'עקטאן דמר יעקב' היא אגדה ישנה אודות העשר גליות והתגיירות הכוזרים. פי׳ 'עקטאן דמר יעקב' = 'תלאות של ר׳ יעקב' ולא נודע מי הוא, ואפשר שהוא רב יעקב מארץ נמץ (אשכנז) הנזכר במכתב מלך אלכזר לרב חסדאי בר יצחק שפרוט. אולם אף ששם מר יעקב נקרא עליו, מגוף הספר נראה שאין הוא המחבר אלא איש אחר. זהו דעת אליקים כרמולי שהוציאו לאור מכ״י בפאריס והדפיסו בשנת תר"ב, ונדפס שניה בירושלם בשנת תרמ"ה.
----------------
עקטאן דמר יעקב
[הוצאת כרמולי דפוס ירושלים]
פרשה א׳. —יתברך שמו של מלך מלכי המלכים הקב״ה, שברא את עולמו בחכמה כמו שאמר הכתוב ה׳ בחכמה יסד ארץ. מאי חכמה? זו תורה שנאמר בראשית ברא אלהים, ואין ראשית אלא תורה שנאמר מגיד מראשית אחרית. כתיב שם האחד פישון הוא הסובב את כל ארץ החוילה ועדיין לא היתה חוילה? אלא מגיד מראשית אחרית. ושם הנהר השני גיחון הוא הסובב את כל ארץ כוש ועדיין לא היה כוש, אלא מגיד מראשית אחרית. ושם הנהר השלישי חדקל הוא ההולך קדמת אשור ועדיין לא היה אשור, אלא מגיד מראשית אחרית וכו׳. דבר אחר – מגיד מראשית אחרית, עד שלא באו לעולם הראה הקב״ה לאדם הראשון דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו, דור דור וסופריו, דור דור ומנהיגיו, דור דור ופרנסיו. ויש אומרים עד שלא נברא העולם העביר הקב״ה לפניו כל הדורות, דור הבריאה דור המבול דור הפלגה דור האבות דור מצרים, כיון שהגיע לדור המדבר נתעצב ושמח, נתעצב ב"ואתכם אזרה בגויים", ושמח ב"ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם", לא מאסתים – בימי פרס שהעמדתי להם דניאל, ולא געלתים – בימי מדי שהעמדתי להם אסתר, לכלותם – בימי יונים שהעמדתי להם יוחנן ובניו החשמונאים, להפר בריתי – בימי רומיים שהעמדתי להם שמעון בר כוכב, אתם – בימי ערביים שהעמדתי להם מלכי כוזרים.
מעשה שהיה מהלך מר יעקב בר אליעזר בארץ כוזריה, וראה שם שבט שמעון ואמר אוי לנו נתקיים עלינו מקרא שכתוב ואתכם אזרה בגוים, אח״כ ראה כוזרי שנתגייר, שמח ואמר ואף גם זאת וגו׳. דבר אחר, ואתכם אזרה בגוים – אלו השבטים שמעבר לנהר סמבטיון, ואף גם זאת וגו׳ אלו מלכי הארץ שנתגיירו. בשביל ב׳ דברים זכו להתגייר, על גמילות חסדים ועל הכנסת אורחים שלהם. אמר מר יעקב בר אליעזר שטתי בכל העולם כולה ולא מצאתי גמילות חסדים ובעלי הכנסת אורחים כאנשי עבר הנהר, שכל אוהל מפולש כפלן של אברהם, וכל בית פתוח כביתו של איוב, למזרח ולמערב לדרום ולצפון, הבא למזרח יכנס למזרח, הבא למערב יכנס למערב, הבא לדרום יכנס לדרום, והבא לצפון יכנס לצפון. גדול הנאמר באיוב יותר ממה שנאמר באברהם, דאילו באברהם כתיב כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, ואילו באיוב כתיב תם וישר ירא אלהים וסר מרע. מאי תם וישר? שנולד מהול. מאי ירא אלהים? ששמש ת״ח. מאי סר מרע? שקיים כל התורה. דבר אחר, וסר מרע – איוב מאומות העולם היה ונתגייר, כך מלך כוזר מאומות העולם היה ונתגייר. כשבא מר יעקב בר אליעזר לכוזר אמר לו המלך שאל מה אתן לך, אמר לו איני מבקש ממך אלא שרצונך לומר לי מוניטון שלך, אמר לו מוניטון של כוזרים אינו אלא מיוחסין, שנאמר בני יפת גמר ומגוג ומדי ויון ותבל ומשך ותירס. גמר – זו גימר, מגוג – זה שיטים, מדי – זה מדי, יון – זה מקדוניא, תבל – זה טובר, משך – זה מושכי, תירס – זה תראסיה, ובני גמר אשכנז וריפת ותגרמה, אשכנז – זה אשיכיניזי, ריפת – זה גיפת, תגרמה – זה תורקי אחי כוזר. בשעה שהיו בני גמר עובדי ע״ז עמד כוזר אחיהם להוכיחם, א״ל הקב״ה חייך שאני פורע לך, מיד נפרד כוזר מעל אחיו, והלך לו לארץ כוזריה, וגלגל הקב״ה והביא את בני שמעון לארצו, ונתחתנו בניו בבני יעקב ונעשו גרי צדק ויצא לו מוניטין בעולם.
פרשה ב׳. —עשרה מלכים נתגיירו, ואלו הן: חירם המלך, עבד המלך, אנטיגנוס המלך, תלמי המלך, מונבז המלך, טובאי המלך, בולן המלך, בתיה המלכה, הילני המלכה, וברוריא המלכה.
—עשרה צדיקים נכנסו בחייהם לגן עדן ואלו הן: חנוך בן ירד, אליעזר עבד אברהם, בתיה בת פרעה, סרח בת אשר, אליהו הנביא, משיח בן דוד, חירם מלך צור, עבד מלך הכושי, יעבץ בן רבי, ויהושע בן לוי.
—עשרה הרוגי מלכות ואלו הן: רבי ישמעאל בן אלישע, רבי ישבב הסופר, רבן שמעון בן גמליאל, רבי חוצפית המתורגמן, רבי עקיבא בן יוסף, רבי חנניא סגן הכהנים, רבי שמעון בן עזאי, רבי אלעזר בן חרסום, רבי יהודה בן בבא, ורבי חנניה בן תרדיון.
—עשרה דורות מאדם ועד נח, ואלו הן: אדם אחד, שת שנים, אנוש שלשה, קינן ארבעה, מהללאל חמשה, ירד ששה, חנוך שבעה, מתושלח שמנה, למך תשעה, נח עשרה.
—עשרה דורות מנח ועד אברהם, ואלו הן: שם אחד, ארפכשד שנים, שלח שלשה, עבר ארבעה, פלג חמשה, רעו ששה, שרוג שבעה, נחור שמונה, תרח תשעה, אברהם עשרה.
—עשרה מלכים מלכו מסוף העולם ועד סופו, ואלו הן: נמרוד אחד, פרעה שנים, שלמה שלשה, אחאב ארבעה, נבוכדנצר חמשה, אחשורוש ששה, כורש שבעה, אלכסנדר שמונה, אספסיינוס תשעה, ארדשר עשרה.
—עשרה נסיונות נסה הקב״ה את אבותינו, ואלו הן: אחד במדבר, אחד בערבה, אחד מול סוף, אחד בין פארן, אחד בין תפל, אחד בלבן, אחד בחצרות, אחד בתבערה, אחד במסה, ואחד בקברות התאוה – הרי עשרה.
—עשר מדות בתלמידי חכמים ואלו הן: הלומד מקרא ואינו לומד משנה, הלומד משנה ואינו לומד גמרא, הלומד גמרא ואינו לומד ברייתא, הלומד ברייתא ואינו לומד תוספתא, הלומד תוספתא ואינו לומד ספרא, הלומד ספרא ואינו לומד ספרי, הלומד ספרי ואינו לומד מכילתא, הלומד מכילתא ואינו לומד מדרש, הלומד מדרש ואינו לומד משלות. ד״א הלומד מקרא ואינו לומד תרגום, הלומד תרגום ואינו לומד הלכה, הלומד הלכה ואינו לומד אגדה וכו׳.
—עשרה חכמים שלא הניחו כל המדות של ת״ח, ואלו הן: הלל הזקן שעלה מבבל בן ארבעים שנה, רבן יוחנן בן זכאי שעסק בפרקמטיא מ' שנה ולמד מ' שנה ומלמד מ׳ שנה, רבי עקיבא בן יוסף שהיה מ׳ שנה כשהלך ללמוד ושימש מ׳ שנה ופרנס מ' שנה, רבי יוחנן בן גודגדה שיודע לשער כמה טיפין יש בים, רבי יהושע בן חנניה שיודע בינה לעתים, רבי אליעזר בן חסמא שיודע תקופות וגימטריאות, רבי אליעזר בן הורקנוס שאם כל הימים דיו וכל הקנים קולמוסין וכל בני אדם לבלרין אינן יכולין לכתוב מה שקרא ושנה, רבי מאיר שהיה יודע שלש מאות משלות שועלים, שמואל שנהירין ליה שבילי דשמיא כשבילי דנהרדעא, וסהל שדרש בשוקי דסהל דקדוקי רפואה ודקדוקי אצטרולוגי. מעשה באחד מתלמידי סהל שהיה יושב בשכונה של טבר וקרא טוב שבטבחים לגיהנם ולא הספיק לגמור הדבר עד שנטל הסכין וחתך את ראשו, מיד נטלו רבו והניחו על צוארו והיה דבקו בסממני הרפואות ונתרפא.
עשר גליות
פרשה ג׳.—עשר גליות הוגלה ירושלם, ואלו הן: ארבע שהגלה סנחריב, וארבע שהגלה נבוכדנצר, ואחת שהגלה טיטוס, ואחת שהגלה אדריינוס. פעם ראשונה עלה סנחריב והגלה לראובני ולגדי ולחצי שבט מנשה, ולקח העגלים אשר עשה ירבעם בן נבט. ובני ראובן ובני גד וחצי שבט מנשה הביאו אותם מדן ועשו להם מקדש. על כן גלו מארצם לארץ אחרת עד היום הזה. וכשעלה סנחריב הוליכום והושיבום בַּחְלַח וּבְחָבוֹר נְהַר גּוֹזָן וְעָרֵי מָדָי (מ"ב י"ז ו'), ובאותו זמן היה מלך על ישראל פקח בן רמליהו, וכשראה הושע בן אלה שנתמעטו חייליו של פקח עמד עליו והרגו, ומלך על ישראל בשמרון ה׳ שנים – הרי לך גלות אחת.
—שמע סנחריב ועמד על הושע בן אלה ויצר עליו, ויצא הושע בן אלה אל סנחריב ויתן לו מנחה כסף וזהב, ויבא לו את עגל הזהב אשר שם ירבעם בבית אל. ואח״כ הגלה שבט אשר ושבט זבולון ושבט נפתלי ושבט יששכר על שלא רצו לקבל עליהם הושע בן אלה למלך, והניח על שמרון הושע בן אלה לקיים הפסוק כה אמר ה׳ כאשר יציל הרועה מפי הארי שתי כרעים או בדל אזן כן ינצלו בני ישראל היושבים בשמרון בפאת מטה ובדמשק ערש. והיה הושע בן אלה מלך על ישראל ועל יהודה – זהו גלות שניה.
—כשמת אחז מלך חזקיהו בנו תחתיו. בתחלת שנה רביעית למלכות חזקיהו עלה סנחריב על שמרון ויצר עליה שלש שנים, וילכדה בשנת שבע למלכות חזקיהו, והגלה משמרון שבט אפרים ומנשה – הרי גלות שלישית.
—עוד שהה שמונה שנים וקבץ בבליים וכושיים ועויים בני חמת וספרויים, ועלה ביהודה ויצר על עריה הבצורות אשר היו ביהודה מאה וחמשים מדינות אשר היו בהן שבט יהודה ושבט שמעון, ויצר עליהן ויתפשן ובקש להוליכם לחלח אל השבטים האחרים, ושמע שמרד עליו מלך כוש שהיתה ארצו אחורי מצרים, ויקח עמו שבט יהודה ושבט שמעון, ויעש ה׳ נס גדול ויגיעו לאחורי הרי חשך אשר מעבר לנהרי כוש. ועליהם נבא הנביא: מֵעֵבֶר לְנַהֲרֵי כוּשׁ עֲתָרַי בַּת פּוּצַי יוֹבִלוּן מִנְחָתִי, (צפניה ג' י') – הרי גלות רביעית שנגלו על ידי סנחריב. ונשתיירו בירושלם שבט יהודה ובנימין י״ג רבוא ועליהם מלך חזקיהו שהיה מלך צדיק. ועוד נתגאה סנחריב הרשע וישם פניו לעלות על יהודה, ויקבץ כל חילו ארבעים אלף מלכים, ומנין חילו אנשי מלחמה מאתים וחמשים ותשע רבוא, ויעל על ירושלם ויצר עליה, וירא חזקיהו ההמון הרב ויירא מאד, ויתפלל אל ה׳ וישמע הקב״ה תפלתו של חזקיהו הצדיק, וישלח מלאך והכה במחנה אשור מאה ושמונים וחמשה אלף מלכים והשרים, והחיל ברחו ולא נשתייר מן המלכים והשרים שהלכו עמו רק סנחריב ונבוכדנצר, ונתקיים עליו הפסוק שנבא ישעיה הנביא: בַּיּוֹם הַהוּא יְגַלַּח ה׳ בְּתַעַר הַשְּׂכִירָה בְּעֶבְרֵי נָהָר בְּמֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת הָרֹאשׁ וְשַׂעַר הָרַגְלָיִם וְגַם אֶת הַזָּקָן תִּסְפֶּה (ישעיהו ז' כ') אֶת הָרֹאשׁ – אלו המלכים שמתו, וְשַׂעַר הָרַגְלָיִם – אלו בני החיל, וְגַם אֶת הַזָּקָן תִּסְפֶּה – זה סנחריב מלך אשור שהרגוהו בניו. והיתה מפלתו של סנחריב בשנת ארבע עשרה למלכות חזקיהו. ומשלמה עד חזקיהו מאתים וששים שנה.
פרשה ד׳.—ובשנים הללו מלכו על ישראל שלשים מלכים, ארבעה עשר מבית דוד וששה עשר מישראל, ואחר מפלתו של סנחריב עד שעלה נבוכדנצר הרשע בימי יהויקים נחתם גזר דין על רוב חטאתם של ישראל, על שארית הפליטה שנצולו מפי הארי והדוב, שארית יהודה ובנימין ושארית דלת עם שנשארו מן השבטים האחרים שהגלה סנחריב בגלות ראשונה, ונשארו משבט יהודה ובנימין שלשת אלפים ועשרים, ומשאר השבטים שמונת אלפים, כלם גבורים מלומדי מלחמה. אבל החטא כבד עליהם והגלם נבוכדנצר לבבל – הרי גלות אחת ע״י נבוכדנצר.
ושהה עוד שבע שנים אחר גלות זו, ועלה עוד על ירושלם פעם שניה ויצר עליה, וילכדה והגלה משבט יהודה ארבעה עשר אלפים מהחרש והמסגר, פירוש אלו המלכים והמלכות, ופירוש אחר אלו תלמידי חכמים הלומדים תורה וסוגרים ופותחים בהלכות, ובימי דוד היו קוראים אותם הכרתי והפלתי, ופירוש אחר אלו גבורי יהודה ובניו ובני בניו, כל אלו הגלו עם יכניה – הרי שתי גליות.
והמליך על יהודה את צדקיהו בן עשרים ואחת שנה, ומלך על יהודה וירושלם אחד עשר שנה, ובשנת תשע עשרה שנה למלכות נבוכדנצר כשבתו על כסא מלכותו בעיר אנטוכיא שלח נבוזראדן רב טבחים על ירושלם ויצר עליה ויתפוש את צדקיהו ויביאהו רב הטבחים אל המלך נבוכדנצר וידבר אתו משפטים, ויקח אותו וישלחהו לבבל. ויצר [נבוזראדן] על ששים ערי הלוים והיו בהן ששים רבוא ועוד, והם מבני משה גרשם ואליעזר, ובני אליעזר רחביה שרבו למעלה מששים רבוא. וכן נפשות השבטים שהוגלו מירושלם שמונה מאות ושלשים ואחד אלף. כל אלו חורי יהודה ובנימין ועליהם ניבא הנביא: ויגל את מסך יהודה וגו׳. ולא נשתייר בירושלם זולת דלת העם, כמו שנאמר וּמִדַּלּוֹת הָאָרֶץ הִשְׁאִיר נְבוּזַרְאֲדָן (ירמיהו נ"ב ט"ז), והמליך עליהם גדליה בן אחיקם והפקידו בארץ, ועלה עם כל הגליות לבבל – הרי גלות שלישית.
וכאשר שמע ישמעאל בן נתניה מזרע המלוכה כי מלך גדליה, ויקם ויכה אותו וימת, ונתייראו ישראל מפני הכשדים ויברחו למצרים, בשנת שבע ועשרים למלכות נבוכדנצר. אז עלה נבוכדנצר על מצרים ויצר עליה וילכדה וישם אותה שממה, לקיים מה שנאמר מצרים לשמה תהיה ואדום למדבר שממה, והרג כל היהודים אשר מצא בעמון ובמואב ובסביבות ארץ מצרים, ומצא ירמיהו וברוך במצרים ויעלם עמו לבבל, וכששמעו היהודים אשר ישבו במצרים פחדו ורגזו וברחו לאמון מצרים, קריה נוטרה קטנה והיא קרובה לים המלח – הרי גלות רביעית ועל ידי נבוכדנצר.
וירמיהו כשראה כי אפס עצור לישראל, נתכוון לבו לתפלה, וכן אמר בתפלתו: למה ה׳ כלתה חמתך בצאן נחלתך, כי הרע הרעת להם מאד, ונפשי תשתוחח בקרבי ועיני נגרה ולא תדמה מאין הפוגות על שבר בת עמי. עיני עוללה לנפשי, ועל אלה אני בוכיה יומם ולילה. על כן אפיל תחינתי לפניך שתקח את נפשי ממני כי טוב יום מותי מחיי. מיד יצאה בת קול ואמרה לו חייך המתן בעצמך ותראה מפלת בבל ואח״כ אניחך, עד שאבנה בית בנין עולם, ומיד גנזו הקב״ה.
פרשה ה׳.—כשנשלמו שבעים שנה לחרבן הבית ולגלות נבוזראדן, עמד כורש בן אחשורוש ואסתר בת אביחיל, ושלח כורש לנחמיה ולזרובבל ולברוך ולהשרים וצוה עליהם לבנות את בית ה׳, ובנוהו בשנת ד׳ למלכותו. ובשנת ד' למלכותו עלה עזרא מבבל ועלו עמו ד׳ רבוא, ובנו ירושלם וכל מגדליה וחומותיה הגבוהים והחזקים וכל הבתים אשר בה יותר ממה שהיו בתחלה. ובא אלכסנדר על כורש והרגו ושלט על ירושלם כ״ד שנה. ובקשו הכותיים ממנו להחריב את הבית, מה עשה שמעון הצדיק, הלך אליו בראש יקירי ירושלם מלובש בבגדי כהונה. כיון שראה אלכסנדר את הכהן הגדול, ירד מכסאו והשתחוה לו. אמרו לו שריו, אלכסנדר אלכסנדר! מלך גדול כמותך ישתחוה ליהודי?! אמר להם, כשאני יורד למלחמה דמות דיוקנו של זה היהודי אני רואה ונוצח. מיד בטל הגזרה, וגזר על הכותיים גזרות קשות. גם המצריים בקשו מאלכסנדר להחריב את הבית ולהוציא משם הכסף והזהב שלקחו בני ישראל בצאתם ממצרים. מה עשו חכמי ישראל, שלחו לפני אלכסנדר את גביהה בן פסיסא ובטל הגזרה. וכשגברה מלכות אלכסנדר מוקדון, עלה מיון ויצר על אמון מצרים וילכדה ויהרוג את כל העם לפי חרב וכל היהודים שברחו ממדינות נבוכדנצר, ואח״כ עמדו על אלכסנדר אחרים והרגוהו ושלטו על ישראל ק״פ שנה וגזרו גזרות על עמינו ובטלו התמיד מבית ה׳ ושמו שומרים בעיר הקדש ויטמאו שמן המשחה ושמן המאור ומנעו הכהנים מלהדליק בביהמ״ק, וגם גזרו על עם הקדוש, ליטמא בנותיהן הנאות והצנועות, לכך נתגדרו עם בני חשמונאי והרגום, ובטלה מידם המלכות ק״ג שנה. אח״כ עלה הורדוס עבד החשמונאי והרג אחיו וכל זרעו חוץ מנערה אחת שנתן בה עיניו, ואף היא עלתה לגג והשליכה עצמה לארץ ומתה, וציוה הורדוס ושמוה בחדר [בדבש שבע שנים], וי״א שבא עליה לאחר מיתתה כדאיתא בסנהדרין (ב"ב דף ג' ע"ב). ומלך הורדוס ואגריפוס בנו ק״ג שנה ונשלמו ארבע מאות שנה. מעשה כשחלה הורדוס ששנא את החכמים, צוה ליתפוס כל תלמידי חכמים ולחבשן בבית האסורין, אמר לו לשומר בית האסורין אם אמות הרוג את ת״ח, ועד שהיהודים שמחים עלי ידוו על רבותיהם. כיון ששמעו זאת גדולי ירושלם היו הולכין ומתחננין לשומר האסורין, וכשמת הורדוס התירן לת״ח ושלחם לבתיהם לשלום, ובו ביום עשאוהו יום טוב. ובימי מונבז המלך היו ימים טובים לת״ח ונצחו לכותים וצדוקים ובייתוסים. ואח״כ גרמו עונותינו ועלו אספסיינוס וטיטוס בן אשתו והחריבו בית שני והעיר, והגלו את אבותינו לרומי – זו גלות תשיעית.
פרשה ו׳. —ועמדה ביתר אחר גלות אספסיינוס וטיטוס נ״ב שנה, ויעל אדריינוס, ישחקו עצמותיו, ויצר על ביתר וילכדה ויחריבה, וילך בכל ארץ ישראל לראות קברם של המלכים והנביאים. כיון שבא לתמנת חרס מצא קברו של יהושע משרת משה העניו, ושאל לבני הגולה קבר זה למי הוא? אמרו לו ליהושע שופט ופרנס שלהם. ואמר, הרי פרנס נאמן שמעולם לא היה כמוהו, לכם הנחיל ארץ שמנה וטובה, וגופו בין ההרים וטרשים, ויצא וימצאו קברו של דוד, פתחו וראה שפניו אדומים וצהובים, וישם ידו בפניו ודחק בשרו והיה הדם הולך לכאן ולכאן כאדם שיש בו רוח ונשמה. פתח אותו רשע את פיו ואמר נאה היה לזה להיות מלך על כל העולם בחיים, שכשמת הוא כאדם חי. הלך משם אל ארץ מואב למצוא קברו של משה ראש לכל הנביאים, וצוה לחפור שם, והיו רואים מקום קברו למטה, ירדו והיו רואים מקומו למעלה מהם, מיד חלקו לשני חלקים וחפרו חציים למעלה וחציים למטה, אלו שהיו חופרים למעלה היו אומרים למטה תמצא אותו, ואלו שלמטה היו אומרים למעלה תמצא אותו, עד שיגעו ומתו. והיינו דכתיב ולא ידע איש את קבורתו. וכשראה אדריינוס הרשע זה, נסע משם וסיבב את כל העולם כלו והגלה את בני הגולה והביאם לספרד, ולמה נקרא שם המלכות ספרד? שבסוף רדו שם מן הגלות – והיא גלות עשירית. וגלות טיטוס ואדריינוס ערב תשעה באב היה, ומוצאי שבת ומוצאי שמיטה היה, ובעת שהגלם היו הלוים עומדים על דוכנן וכינורותיהם בידיהם ומשוררים בשירותיהם. ומה פסוק היה בפיהם? וַיָּשֶׁב עֲלֵיהֶם אֶת אוֹנָם וּבְרָעָתָם יַצְמִיתֵם, ולא הספיקו לומר יַצְמִיתֵם עד שבאו עליהם השונאים והרגו מהם, והנשארים הגלו. וכן בגלות נכוכדנצר וכשהגיעו לנהרי בבל אמרו להם שוביהם שירו לנו משיר ציון, אמרו להם איך נשיר את שיר ה׳ על אדמת נכר, אמרו להם שוביהם תשירו בחזקה, מיד חתכו הם בעצמם אצבעותיהם בשיניהם והשליכום לפניהם ואמרו אצבעות שהיו מנגנין בהן במקדש איך ננגן בהן בארץ נכר. באותה שעה נשבע להם הקב״ה: אתם קטעתם אצבעות ימינכם, אף אני משיב אחור ימיני מפני אויב, ואינה חוזרת אלא א״כ אזכור אתכם, שנאמר אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני. דבר אחר, אם אשכחך וגו' – כיון שגרמו העונות ונכנסו גוים לירושלם נטלו ללוים בני משה וכפתו ידיהם לאחוריהם, כיון שהגיעו לנהרות בבל השיבו אחור ידיהם ואמרו להם תקישו לפנינו בכינורות שלכם כדרך שהייתם מקישים לפני אלהיכם, מיד שלטו בעצמם ונתנו בהונות ידיהם לתוך פיהם וקטעו אותן בשיניהם ומראים אצבעות שלהם ואומרים היינו כפותים ונתקטעו אצבעותינו ואין אנו יכולים להקיש בכינורות. אמר הקב״ה אם אשכחך ירושלם וגו׳. ובא ענן ונשאם מעבר לנהר סמבטיון הם ובניהם וצאנם ובקרם עד היום הזה.
<תם>