר משה בשם מוהר"ר יעקב:

עוד פירש"י ובשביעי אמרו שירה, ותימה דהא סוף פ' שלח פי' שבאו ח' חוטין בציצית נגד ח' ימים ששהו ישראל על הים עד שאמרו שירה, וי"ל דהתם חשוב גם לערב פסח שהוא יום שחיטת הפסח, וגם חופשה ניתן להם אז וגם נהרגו הבכורים, מהר"ר יעקב, אורליינש:

כ"י בר"ח, בגימט' עמלק:

מה זאת עשינו כי שלחנו וגו', וקשה ע"י המכות ע"כ יצאו ולא שלחום הם, וי"ל דאמרו לפחות הי' לנו להתנות שיעבדונו בכל מקום שהם, ומעבדנו דייקא, שזה שלחנום אנחנו, רי"ח:

הלא זה הדבר וגו', וקשה היכן דברו כזה (וי"ל דזה נכלל ג"כ בולא שמעו אל משה וגו', כלומר מכללות של שתים אלה ביחד לא שמעו, דהיינו שהיו קצרי רוח דעת ויראת ה' שלא האמינו ושיערו שימותו במדבר ולכן טענו טוב לנו עבודה קשה עבוד את מצרים, וזה ולא שמעו וגו', כי מקוצר רוח בחרו בעבודה קשה:

ויסר את אופן מרכבותיו, וקשה אופני לשון רבים מבע"ל, וי"ל דאדרבא אם סרו כל אופני המרכבה היתה נגררת בשוה ולא הי' צער כ"כ, לכן לא הסיר כי אם אופן אחד באמת מפני שהאחרים רצים וזה נגרר מתחבטת המרכבה בקפיצה ודילוג ביותר והגוף משתבר ומצטער הרבה ואברים מתפרקין, מוהר"ר משה:

זה אלי ואנוהו, אע"פ שלא ראוהו שייך לומר לשון זה כמו כי זה משה האיש, רשב"ם:

ה' איש מלחמה ה' תיבות בפסוק וכן בפסוק ה' ילחם לכם נגד ה' מיני זיין כאלו נלחם להם בם:

עד יעב"ר בגימט' זה"ו ירד"ן:

תביאמו, פירש"י שנתנבא שלא יכנס לארץ, וקשה הלא כבר א"ל הש"י עתה תראה ודרשו ולא במלחמת ל"א מלכים, ועוד הא אמר ליתרו נוסעים אנחנו אל המקום וגו' שכלל עצמו עמהם ותירץ מהר"ר יעקב דכאן ניבא ולא ידע מה ניבא (אבל לא קשה הלא מכח עתה תראה ידע שלא יכנס ואיך א"כ כלל עצמו בנוסעים אנחנו דעתה תראה לאו גזירה הוא כפירש"י בבהעלותך):

מקדש ה' כוננו ידיך, מכאן אמר ר"י שראו המקדש מתוקן בבנינו כאשר הי' עתיד להבנות:

ה' ימלך וגו', הקדים השם למלכות ודוד אמר ימלך ה' לעולם להמליכו קודם שיזכיר את שמו, אלא משה נקט הכי שלא לסמוך האזכרה לכי בא סוס וגו', ודוד כיון שלא יהא סמוך לדרך רשעים יעות שלפניו, ושניהם לד"א נתכונו שלא יחול ה' על הרעה, כדכתיב לעות אדם בריבו ה' לא צוה:

וימתקו המים "שם "שם ר"ת בגימט' תור"ה:

שם שם לו חוק ומשפט, פירש"י שבת ופרה וכו', וקשה הא אמרו תבא פרה ותכפר על עון העגל, משמע שלא נצטוו בפרה עד אחר עון העגל, אורליינ"ש, (וי"ל דודאי מקמי שמיא גליא ומתחלה נתכוין בציווי' על כך אלא שאח"כ נודע להם הדבר, ועוד כדי שלא יבא זה לפקפוק ידיעה ובחירה איך יוחלטו שניהם כא' נאמר כי מתחלה נצטוית עכ"פ ואחר החטא בעגל ייעד שיהי' ציווי זה כפרה עליו, אבל גם אם לא היו חוטאי' בזה הי' הציווי מצווה ועומד עכ"פ):

כי אני ה' רופאך, אם לא שם מחלה רפואה מנין, וי"ל שאני רופאך כבר קודם המחלה שלא תבא, הר"ר יעקב:

(ד"א כי אני ד' רופאך שעכ"פ אם תהי' מחלה אני אני הוא שמוטל עלי לרפאותך ממנה כי בודאי לא אתנך לכלה, לא ארפך ולא אעזבך א"כ מוטב שלא אשים עליך מחלה מתחלה ולא אצטרך לרפאותך):

א"ל מדב"ר סי"ן, בגימט' הסנ"ה, שהוא הוא סיני ונתוסף לו אח"כ היו"ד כנגד י' דברות:

מחספ"ס בגימט' רמ"ח שנבלעו בכל האברים:

איש אל יותר ממנו עד בקר, ותימה דא"כ היאך נסתפקו מ' שנה ממן שבכליהם הרבה ימים כדאיתא בגמ' ושמא כיון שכבר פסק מלירד אין עוד קפידה בהותרה, דלפני זה נאסר משום שהי' להם בטחון:

אל יצא איש ממקומו, וקשה דמהאי קרא דרשינן איסור הוצאה בשבת דקרינן בי' אל יוציא וא"כ איך הוציאו כליהם בט"ו באייר שהי' בשבת והיו בו במסע כדאמרינן בפ' ר' עקיבא, ואף למ"ד התם אתחומין לא אפקוד ושפיר הלכו בשבת מ"מ הרי אהוצאה אפקוד מהאי קרא, וי"ל דלהאי מ"ד כמו דאתחומין לא אפקוד כך אהוצאה לא אפקוד, וקרא דאל יצא אל יוציא לאחר מ"ת נאמר ומשום דשייך למילי דמן כתבי' הכא, מהר"ר יעקב:

למען יראו "את "הלחם ר"ת אלי"ה לומר כי לעתיד בבא אליהו יראנו:

את המן אכלו ארבעים שנה, פירש"י והלא חסר ל' יום שהרי בחמשה עשר באייר ירד תחלה ובט"ו בניסן פסק שנאמר וישבות המן וגו', וקשה הלא בסמוך פי' שבז' באדר פסק, וי"ל דבז' באדר פסק קצת ונסתפקו במן שבכליהם עד ט"ו בניסן ואז פסק לגמרי:

את המן אכלו עד בואם וגו', מכאן מוכח שפסק השלו מדקאמר את המן אכלו, משמע ולא השליו, וא"כ אל תקשה היאך כתיב וישובו ויבכו וגו' הא כתיב ותעל השליו, דכבר פסק, מהר"ר משה:

עד בואם אל ארץ נושבת, ושלא תתמה הלא ארץ סיחון ועוג נושבת היתה ואעפ"כ לא פסק המן עדיין שנאמר וישבות המן ממחרת וגו' לכן קאמר עוד עד בואם אל קצה ארץ כנען לומר שאותה דוקא קרא ארץ נושבת:

ומטך אשר הכית בו את היאור, וקשה הא אהרן הכה את היאור (ותמה אני על בעל קושיא זו הלא בוארא כתיב בדברי משה הנה אנכי מכה במטה אשר בידי וגו' וסמיך לי' אמור אל אהרן קח את מטך וגו' ויותר הי"ל להקשות קושייתו שם שתיכף וסמוך לפסוק ראשון יצא שוברו עמו לסתרו, אלא שמהכא ומהתם ל"ק כלל כי יבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם, הוא מ"ש שם אח"כ בענין ויעשו כן משה ואהרן וגו', לומר כי בהיות שמשה הוא המצוה לאהרן וגם לולא שהיאור הגין על משה היתה המכה בא ע"י עצמו כדפירש"י שם לכן שפיר נקרא ע"ש שניהם כאחד טובים, ולזה נתכוין רש"י ז"ל בעצמו ובכבודו שם בכתבו זאת להודיענו יישוב זה:

ויב"א עמל"ק בגימט' מ"ר לרמז על אגג שנאמר אכן סר מר המות:

עם ישראל ברפידם, בגימט' ונרפו ידיהם ממצות:

והי' כאשר ירים משה ידו וגו' פי' עם המטה שהי' סימן להם כדרך שנושאין גם במלחמה ובראשו דגל לסימן, וזהו ה' ניסי, דגל שלי ולכן וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וגו' כדי שיראו הסימן למרחוק, מהר"ר משה: